המגדר נ' רפאלי
המגדר טוענת שנפגעו כללי הצדק הטיבעי כיוון שלפני הטלת התשלום לא נמסרה לה הודעה על פרטי החסר \שנמצא במחסנה ולא ניתנה לה הזדמנות לתת הסבר בדבר ההאשמות נגדה. לטענת המכס, המגדר ידעה זמן רב לפני כן על ההשאמות של שלטונות המכס נגדה, כיוון שהיא נחקרה ע"י המכס. ההחלטה להשתמש בסמכות של המכס היתה על סמך מסמכים של המגדר ולכן אין צורך בזכות טיעון.
פסה"ד:
אי מתן הודעה פורמלית לנפגע חייב תמיד לגרום לבטלות פעולת הרשות. ההודעה המוקדמת נועדה להעמיד את מיש שעלול להפגע מפעולת הרשות במצב בו הוא יכול: להביא את טענותיהו בפני הרשטת, להופיע בעת שמיעת העניין או החקירה, להכין ביעילות את הצגת ענינו ולהשיב על הטענות נגדו.
אם מטרות אלו הושגו, פעולת הרשות לא תהיה בטלה על אף הפגם.
במקרה זה, חקירה פלילית אינה עונה על המטרות כיוון שהעותר לא התגונן נגד התשלום אלא נגד ההאשמות נגדו. החלטת הרשות בטלה.
מחמוד נ' שר החינוך
העותר קבל על החלטת ועדת בוחנים של משרד החינוך של להמליץ עליו\ למנהל בי"ס. העותר טוען שההמלצה השלילית ביחס אליו נבעה ממידע שהיה לאחד מהחבריה לפיו הוא פוטר מבי"ס אחר. כאשר הוא הופיע לפני הועדה לא אמרו לו שליכלכו עליו.
פסה"ד:
האם מוטלת על הוועדה חובת השנייה המשנית (לתת לעותר להגיב)?
ברק (רוב): כן בהחלט!
גם גוף פנימי הפועל לפי הנחיות פנימיות חייב לפעול ע"פ כללי הצדק הטיבעי.
על המינהל חובה להזהיר את הטוען מולו כי עתידו עלול לעמוד לו לרועץ, ולשמוע את דבריו.
בכור: במקרה הזה, ההיגיון וההגינות מחייבים שהוועדה תגיד לעותר מה אמרו עליו.
ויתקון (מיעוט): ניתנה לעותר הזדמנות להשמיע את דברו בפני חלק מחברי הוועדה. הוא ידע בדיוק מה אומרים עליו והיה יכול להתיחס לזה.
אבל בכל מקרה - אין חובה על הוועדה לגלות את נימוקיה למועמד ולתת לו הזדמנות להשמיע את דברו, וגם למנכ"ל אין. במיוחד כאשר לא מדובר פה בחשד לפלילים אלא בדעה מקצועית עליו.
מדובר פה בוועדת מכרזים ולכן היא אינה חייבת לברר כל דבר עד הסוף. לא צריך להיות שבויים של רעיון צדק אידיאלי ולהטיל על הרשות חובות שהיא לא יכולה לעמוד בהן.
אבו רומי נ' שר הבריאות
העותר עשה סטאז' רפואה. היו עליו חוו"ד שליליות ולכן הוועדה המייעצת למנכ"ל משרד הבריאות החליטה שהוא יחזור על ההתמחות בלי לשמוע אותו. הוא ביקש דיון נוסף, והפעם שמעו אותו אבל לא אמרו לו מה הטענות נגדו.
פסה"ד:
בדיון הראשון הופרה זכות העותר לשמיעה הוגנת. יש פה גם עבירה על החוק.
בדיון השני, העותר לא ידע מפני מה עליו להתגונן ולכן גם לא התגונן כראוי.
צריך לקיים דיון נוסף בעניינו.
באקי נ' הוועדה המקומית
באקי היה מועמד של מועצת כפר קרע לוועדה המחוזית. לאחר הגשת מועמדותו היה פילוג בקרע ולא כולם תמכו בו. המנכ"ל החליט לבטל את המינוי. ההחלטה התקבלה ללא שימוע.
פסה"ד:
רשות המוסמכת לבטל מינוי חייבת לקיים שימוע. אולם במקרה זה הביטול לא נבע מפגם בהתנהלות העותר אלא מהפילוג במועצה. אז דווקא בגלל זה צריך שימוע! באופן עקרוני אם מוכח שלא היו שום טענות שהיו מועילות בשימוע ההחלטה לא תיפסל רק כי הוא לא התקיים.זה לא מקרה כזה.
שימוע מאוחר - יש מקרים בהם לא ייגרם נזק אם יהיה שימוע מאוחר. אולם אלה מקרים מיוחדים, כאשר יש חשש פלגיעה באינטרס של הרשות. שימוע מאוחר מקפח את זכותו של הטוען כי יש פחות סיכוי שיקבלו את עמדתו. הוא פוגע גם במראית פני הצדק ובאמון הציבור.
הפרת חובת שימוע גוררת בטלות יחסית.
במקרה זה, ההחלטה בטלה.
טרנר נ' מבקרת המדינה
האם מבקרת המדינה היתה צריכה למסור לעותר את חומר הראיות לפני שנתנה את חוות דעתה? האם זה מהווה שלילה של זכות הטיעון?
ס' 15 לחוק ועדות חקירה מחייב לתת לנחקר במידת האפשר את כל המידע המצוי בידי החוקר.
חו"י כבוד האדם מחייב את המסקנה שפגיעה בכבוד גם אם היא לתכלית ראויה תעשה רק לאחר שמי שפוגעים בכבודוד ימצה את זכות הטיעון.
כללי הצדק הטיבעי תופסים לכל סוג של ערכאה.
בנושאים מנהליים, הערך שיגבור הוא היעילות של הביקורת, ולא צריך לתת זכות טיעון. אבל פה מדובר בטוהר המידות וזוהי פגיעה חריפה בכבוד.
במקרה זה לא הוענקה לעותר זכות הטיעון וההחלטה בטלה.
אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים
לאלוני הועברו טיוטות של דו"ח ביקורת נגדה אך היא טוענת שהן שונות מהדו"ח הסופי ולכן לא ניתנה לה זכות טיעון. כמו כן לא קיבלה את מלוא חומר הראיות ולכן לא ניתנה לה זכות עיון. המבקרת טוענת שהטענות של אלומי נקלחו בחשבון בזמן הכנת הדו"ח והועברו לה הראיות המהותיות.
פסה"ד:
זכות טיעון קיימת גם במקום שהחוק לא מציין אותה במפורש. היקף הזכות נגזר מ: מהות הסמכות המופעלת, אופי הרשות המנהלית, נסיבות המקרה. כאשר מדובר בסמכות מעין-שיפוטית, זכות הטיעון חזקה יותר. ככל שהפגיעה חמורה כך יקפידו עליה. במקרה זה לכן יש זכות טיעון בהיקף רחב.
זכות העיון נגזרת מזכות הטיעון..
מצד שני יש את ערך יעילות הביקורת. רק צרכים מערתכיים בעלי משקל כבד יכריעו את הכף נגד זכות הטיעון כיוון שהיא מגנה על כבוד האדם. ניתן לתת הגנה על המקורות של המידע ע"מ שלא להרתיע שטינקרים.
במקרה זה, השוני בין הגרסאות של הדו"ח היה מהותי. זכות הטיעון והעיון ניתנו באופן חלקי . היה גם פרסום מוקדם של הדו"ח ללא הצדקה. ע"מ לתקן את הפגם צריך להעביר לאלוני את הראיות, לתת לה להגיב ואז לתקן את הדו"ח.
מוסטקי נ' פרקליטות המדינה
כאשר שימוע לא התקיים עקב תקלה לפי ההחלטה, אפשר לפעמים לתקן את הטעות ע"י שימוע מאוחר.
ניתן לטעון באמצעות נציג אך זה צריך להיות נציג של הטענות האישיות ולא הכלליות (לא נציג ארגון עובדים).
המדינה טוענת שיש יותר מידי עוטנים והיא לא יכולה לשמוע את כולם - שימוע פרטני אינו סביר ואינו מוצדק.
פסה"ד: גם אם צריך להשקיע 3,000 שעות בשמיעת הטיעונים צריך לעשות זאת. מדובר פה בעשרות אלפי שקלים עבור כל עותר.
שמעון נ' הממונה על מחוז הדרום
האם מזכיר מועצת הפועלים פסול מלכהן כחבר מועצה מקומית ומ"מ ראש המועצה?
העותרים טוענים שהמשיב אחראי כמזכיר המועצה לעניני העובדים בקריית מלאכי, לרבות עובדי המועצה המוקמית. הוא מקבל החלטות הנוגעות לעובדי המועצה המקומית. כמזכיר מועצת הפועלים הוא מייצג אותם. הוא בעצמו הצביע על כך שהוא בעד פיטורין "כחבר מועצה" ונגדם "כמזכיר מועצת הפועלים". יש בכך ניגוד ענינים. הממונה על המחוז סבור שלא צריך לבטל את המינוי אלא להטיל סייגים על פעילות המשיב. הוא אומר זאת ע"ס כללים של ועדה של משרד הפנים, על פיה במקרים כאלה אסור למזכיר מועצת פועלים לדון במועצת העיר בעניני עובדים, תרבות, נוער וספורט. אין חוק בנושא.
פסה"ד:
האם יש ניגוד ענינים?
כן, במספר תחומים מצומצם.
אינטנסיביות הניגוד - נקבע בפסיקה שדי ב"חשש סביר" לניגוד ענינים
התוצאות המשפטיות
פסלות כהונה היא האמצעי האחרון בו ינקוט ביהמ"ש. צריך לקחת בחשבון שחלק מעובדי הציבור נבחרים בגלל האינטרסים שלהם. עדיף לבחור ב"ניטרול" הניגוד ולאפשר את המשך התפקיד הכפול. זאת בהחנה שה"ניטרול" מהאזורים של ניגוד התפקידים אינו פוגע מהותית בתפקיד. ניתן לקבוע שבעל התפקיד לא ישתתף בהצבעה, או להאציל/ליטול את סמכותו.
צריך לבדוק את תוצאות ניגוד הענינים עבור כל תפקיד בנפרד.
בזמקרה זה, גזרת הניגוד היא צרה. מה שקבע המנהל הוא בסדר. לגבי הצבעה על התקציב - מותר לו להצביע על סעיפים כלליים אבל לא על דברים שנוגעים ספציפית אליו. אולם, הוא לא יכול להיות סגן ממלא מקום כיוון שזה יותר מידי יפריע לתפקודו.
מושלב נ' הועדה המחוזית
מושלב הוא בעלים של חלקת קרקע הגובלת בכביש. קיבוץ כברי הוא בעלים של קרקע באותו צד של הכביש, במרחק הנופל מ 15ק"מ מאדמת העותר. שניהם מבקשים להקים על אדמתם תחנת דלק, שירותי דלק ומסעדה .הקמת תחנה כזו טעונה אישור של תכנית מפורטת, מכוח חוק התכנון והבניה. אדמת העותר נמצאות במרחב תכנוני הנשלט בידי הוועדה המקומית בגליל המרכזי. לוועדה זו הגיש העותר תכנית מפורטת, שאושרה והועברה אל הוועדה המחוזית. אדמתו של כברי היא במרחב תכנוני הנשלט בידי המטה אשר, אשר חבר הקיבוץ הוא יושב הראש שלה. המסלול שעברה "תכנית כברי" היה קצר למדיי, והיא פורסמה ברשומות לפני "תכנית אבו סנאן". נוכח העובדה, כי אין אפשרות לאשר הקמתן של שתי תחנות דלק באותו צד של הכביש, שהמרחק ביניהן הוא פחות מ- 15ק"מ, מינתה הוועדה המחוזית חוקר לבחון את התכניות ואת ההתנגדויות להן. החוקר המליץ, לאחר בדיקה, לקבל את תכנית כברי, מן הטעם שתכנית "אבו סנאן" מדברת על הקמת תחנת דלק בעיקול שבדרך. לטענת העותר, נפל פגם מהותי באישור תכנית כברי עקב ניגוד עניינים, תוך הפרת האמור בסעיף 47(א) לחוק התכנון והבניה. המשיבים טענו, כי האיסור שבסעיף 47(א) הנ"ל אינו חל על חבר הקיבוץ, שכן הקיבוץ הוא בבחינת אישיות משפטית נפרדת.
פסה"ד:
טובת הנאה הצומחת לקיבוץ מצמיחה טובת הנאה לכל אחד מחבריו; לעניין סעיף 47לחוק התכנון והבניה, קיימת זהות בין חבר קיבוץ לבין קיבוצו, כדי כך שיש לראות בטובת הנאה של הקיבוץ כטובת הנאה שיש לחבר "בעצמו". מכאן, כשהשתתף חבר הקיבוץ בדיון הוועדה המקומית בתכנית להקים תחנת דלק שלקיבוץ עניין בה, פעל הוא בניגוד לחוק. אין נדרשת הוכחה, כי ההחלטה הושפעה משיקולים זרים, אלא די בעצם קיומו של ניגוד העניינים כדי לפסול את ההחלטה.
פסלותה של ההחלטה היא פועל יוצא מעוצמתו של ניגוד העניינים. על-כן, ניגוד רחוק, המקים חשש תיאורטי להשפעה של אינטרסים זרים על ההחלטה, אינו מספיק לפסילתה.
המבחן לניגוד עניינים בין עניין ציבורי לבין עניין פרטי הוא מבחן החשש הסביר. מבחן החשש הסביר מבוסס על אמת מידה אובייקטיבית. השאלה אינה מה הן אישיותו ותכונותיו של עובד ציבור מסוים, אלא מהי עוצמתו של הניגוד בין העניין הציבורי לבין עניינו הפרטי של עובד הציבור הנוגע בדבר. עוצמת ניגוד העניינים נקבעת על-פי הקירבה בין האינטרסים המנוגדים.
בית המשפט אינו נדרש לבדיקה פרטנית כאשר קיימת הוראה סטטוטורית האוסרת ניגוד עניינים. ההוראה הפלילית דנן אינה מתייחסת לתוקפה של ההחלטה שניתנה תוך הפרתה, אך נראה כי פסלותה של ההחלטה מתחייבת מפליליות האיסור; יש החזקה המוחלטת בדבר הסכנה לציבור שבהתנהגות האסורה על-פי סעיף 47(א).
התקיים קשר שאינו ניתן לניתוק בין החלטותיהן של הוועדות, ומקשר זה מתחייב לפסול את אישור הוועדה המקומית והמחוזית. בנסיבות דנן, לא דנה המחוזית בתכנית אבו סנאן לגופה, וממילא היא לא החליטה כי היא הייתה מאשרת אותה, לו זו הייתה התכנית היחידה. בנסיבות אלה, מסמכותה ומחובתה לבחון עניינית את תכנית "אבו סנאן".
גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה לטבח בחברון
זמיר: האתיקה המקובלת על השופטים אומרת כי ראוי ששופט יימנע, בדרך כלל, ממתן ריאיון לעיתונאי. על שופט מוטלת מחויבות מיוחדת, לנהוג בדרך שלא תפגע באמון הציבור בכך שהשופט כפרט, ומערכת השפיטה בכלל, עושים משפט צדק. התנהגות, המותרת לכל אזרח, עשוי שתהא אסורה על השופט, שכן יש בה כדי לפגום באמון הציבור במערכת השיפוט.
בית-המשפט בודק את העובדות שקשורות להכרעה השיפוטית, ואת ההתבטאויות של השופט במשפט ומשמעותן ועובדות כיוצא באלה וזאת לאור זיקתם לנושאים הנתונים להכרעה. הוא נותן דעתו לכך שמדובר בדיין מומחה ולא בהדיוט וכי יש להעריך את יכולתו של השופט בהתאם לרקעו המקצועי ובהתאם לעצמתם ומשקלם האמיתי של האירועים אשר עליהם מתבססת טענת הפסול.
סימני ההיכר המתגלים לעיני השופט המקצועי בבואו לבחון התנהגות עמיתו הם לכאורה רבים יותר מאלו העומדים לרשותם של בעלי הדין. עם תום ההערכה חייב בית-המשפט שלערעור להחליט על פי אמות מידה אוביקטיביות, לפי הנסיבות החיצוניות, אם לדעתו יוכל שופט סביר להוסיף ולדון בענין, על פי שיקול דעת משוחרר שאינו נושא עמו מטען עובדתי או רגשי כזה שיסיט את השופט מראש מן הטיפול נעדר-הפניות במחלוקת שלפניו. השאלה איננה מה הרושם שיווצר בציבור הרחב או מה תגובתו של האדם הסביר. 'האפשרות הממשית' עניינה בהתרשמותו הכללית של בית המשפט ממכלול הנסיבות שנוצרו במשפט ועל בית-המשפט להשיב לשאלה אם אלו יוצרים יסוד לסכנה שהשופט יהיה בעל דעה קדומה כזאת, שיהיה בכך כדי לשלול יכולתו לקיים משפט צדק. חשד בלבד אינו די לענין זה; גם חשד סביר אינו יוצא מגדר חשד בלבד ובכך לא סגי.
ברק: אניח - בלא להכריע בעניין - כי דיני הפסילה החלים על חבר ועדת חקירה שהוא שופט, הם כללי הפסילה החלים על שופט בהליך שיפוטי רגיל.
שופט ייפסל מלהמשיך ולדון בעניין המונח לפניו בשל דעה קדומה או "נגיעה" (שאינה כספית או חפצית), אם קיימת אפשרות ממשית כי השופט הוא בעל דעה קדומה כזאת, שיהיה בה כדי לשלול יכולתו לקיים משפט הוגן. לעניין זה לא די באפשרות "סתם" או באפשרות "סבירה" בדבר קיומה של דעה קדומה. המבחן הוא האפשרות "הממשית" בדבר קיומה של דעה קדומה. זוהי "הלכת ידיד". גם אילו סברתי כי המבחן הראוי אינו מבחן האפשרות הממשית, אלא מבחן מקל יותר, מבחינת העותרים, לא הייתי סבור כי מבחן זה מתקיים במקרה שלפנינו. מבחן האפשרות הממשית משמעותו שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור"). גיבוש העמדה יכול שינבע מדעות קדומות שיש לו לשופט כלפי מי מהצדדים, או כלפי נושא המשפט, בלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (ראציונאלי) יביא לשינוי העמדה. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט.
בראון נ' מ"י
הטענות המתייחסות להוראת השופט לעצור ולחקור את הסניגור והוראת השופט לסתום את פי הנאשם במטפחת.
לטענת עו"ד: ההוראה לעצור ולחקור את הסניגור הייתה, לטענתו, שלא במקומה. הוא סבור כי לא התנהג כלפי השופט באופן שהצדיק הוראה כזאת. בצעד חריג זה "הוכיח בית המשפט קמא את עוינותו למערער ולח"מ, כי גם בכך הוכיח כי איבד את האוביקטיביות הנחוצה כדי לשפוט משפט צדק.
לטענת המדינה: אין זה מקרה רגיל של משוא פנים הנובע מעניין אישי של השופט, כגון קשר אישי לאחד מבעלי הדין, עניין חומרי או דעה קדומה בנושא ההליך. במקרה זה נובעות כל טענות הנאשם מעימותים הקשורים לניהול המשפט. עילת הפסלות מועלית במקרה זה באופן מלאכותי. זהו ניצול לרעה של עילה זאת. אם נאפשר לנאשם ללכת בדרך זאת, וכך להשיג את מבוקשו, יתפתו גם נאשמים אחרים ללכת באותה דרך, וטמונה בכך סכנה גדולה למערכת השיפוטית. לפיכך יש לנקוט, בהתאם להלכה הנוהגת, מבחן אובייקטיבי, ולשאול אם אמנם נבצר מן השופט להמשיך ולדון את הנאשם ללא משוא פנים. אכן, אמת הדבר שהשופט הגיב להתגרויות בחריפות, אך אין בכך כדי לומר שלא ישקול את הראיות והטענות שיוצגו לפניו כנדרש. בסיכום, המסקנה העולה מכל הנסיבות היא, לדעת באת-כוח המדינה, שאין חשש ממשי של משוא פנים מצד השופט כנגד הנאשם.
מהדרין נ' ממשלת ישראל
העתירות נסבו על חוקיותן של החלטות הידועות כהחלטות מספר 666, 667, שקיבלה מועצת מקרקרעי ישראל ושעניינן שיעורו של הפיצוי הכספי המגיע לחקלאים בגין ביטול חוזי חכירה עקב שינויים בייעודם החקלאי של מקרקעין שבבעלות המדינה. לטענת העותרים, נגועות ההחלטות בהפליה ובאי-סבירות, ויש לתקנן או לבטלן. לטענת העותרים, מיגזרים שונים במשק החקלאי קיבלו פיצוי שיש להגדילו. עוד טענו העותרים, כי ההחלטות נושא העתירות נתקבלו על-ידי המועצה בעת שכיהנו בה שלושה חברים והמשיבים 5- 7בבג"צ 5737/94 אשר חברותם במועצה נגועה בניגוד עניינים.
נתקבל חוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון), תשנ"ה-1995, שקבע, בין היתר, כי יכול שחלק מחברי המועצה יהיו - בהגבלת מספרם - בעלי תפקידים במיגזר החקלאי, שיש לו עניין בכל הנוגע למדיניות הקרקעות שבבעלות המדינה, שייעודן חקלאי.
פסה"ד:
בנסיבות דנן, במסגרת חברותם במועצה עתידים המשיבים 6ו- 7להידרש לכר נרחב להחלטות, אשר בהן לא יימצאו במצב של ניגוד עניינים; כל עוד נציגי תנועת ההתיישבות החקלאית מהווים מיעוט וקיים כר נרחב לפעילותם בה, שבו לא יימצאו במצב של ניגוד עניינים, החשש של ניגוד עניינים העולה מעצם חברותם אינו כזה המצדיק את פסילתם . די בסנקציה שיהיה עליהם להימנע מלהשתתף בדיונים ובהצבעה בנושאים שבהם עלולים הם להימצא בניגוד אינטרסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה