יוסף נ' עוקשי
ב-95 יוסף הגיש תביעה לבימ"ש השלום בטענה כי הוא,הינו בעל זכויות חזקה, שימוש ודיירות מוגנת במבנה, וכי עוקשי פלש אליו זמן קצר קודם לכן וגרם נזקים הן למבנה והן לרכוש המערער שאוחסן בו. לדבריו, המבנה מצוי בבעלות המשיב 2, מינהל מקרקעי ישראל, הוא משתמש בנכס מתחילת שנות ה60-. הוא הוסיף כי פנה למשטרה ביום הפלישה למבנה אך לא נענה, ואז נאלץ לפנות לערכאות. עוקשי טען שהוא ומשפחתו חיים שם שנים רבות.
פרוקצ'יה:
פרוקצ'יה מסכמת את המאמר של ויסמן כך שלא ברור לי למה צריך לקרוא את שניהם.
להגנה על החזקה מקום מרכזי בדיני הקניין ובדיני הנזיקין בין בתחום המקרקעין ובין בתחום המיטלטלין. היא משמשת נושא להגנה גם כאשר אין מקורה בזכות אלא במצב עובדתי בשטח.
מבחינה נורמטיבית הסוגיית מוסדרת במח"ק סימן ב' סעיפים 15-20. מטרת הסדר זה היא לפרוס הגנה על המחזיק במקרקעין, בין שהוא בעלים של הקרקע, בין שהוא זכאי להחזיק בהם שלא בתורת בעלים, ובין שהוא מחזיק בקרקע בחזקה בפועל, שלא מכוח זכות כלל. תשתית ההגנה הניתנת בחוק לגבי כל אחת מהקטגוריות האמורות:
(א) הבעלים והמחזיק כדין כלפי מסיג גבול - ס' 16
הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בנסיבות מסוימות רשאי המחזיק כדין אף להיזקק לעשיית דין עצמית להחזרת החזקה. זאת נקבע בסעיפים 18(א) ו18-(ב) לחוק
(ב) הגנה על המחזיק בפועל כלפי מסיג גבול - ס 17
החוק פורס הגנתו גם על המחזיק בפועל שלא מכוח זכות כלפי מסיג גבול, באופן שבהתמודדות זו זכאי המחזיק להגנה כלפי מי שמנסה לנשלו מחזקתו. הסעיף מדבר אמנם ב"הפרעה" אולם ברי כי הוא כולל גם מצב של הסגת גבול ונישול המחזיק מחזקתו בקרקע. הגנה זו משמעה כי המחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנת החזקה גם כאשר אין בידו זכות לחזקה, והגנה זו יפה כלפי כל העולם למעט זה אשר בידו זכות עדיפה על שלו.
ההגנה ניתנת למחזיק, אף שחזקתו אינה כדין, כל עוד חזקתו בפועל נמשכת. אם חדל להחזיק ואחר תפס את החזקה, לא יוכל לתבוע סילוק המחזיק המאוחר רק מהטעם שבעבר החזיק בקרקע. על התובע להוכיח אפוא כי הוא החזיק בפועל בקרקע עובר לתפיסתה על-ידי הנתבע, וכי הנתבע אינו בעל זכות חזקה בקרקע.
הגנת ה-ius tertii
הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה שלפיה לתובע אין זכות טובה לנכס, אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה-ius tertii אשר נשללה בשיטתנו כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה.
גם במקומנו הובעו תהיות בהקשרים שונים באשר למידת ההצדקה שבשלילה הטוטלית של טענת ה-ius tertii בפי מסיג גבול.
(ג) תביעה להחזרת מצב לקדמותו (התביעה הפוססורית) - ס' 19
סעיף 19 לחוק המקרקעין נועד לתת אמצעי בידי בית-המשפט להחזיר מצב לקדמותו בלא בירור שאלת זכויות הצדדים כל אימת שחזקה בקרקע ניטלה מידי מי שמחזיק בה (בין בזכות ובין שלא בזכות) על-ידי אחר, והוא – גם כאשר אותו אחר טוען כי בידו זכות לקרקע העדיפה על זו שבידי המחזיק, וכאשר החזקה נתפסה על-ידיו שלא במסגרת התנאים המוכרים בחוק לעשיית דין עצמית (על-פי סעיף 18(ב) לחוק). המייחד הליך זה הוא בהיותו מכוון, בעיקרו, להחזיר את המצב העובדתי בשטח לכשהיה בטרם תפיסת החזקה, גם כאשר המחזיק המקורי החזיק שלא כדין ואפילו תופס החזקה מידיו טוען לזכויות טובות בנכס. החזרת המצב לקדמותו באמצעות התביעה הפוססורית לא תמנע מהנתבע מלהגיש מאוחר יותר תביעה נפרדת להוכחת זכותו לקרקע, ובמובן זה הצלחת התובע בתביעה הפוססורית עשויה להיות זמנית בלבד. עם זאת נתונה סמכות שבשיקול-דעת לבית-המשפט להחליט לדון בזכויות המהותיות של שני הצדדים לקרקע בעת ובעונה אחת עם התביעה הפוססורית המוגשת, ולהימנע בכך מהפרדה בין התביעה להשבת המצב לקדמותו, שעיקרה בהגנה על החזקה, לבין תביעת הזכויות לנכס.
תביעה על-פי סעיף 17 לחוק המקרקעין למניעת הפרעה – המסלול הרלוונטי לענייננו
בעוד שקיום חזקתו בפועל של יוסף בנכס נקבע כמימצא, לא הוכח כי תפיסת החזקה על-ידי עוקשי הייתה מכוח זכות כדין. עמדת המינהל בתורת הבעלים הרשום בעת הגשת התובענה תומכת בקביעה כי אף לאחד מבעלי-הדין, בין המערער ובין המשיב, אין זכות חזקה בנכס.
בנסיבות אלה זכאי יוסף כמחזיק בפועל לדרוש מעוקשי שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לחזקתו, ועל אחת כמה וכמה שלא ינשלו מחזקתו במקום. מאחר שטענת ius tertii אינה עומדת לעוקשי, די בכך כדי לגבש עילה לסילוק ידו מן הנכס במסגרת סעיף 17 לחוק אף בלא צורך לקבוע דבר לעניין זכותו לחזקה בקרקע.
אלא שכאן משתלבת בתמונה מעורבותו של המינהל, אשר נתבקש על-ידי בית-המשפט להביע את עמדתו בתורת בעלים על הקרקע.
מעורבות המינהל בהליך
העמדה שנקט המינהל הייתה כי הן המערער והן המשיב מחזיקים בקרקע בלא זכות, וכי בהתאם לכך יש לפסוק בהליך. אולם אין בכך לשלול את עילת ההגנה והסיבות הן:
(א) מסגרת ההגנה על החזקה שמקנה סעיף 17 לחוק אינה מחייבת כתנאי כי התובע, המחזיק בפועל בנכס, יהיה גם זכאי להחזיק בו.
(ב) גם אילו ראינו את תביעת המערער כתביעה פוססורית להחזרת המצב לקדמותו במסגרת סעיף 19 לחוק, התוצאה הייתה זהה. סעיף 19 רישה משמיע לנו כי מי שמוציא קרקע מידי המחזיק, חייב להחזירה למחזיק, גם אם הוא טוען לזכויות לקרקע אך לא פעל במסגרת התנאים המוכרים לעשיית דין עצמית. אילו הגיש יוסף תביעה פוססורית להחזרת המצב לקדמותו אף בלא בירור זכויות הצדדים לנכס, יש להניח כי בית-המשפט היה נענה לו, שכן כפי שהתברר בדיעבד, לעוקשי לא הייתה זכות חזקה, ולכן תפיסת החזקה על-ידיו לא הייתה יכולה להיחשב כעשיית דין עצמית על-פי סעיף 18(ב) לחוק.
נקודת המוצא המקובלת היא כי יש בדרך-כלל להפריד בין התביעה הפוססורית לתביעה הפטיטורית ולהחזיר את המצב לקדמותו לפני בירור הזכויות המהותיות לנכס לגופן
הערערו התקבל, החזקה במבנה תוחזר לידיו של יוסף ואילו עוקשי וכל הפועל מטעמו יסלקו ידם ממנו. בתוצאה זו אין כדי לפגוע בהכרעה השיפוטית העשויה להתקבל בתביעה הנפרדת של עיריית ראש העין כנגד ניהם למסירת החזקה במבנה לידיה במסגרת תכנית ההפקעה, או בהליכים אחרים.
אנגלרד:
הוראת סעיף 16 מבוססת על זכותו הקניינית של התובע. המחוקק הרחיב את חוג הזכאים לתבוע את מסירת הנכס ממחזיק בו שלא כדין בכך שכלל בחוג זה גם אדם הזכאי להחזיק בנכס, בלי להיות בעלי הנכס. ברי, כי תביעה זו תיכשל אם התובע אינו מצליח לשכנע את בית-המשפט בדבר קיום זכותו להחזיק בנכס.
המחוקק שלנו מצא לנכון לרכך במידה מסוימת את ההפרדה החדה בין ההליך הפוססורי לבין ההליך הפטטיטורי, בהעניקו לבית-המשפט שיקול-דעת הן באשר לבירור מצב הזכויות בעת ובעונה אחת עם ההליך הפוססורי והן בהסדרת ההחזקה עד להכרעה בזכויות.
אשוב כעת לסוגיה שבפניי. דומה כי הן בית-משפט השלום והן בית-המשפט המחוזי בחנו את המקרה באופן בלעדי באספקלריה של הוראת סעיף 16 לחוק, דהיינו מנקודת ראותה של תביעה פטטיטורית. אך המקרה שלפנינו מעורר, כפי שציינה חברתי השופטת פרוקצ'יה, את בעיית היחס בין מחזיק קודם שנושל על-ידי אדם שהוציא את המקרקעין מידו לבין המחזיק המנשל. ההוראה הנוגעת לעניין הנדון מצויה בסעיף 19 לחוק, ולא בסעיף 17, שעיסוקו הבלעדי הוא בהפרעה לשימוש במקרקעין ולא בגזילתם על-ידי נישול המחזיק בהם .אין טעם להכליל בהוראת סעיף 17, בדרך של קל וחומר, את המקרה של נישולו המלא של המחזיק מן המקרקעין.
אין לפנינו תביעה קניינית, במובן הוראת סעיף 16 לחוק, מצד הבעלים הקודם או הבעלים העכשווי לסילוק ידם של הפולשים. לכן אין מקום להיזקק לשיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט מכוח הוראת סעיף 19 לחוק. עלינו להכריע בתביעה הפוססורית של פולש לפני פולש, דהיינו בסכסוך בין מחזיק שלא כדין שנושל על-ידי מחזיק-מנשל שלא כדין. הפתרון הקבוע בהוראת סעיף 19 לחוק הוא חד-משמעי: מי שהוציא מקרקעין מידי המחזיק, חייב להחזירם למחזיק.
ברק:
אני מסכים לאמור בפסק-דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה ולהערתו של חברי השופט אנגלרד, ולפיהם יש לקבל את הערעור עם התקיימות תנאיו של סעיף 19. איני נדרש להכריע בשאלת תחולתו של סעיף זה על מקרה שבו התובע נושל מן הקרקע, ולא סבל אך הפרעה בתור מחזיק במקרקעין.
ב-95 יוסף הגיש תביעה לבימ"ש השלום בטענה כי הוא,הינו בעל זכויות חזקה, שימוש ודיירות מוגנת במבנה, וכי עוקשי פלש אליו זמן קצר קודם לכן וגרם נזקים הן למבנה והן לרכוש המערער שאוחסן בו. לדבריו, המבנה מצוי בבעלות המשיב 2, מינהל מקרקעי ישראל, הוא משתמש בנכס מתחילת שנות ה60-. הוא הוסיף כי פנה למשטרה ביום הפלישה למבנה אך לא נענה, ואז נאלץ לפנות לערכאות. עוקשי טען שהוא ומשפחתו חיים שם שנים רבות.
פרוקצ'יה:
פרוקצ'יה מסכמת את המאמר של ויסמן כך שלא ברור לי למה צריך לקרוא את שניהם.
להגנה על החזקה מקום מרכזי בדיני הקניין ובדיני הנזיקין בין בתחום המקרקעין ובין בתחום המיטלטלין. היא משמשת נושא להגנה גם כאשר אין מקורה בזכות אלא במצב עובדתי בשטח.
מבחינה נורמטיבית הסוגיית מוסדרת במח"ק סימן ב' סעיפים 15-20. מטרת הסדר זה היא לפרוס הגנה על המחזיק במקרקעין, בין שהוא בעלים של הקרקע, בין שהוא זכאי להחזיק בהם שלא בתורת בעלים, ובין שהוא מחזיק בקרקע בחזקה בפועל, שלא מכוח זכות כלל. תשתית ההגנה הניתנת בחוק לגבי כל אחת מהקטגוריות האמורות:
(א) הבעלים והמחזיק כדין כלפי מסיג גבול - ס' 16
הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בנסיבות מסוימות רשאי המחזיק כדין אף להיזקק לעשיית דין עצמית להחזרת החזקה. זאת נקבע בסעיפים 18(א) ו18-(ב) לחוק
(ב) הגנה על המחזיק בפועל כלפי מסיג גבול - ס 17
החוק פורס הגנתו גם על המחזיק בפועל שלא מכוח זכות כלפי מסיג גבול, באופן שבהתמודדות זו זכאי המחזיק להגנה כלפי מי שמנסה לנשלו מחזקתו. הסעיף מדבר אמנם ב"הפרעה" אולם ברי כי הוא כולל גם מצב של הסגת גבול ונישול המחזיק מחזקתו בקרקע. הגנה זו משמעה כי המחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנת החזקה גם כאשר אין בידו זכות לחזקה, והגנה זו יפה כלפי כל העולם למעט זה אשר בידו זכות עדיפה על שלו.
ההגנה ניתנת למחזיק, אף שחזקתו אינה כדין, כל עוד חזקתו בפועל נמשכת. אם חדל להחזיק ואחר תפס את החזקה, לא יוכל לתבוע סילוק המחזיק המאוחר רק מהטעם שבעבר החזיק בקרקע. על התובע להוכיח אפוא כי הוא החזיק בפועל בקרקע עובר לתפיסתה על-ידי הנתבע, וכי הנתבע אינו בעל זכות חזקה בקרקע.
הגנת ה-ius tertii
הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה שלפיה לתובע אין זכות טובה לנכס, אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה-ius tertii אשר נשללה בשיטתנו כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה.
גם במקומנו הובעו תהיות בהקשרים שונים באשר למידת ההצדקה שבשלילה הטוטלית של טענת ה-ius tertii בפי מסיג גבול.
(ג) תביעה להחזרת מצב לקדמותו (התביעה הפוססורית) - ס' 19
סעיף 19 לחוק המקרקעין נועד לתת אמצעי בידי בית-המשפט להחזיר מצב לקדמותו בלא בירור שאלת זכויות הצדדים כל אימת שחזקה בקרקע ניטלה מידי מי שמחזיק בה (בין בזכות ובין שלא בזכות) על-ידי אחר, והוא – גם כאשר אותו אחר טוען כי בידו זכות לקרקע העדיפה על זו שבידי המחזיק, וכאשר החזקה נתפסה על-ידיו שלא במסגרת התנאים המוכרים בחוק לעשיית דין עצמית (על-פי סעיף 18(ב) לחוק). המייחד הליך זה הוא בהיותו מכוון, בעיקרו, להחזיר את המצב העובדתי בשטח לכשהיה בטרם תפיסת החזקה, גם כאשר המחזיק המקורי החזיק שלא כדין ואפילו תופס החזקה מידיו טוען לזכויות טובות בנכס. החזרת המצב לקדמותו באמצעות התביעה הפוססורית לא תמנע מהנתבע מלהגיש מאוחר יותר תביעה נפרדת להוכחת זכותו לקרקע, ובמובן זה הצלחת התובע בתביעה הפוססורית עשויה להיות זמנית בלבד. עם זאת נתונה סמכות שבשיקול-דעת לבית-המשפט להחליט לדון בזכויות המהותיות של שני הצדדים לקרקע בעת ובעונה אחת עם התביעה הפוססורית המוגשת, ולהימנע בכך מהפרדה בין התביעה להשבת המצב לקדמותו, שעיקרה בהגנה על החזקה, לבין תביעת הזכויות לנכס.
תביעה על-פי סעיף 17 לחוק המקרקעין למניעת הפרעה – המסלול הרלוונטי לענייננו
בעוד שקיום חזקתו בפועל של יוסף בנכס נקבע כמימצא, לא הוכח כי תפיסת החזקה על-ידי עוקשי הייתה מכוח זכות כדין. עמדת המינהל בתורת הבעלים הרשום בעת הגשת התובענה תומכת בקביעה כי אף לאחד מבעלי-הדין, בין המערער ובין המשיב, אין זכות חזקה בנכס.
בנסיבות אלה זכאי יוסף כמחזיק בפועל לדרוש מעוקשי שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לחזקתו, ועל אחת כמה וכמה שלא ינשלו מחזקתו במקום. מאחר שטענת ius tertii אינה עומדת לעוקשי, די בכך כדי לגבש עילה לסילוק ידו מן הנכס במסגרת סעיף 17 לחוק אף בלא צורך לקבוע דבר לעניין זכותו לחזקה בקרקע.
אלא שכאן משתלבת בתמונה מעורבותו של המינהל, אשר נתבקש על-ידי בית-המשפט להביע את עמדתו בתורת בעלים על הקרקע.
מעורבות המינהל בהליך
העמדה שנקט המינהל הייתה כי הן המערער והן המשיב מחזיקים בקרקע בלא זכות, וכי בהתאם לכך יש לפסוק בהליך. אולם אין בכך לשלול את עילת ההגנה והסיבות הן:
(א) מסגרת ההגנה על החזקה שמקנה סעיף 17 לחוק אינה מחייבת כתנאי כי התובע, המחזיק בפועל בנכס, יהיה גם זכאי להחזיק בו.
(ב) גם אילו ראינו את תביעת המערער כתביעה פוססורית להחזרת המצב לקדמותו במסגרת סעיף 19 לחוק, התוצאה הייתה זהה. סעיף 19 רישה משמיע לנו כי מי שמוציא קרקע מידי המחזיק, חייב להחזירה למחזיק, גם אם הוא טוען לזכויות לקרקע אך לא פעל במסגרת התנאים המוכרים לעשיית דין עצמית. אילו הגיש יוסף תביעה פוססורית להחזרת המצב לקדמותו אף בלא בירור זכויות הצדדים לנכס, יש להניח כי בית-המשפט היה נענה לו, שכן כפי שהתברר בדיעבד, לעוקשי לא הייתה זכות חזקה, ולכן תפיסת החזקה על-ידיו לא הייתה יכולה להיחשב כעשיית דין עצמית על-פי סעיף 18(ב) לחוק.
נקודת המוצא המקובלת היא כי יש בדרך-כלל להפריד בין התביעה הפוססורית לתביעה הפטיטורית ולהחזיר את המצב לקדמותו לפני בירור הזכויות המהותיות לנכס לגופן
הערערו התקבל, החזקה במבנה תוחזר לידיו של יוסף ואילו עוקשי וכל הפועל מטעמו יסלקו ידם ממנו. בתוצאה זו אין כדי לפגוע בהכרעה השיפוטית העשויה להתקבל בתביעה הנפרדת של עיריית ראש העין כנגד ניהם למסירת החזקה במבנה לידיה במסגרת תכנית ההפקעה, או בהליכים אחרים.
אנגלרד:
הוראת סעיף 16 מבוססת על זכותו הקניינית של התובע. המחוקק הרחיב את חוג הזכאים לתבוע את מסירת הנכס ממחזיק בו שלא כדין בכך שכלל בחוג זה גם אדם הזכאי להחזיק בנכס, בלי להיות בעלי הנכס. ברי, כי תביעה זו תיכשל אם התובע אינו מצליח לשכנע את בית-המשפט בדבר קיום זכותו להחזיק בנכס.
המחוקק שלנו מצא לנכון לרכך במידה מסוימת את ההפרדה החדה בין ההליך הפוססורי לבין ההליך הפטטיטורי, בהעניקו לבית-המשפט שיקול-דעת הן באשר לבירור מצב הזכויות בעת ובעונה אחת עם ההליך הפוססורי והן בהסדרת ההחזקה עד להכרעה בזכויות.
אשוב כעת לסוגיה שבפניי. דומה כי הן בית-משפט השלום והן בית-המשפט המחוזי בחנו את המקרה באופן בלעדי באספקלריה של הוראת סעיף 16 לחוק, דהיינו מנקודת ראותה של תביעה פטטיטורית. אך המקרה שלפנינו מעורר, כפי שציינה חברתי השופטת פרוקצ'יה, את בעיית היחס בין מחזיק קודם שנושל על-ידי אדם שהוציא את המקרקעין מידו לבין המחזיק המנשל. ההוראה הנוגעת לעניין הנדון מצויה בסעיף 19 לחוק, ולא בסעיף 17, שעיסוקו הבלעדי הוא בהפרעה לשימוש במקרקעין ולא בגזילתם על-ידי נישול המחזיק בהם .אין טעם להכליל בהוראת סעיף 17, בדרך של קל וחומר, את המקרה של נישולו המלא של המחזיק מן המקרקעין.
אין לפנינו תביעה קניינית, במובן הוראת סעיף 16 לחוק, מצד הבעלים הקודם או הבעלים העכשווי לסילוק ידם של הפולשים. לכן אין מקום להיזקק לשיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט מכוח הוראת סעיף 19 לחוק. עלינו להכריע בתביעה הפוססורית של פולש לפני פולש, דהיינו בסכסוך בין מחזיק שלא כדין שנושל על-ידי מחזיק-מנשל שלא כדין. הפתרון הקבוע בהוראת סעיף 19 לחוק הוא חד-משמעי: מי שהוציא מקרקעין מידי המחזיק, חייב להחזירם למחזיק.
ברק:
אני מסכים לאמור בפסק-דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה ולהערתו של חברי השופט אנגלרד, ולפיהם יש לקבל את הערעור עם התקיימות תנאיו של סעיף 19. איני נדרש להכריע בשאלת תחולתו של סעיף זה על מקרה שבו התובע נושל מן הקרקע, ולא סבל אך הפרעה בתור מחזיק במקרקעין.
החזקה / ויסמן
הזכות להחזיק בנכס והזכות ללהשתמש בו הן מיסודותיה של זכות הבעלות.
ההגנה על ההחזקה
להגנה על ההחזקה יש מקום מרכזי בדיני הקנין, ועל ההגנ ה על הבעלות יש פחות דגש.
הנימוקים ביסוד ההגנה על ההחזקה - אשר מתפרשת גם על מחזיק שלא כדין
- נחוצה לשמירה על הסדר הציבורי - לא "כל דאלים גבר", אלא אם יש סכסוך צריך לפתור אותו בביהמ"ש. ביקורת: המשפט הפרטי אינו המקום לפתור בעיות אלו.
- ייעול ההגנה על הבעלות - קל יותר להוכיח החזקה ובד"כ הן זהות. ביקורת: בימינו החזקה ובעלות אינן זהות במקרים רבים.
- הוכחת מקור הזכות יכולה להיות כרוכה בשרשרת ארוכה של העברות בעלות, ואם יש פגם בשרשרת יכולה להיווצר הסתמכות של הנתבע, וזה לא הוגן כלפי הנתבע (מודה שלא הבנתי עד הסוף את הטיעון)
- אסור לערבב בויכוח בין הנתבע לתובע זכות על הנכס של צד שלישי. ביקורת: זה יכול לחסוך התדיינויות בעתיד.
- הגנה על אינטרס השמירה על ההמשכיות
- הגנה על האישיות - המחזיק רוצה להחזיק בנכס
טענה שונה קצת: לגיטימי להגן על המחזיק רק כאשר הבעלים לא השתמש בנכס.
- זה מעודד שימוש בנכסים. ביקורת - צריך לפתור את בעיית אי-שימוש בנכסים באמצעים אחרים ולא להגן על מי-שאינו-ראוי-להגנה.
הטיעון העיקרי הוא שמירה על הסדר הציבורי. אולם, לא תמיד הכלל בדבר אי-עשיית צדק עצמית תקף. תגובה ספונטנית של אדם להגנה על רכושו היא לגיטימית, במקרים שהם החלופה של תביעה משפטית אינה מעשית.
עשיית דין עצמית ע"י מחזיק כדין
מחזיק כדין, בניגוד למחזיק שלא כדין, רשאי לעשות דין עצמי - ס' 18 לחמ"ק. מחזיק שלא כדין, שהוציא בכוח פולש, יצטרך להחזיר את המק' למחזיק בדין (18(ב)). לדעת ויסמן זוהי שיטה לא טובה, וראוי להתיר עשיית דין עצמית במגבול גם למחזיק שאינו כדין.
אוחר שנמצע בנכס לא זכאי לעשיית דין עצמית. אולם, מפקח על הנכס כן זכאי, גם אם לא שהה במק' עצמו. ראוי שלא להרחיב את הפרשנות של "החזקה" לטובת עשיית דין עצמית ולשמור אותה למי שבאמת יש לו זיקה לנכס.
עשיית דין עצמית ע"י מי שלא החזיק בנכס
1. הזכאי להחזיק - ע"פ ס' 18(ב) אינו זכאי לעשית דין עצמית.
2. לאחר חלוף פרק זמן מהנישול - בהתחלה היה מותר תוך שבוע, כיום מותר תוך 30 יום. מועד התפיסה - המועד בו הנסיבות מעידות על כוונת הפולש להשתלט על הנכס. בחקלאות - מועד הזריעה הוא הקובע ולא מועד החרישה. הביקורת של ויסמן: לא ניתן להצדיק את תקופת ה-30 יום, היא מאוחרת מדי אם אנחנו מסתמכים על הצדקת ה"ספונטיניות" ומוקדמת מידי אם מתסמכים על הצדקת "הדרך היחידה להחזיר את הגזלה" (תקף בעיקר במטלטלין).
התיישנות - מי שהיתה התישנות מלאה לטובתו לא יוכל לתבוע את השבת הנכס בהתבסס על ההתישנות. אבל - התישנות אינה מענקה למחזיק זכות מהותית, והוא לא יוכל לתבוע את הבעלים אם הוא נטל ממנו את הנכס. (מודה שלא הבנתי עד הסוף)
3. עשיית דין עצמית נגד מחזיק כדין שהפך למחזיק שלא כדין - לדעת ויסמן אינה לגיטימית כיוון שהבעלים ויתר מרצונו על החזקה בנכס. יש חריג בחוק איכסון עולים בדירות שכורות.
4. עשיית דין עצמית ע"י מחזיק עקיף - למשל חוכר לדורות - לדעת ויסמן לא לגיטימית אבל יש דעות חולקות.
5. עשיית דין עצמית במקרקעי ציבור - ניתן להשיג פינוי פולש גם ללא צו בימ"ש. יש הליכי פינוי מזורזים וזה כמו עשיית דין עצמית. מותר לסלק תוך 3 חודשים מיום היוודע הפלישה ועד 12 חודשים מיום הפלישה עצמה. חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) הוא נוסף לחמ"ק ולא מחליף אותו.
עשיית דין עצמית מכח הסכם - לדעת ויסמן הסכם שמתיר עשיית דין עצמית אינו תקף.
עשית דין עצמית נגד חליפו של המנשל - אם המנשל העביר את הנכס לצד ג', ומתקיימת תקנת השוק, אין למנושל עוד זכות בו. לכן כמובן שהוא לא יכו לעשות עשיית דין עצמית. כאשר תקנת השוק אינה חלה - יש חילוקי דיעות. לשון הדין היא שמותר לפעול כנגד "תופש" המק', ופירוש מצמצם יגיד שזה לא כולל את מי שלא תפש את הנכס בעצמו. כאשר חליף המנשל הוא תם לב, לא ראוי לתת זכות לעשיית דין עצמית כאשר אינו תם לב, חייבים לאפשר אותה כדי לא לרוקן את החוק מתוכן. ומה לגבי "הגונב מגנב"? המנושל צריך להיות שזכאי לפעול נגד מי שפלש לו לנכס, ולא משנה אם הוא פלש ראשון או שני. 30 הימים נספרים מעת התפיסה הראשונית. אמנם - יש סיכון שכאשר המנושל עושה דין עצמי הוא לא יודע אם התופס תם לב או לא, אבל זה לא סיכון גדול ובין כה וכה תמיד יש סיכון בעשיית דין עצמית.
אמצעים
נזק לגוף ולרכוש - החוק מתיר שימוש בכח במידה סבירה. מותר לגרום נזק גוף ורכוש סביר. מותר לאדם להכינס למק' של צד ג' ע"מ לחלץ את המטלטלין שלו, אם צד ג' מודע לאי-החוקיות. ראוי שתנתן התרעה מוקדמת אבל לא חובה - תלוי בסבירות. ככל שהתנגדות המחזיק יותר גדולה כך סביר להשתמש ביותר כוח. אבל - ספק אם גרימת חבלה חמורה/מוות יהיו מוצדקים. מנשל המתנגד בכח לעשיית דין עצמית = תקיפה = מותר להתגונן מפני תקיפה, כולל גרימת חבלה חמורה/מוות.
בעזרת אחרים - העמדה המקובלת היא שאסור לקחת "שכירי חרב" כי זה יפגע בבטחון הציבור. לכן גם לא מותרת עשית דין עצמית לתאגיד.
בסיוע המשטרה- לאדם מותר להעזר במשטרה ויש עליה חובה לסייע לו. היה ראוי אולי להטיל על המנושל לפנות למשטרה, ולהתיר לו עשיית דין עצמית רק אם זה בלתי אפשרי, אבל לא ככה החוק. הוא חייב לפנות תוך 30 יום. המשטרה לא צריכה לברר אם מי שפנה אליה הוא באמת המחזיק, תפקידה רק להחזיר את המצב לקדמותו. גישה זו בעייתית מעט.
ויסמן מציע: כאשר המשטרה מתבקשת לסייע, עליה לברר אם התמלאו הבתנאים של ס' 18(ב) לחמ"ק, מנק' המבט של המנושל והתופס. כלומר, האם המנושל החזיק בנכס קודם, והאם לא עברו 30 יום. במקרים בהם זה לא קשה מידי, היא צריכה לברר מי המחזיק בנכס. במקרים שלא נופלים באופן ברור לס' 18(ב) או שהבירור של מי הנכס קשה - היא צריכה לסייע למנושל.
אם המשטרה מסרבת לעזור ניתן לפנות לבג"צ, ואז נעצרת הספירה של 30 יום. רק הפנייה למשטרה צ"ל תוך 30 יום.
עשיית דין עצמית ע"פ פקנ"ז וחוק העונשין
עשיית דין עצמית ע"פ חמ"ק היא חדשה יחסית ואינה מתישבת עם הוראות חוק קודמות - ס' 189 בחו"ע, ס 24(2),(3) בפקנ"ז. כיוון שחוק מאוחר דוחה חוק מוקדם, צריך להתעלם מהחוקים הישנים במקרים בהם יש חפיפה. יש מקרים לא ברורים של חפיפה וויסמן מציע לפרש בצמצום את הוראות פקנ"ז ובהרחבה את הוראות חמ"ק.
פגיעה בחזקה שאינה מגיעה לידי נישול
מוסדר בס' 18(א). זכות זו היא יותר רחבה כיוון שאינה מוגבלת בזמן. לדעת ויסמן צריך לפרש את המילים "למנוע השגת גבול" גם כ"למנוע המשך השגת גבול".
לגבי מניעת השליטה בנכס - לא ברור מה הכוונה, כנראה למצב בו חוסמים גישה לנכס.
על דרך ההיקש אפשר להסיק שהפולש צריך להחזיר למנושל את הוצאות הפינוי.
מ"י נ' בן שמחון
המינהל הוציא צו סילוק יד לבן שמחון, ע"פ ס' 4 לחוק סילוק פולשים.
פסה"ד: בעיקר רציונל של החוק
צו סילוק פולש לגבי קרקע-ציבור מהווה אקט בעל תוקף משפטי כצו שיפוטי המחייב את המחזיק לפנות את הנכס נשוא הצו. יש בהוצאתו משום עשיית דין עצמית על ידי המדינה כבעלים המחליטה על סילוקו של התופס במקרקעיה ומצווה על סילוקו בלא שהיא נדרשת להוכיח את זכותה לכך על דרך פנייה לערכאות המשפט.
עשיית דין עצמית במקרקעי ציבור כמוגדר בחוק סילוק פולשים מרחיבה עד מאד את היקף השימוש בעשיית דין עצמית לסילוק התופס בקרקע על פי הדין הכללי, וזאת במובנים הבאים: שלא כבקרקע פרטית, אין הוצאת צו סילוק במקרקעי ציבור מותנית בכך שלרשות הציבורית היתה חזקה בפועל במקרקעין, ממנה היא נושלה. סמכות סילוק הפולש נתונה לרשות גם מקום שמעולם לא החזיקה בפועל במקרקעין; כמו כן, פרק הזמן העומד לרשות הציבורית לעשיית דין עצמית ארוך לאין שיעור במקרקעי ציבור. ההסדר המיוחד בחוק סילוק פולשים אינו מדבר בשימוש בכח כלל, אלא בהוצאת צו סילוק שניתן לבצעו כפסק דין. שמורה למקבל הצו הזכות לבקש את עיכוב פועלו של הצו על דרך פנייה לערכאות משפט לצורך הוכחת זכותו לנכס המקרקעין.
הרציונל לחוק: הרחבת ההיתר לעשיית דין עצמית על פי חוק סילוק פולשים מקורה בגישה לפיה ההסדר הכללי שבסעיף 18 לחוק המקרקעין נמצא בלתי מספק כשמדובר במקרקעי ציבור. בשטחים פתוחים רבים השייכים למדינה היא איננה מממשת את תפיסת החזקה בפועל. מצב זה פותח פתח לפלישות, ולעיתים פלישות המוניות. הקושי בפיקוח צמוד על המתרחש בכל אתר ואתר במקרקעי הציבור הפזורים בשטח הארץ גורע במידה רבה מיעילותם של אמצעי עשיית הדין העצמי כנגד "פלישה טרייה" . מכאן שצרכים מינהליים מיוחדים הנובעים מהיקפם ומפרישתם של קרקעות המדינה והצורך להגן עליהם מפלישה ולשמור בכך על אינטרס ציבורי חשוב הם שהכתיבו את הצורך בהרחבה ניכרת של יכולת הפעולה לסילוק פולשים שלא דרך ערכאות המשפט. ניתן להניח כי אמצעים אלה נדרשו גם על מנת לתת בידי המדינה מכשיר יעיל לפעול כנגד פלישה מאסיבית של קבוצות גדולות של בני אדם, שאלמלא ניתן, היה מחייב הגשת תביעות משפטיות פרטניות רבות-היקף כנגד כל אחד מבני הקבוצה - דבר שהיה קושי ניכר להתמודד עמו.
היקף עשיית הדין העצמית של הרשות הציבורית לסילוק פולשים ממקרקעי הציבור הינה חריג לתפיסה המשפטית המקובלת לפיה ההגנה על החזקה בקרקע מן הדין שתמומש באמצעות ערכאות המשפט. הוא חריג גם לדין הכללי המוכן להכיר אך בגבולות צרים, בתופעת עשיית הדין העצמית, מקום שהיא בבחינת תגובה טבעית למעשה התנכלות "טרי" לחזקה בקרקע ומקום שהמשתמש בכח עצמי הינו מחזיק כדין ובפועל בנכס. קיים חשש כי שימוש בלתי מבוקר באמצעי זה עשוי להופכו למעשה של שגרה במקום לפעולה שהיא בבחינת חריג לכלל.
מתבקשת פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הממונה להוציא צווי סילוק לפולשים לקרקעות הציבור. הצרה כאמור מתחייבת לאור התפיסה המשפטית – חוקתית הנוהגת לפיה עמידה על זכויות – ובתוך כך הגנה על החזקה במקרקעין – מותנית, ככלל, בפנייה לערכאות המשפט ואיננה מושגת על ידי עשיית דין עצמית על ידי הטוען לזכות; כי ככל שהשימוש בעשיית דין עצמית על פי הדין הכללי מוכר, הרי המדובר בתחום צר ומוגבל עד מאד, כחריג לכלל הרחב המצריך היזקקות לערכאות; כי גם אם הוכר הצורך לתת בידי המדינה אמצעי יעיל של עשיית דין עצמית לצורך הגנה על נכסי הכלל, יש להשתמש בו בצמצום הראוי על רקע היותו חריג למושכלות יסוד של השיטה המשפטית.
השימוש בסמכות הוצאת צו סילוק פולש על פי החוק מחייב עמידה במספר תנאים: תפיסה של קרקע-ציבור; מתן הצו לא יאוחר מפרק הזמן הנקוב בחוק; ודעת הממונה כי תפיסת הקרקע היתה שלא כדין. שיקול דעת הממונה לענין זה מחייב קיומה של רמת וודאות גבוהה בדבר עובדת הפלישה לקרקע. קיומו של ספק או צורך בהוכחה באשר לעצם הפלישה או לגבי היקפה, מחייב להימנע מהפעלת הסמכות המינהלית להוצאת צו סילוק ומצדיק פנייה לערכאות המשפט לצורך הכרעה בענין במסגרת תביעה רגילה. משהוצא צו סילוק פולש והענין הגיע לבירור בבית המשפט ביוזמת התופס שנגדו ניתן הצו, אם העלה התופס טענה בדבר חוקיות הצו. לא נתקיים תנאי מתנאים אלה, יבוטל תוקפו של הצו ושאלת מהות זכויות הצדדים לקרקע תבורר, במידת הצורך, במסגרת דיונית רגילה.
המינהל הוציא צו סילוק יד לבן שמחון, ע"פ ס' 4 לחוק סילוק פולשים.
פסה"ד: בעיקר רציונל של החוק
צו סילוק פולש לגבי קרקע-ציבור מהווה אקט בעל תוקף משפטי כצו שיפוטי המחייב את המחזיק לפנות את הנכס נשוא הצו. יש בהוצאתו משום עשיית דין עצמית על ידי המדינה כבעלים המחליטה על סילוקו של התופס במקרקעיה ומצווה על סילוקו בלא שהיא נדרשת להוכיח את זכותה לכך על דרך פנייה לערכאות המשפט.
עשיית דין עצמית במקרקעי ציבור כמוגדר בחוק סילוק פולשים מרחיבה עד מאד את היקף השימוש בעשיית דין עצמית לסילוק התופס בקרקע על פי הדין הכללי, וזאת במובנים הבאים: שלא כבקרקע פרטית, אין הוצאת צו סילוק במקרקעי ציבור מותנית בכך שלרשות הציבורית היתה חזקה בפועל במקרקעין, ממנה היא נושלה. סמכות סילוק הפולש נתונה לרשות גם מקום שמעולם לא החזיקה בפועל במקרקעין; כמו כן, פרק הזמן העומד לרשות הציבורית לעשיית דין עצמית ארוך לאין שיעור במקרקעי ציבור. ההסדר המיוחד בחוק סילוק פולשים אינו מדבר בשימוש בכח כלל, אלא בהוצאת צו סילוק שניתן לבצעו כפסק דין. שמורה למקבל הצו הזכות לבקש את עיכוב פועלו של הצו על דרך פנייה לערכאות משפט לצורך הוכחת זכותו לנכס המקרקעין.
הרציונל לחוק: הרחבת ההיתר לעשיית דין עצמית על פי חוק סילוק פולשים מקורה בגישה לפיה ההסדר הכללי שבסעיף 18 לחוק המקרקעין נמצא בלתי מספק כשמדובר במקרקעי ציבור. בשטחים פתוחים רבים השייכים למדינה היא איננה מממשת את תפיסת החזקה בפועל. מצב זה פותח פתח לפלישות, ולעיתים פלישות המוניות. הקושי בפיקוח צמוד על המתרחש בכל אתר ואתר במקרקעי הציבור הפזורים בשטח הארץ גורע במידה רבה מיעילותם של אמצעי עשיית הדין העצמי כנגד "פלישה טרייה" . מכאן שצרכים מינהליים מיוחדים הנובעים מהיקפם ומפרישתם של קרקעות המדינה והצורך להגן עליהם מפלישה ולשמור בכך על אינטרס ציבורי חשוב הם שהכתיבו את הצורך בהרחבה ניכרת של יכולת הפעולה לסילוק פולשים שלא דרך ערכאות המשפט. ניתן להניח כי אמצעים אלה נדרשו גם על מנת לתת בידי המדינה מכשיר יעיל לפעול כנגד פלישה מאסיבית של קבוצות גדולות של בני אדם, שאלמלא ניתן, היה מחייב הגשת תביעות משפטיות פרטניות רבות-היקף כנגד כל אחד מבני הקבוצה - דבר שהיה קושי ניכר להתמודד עמו.
היקף עשיית הדין העצמית של הרשות הציבורית לסילוק פולשים ממקרקעי הציבור הינה חריג לתפיסה המשפטית המקובלת לפיה ההגנה על החזקה בקרקע מן הדין שתמומש באמצעות ערכאות המשפט. הוא חריג גם לדין הכללי המוכן להכיר אך בגבולות צרים, בתופעת עשיית הדין העצמית, מקום שהיא בבחינת תגובה טבעית למעשה התנכלות "טרי" לחזקה בקרקע ומקום שהמשתמש בכח עצמי הינו מחזיק כדין ובפועל בנכס. קיים חשש כי שימוש בלתי מבוקר באמצעי זה עשוי להופכו למעשה של שגרה במקום לפעולה שהיא בבחינת חריג לכלל.
מתבקשת פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הממונה להוציא צווי סילוק לפולשים לקרקעות הציבור. הצרה כאמור מתחייבת לאור התפיסה המשפטית – חוקתית הנוהגת לפיה עמידה על זכויות – ובתוך כך הגנה על החזקה במקרקעין – מותנית, ככלל, בפנייה לערכאות המשפט ואיננה מושגת על ידי עשיית דין עצמית על ידי הטוען לזכות; כי ככל שהשימוש בעשיית דין עצמית על פי הדין הכללי מוכר, הרי המדובר בתחום צר ומוגבל עד מאד, כחריג לכלל הרחב המצריך היזקקות לערכאות; כי גם אם הוכר הצורך לתת בידי המדינה אמצעי יעיל של עשיית דין עצמית לצורך הגנה על נכסי הכלל, יש להשתמש בו בצמצום הראוי על רקע היותו חריג למושכלות יסוד של השיטה המשפטית.
השימוש בסמכות הוצאת צו סילוק פולש על פי החוק מחייב עמידה במספר תנאים: תפיסה של קרקע-ציבור; מתן הצו לא יאוחר מפרק הזמן הנקוב בחוק; ודעת הממונה כי תפיסת הקרקע היתה שלא כדין. שיקול דעת הממונה לענין זה מחייב קיומה של רמת וודאות גבוהה בדבר עובדת הפלישה לקרקע. קיומו של ספק או צורך בהוכחה באשר לעצם הפלישה או לגבי היקפה, מחייב להימנע מהפעלת הסמכות המינהלית להוצאת צו סילוק ומצדיק פנייה לערכאות המשפט לצורך הכרעה בענין במסגרת תביעה רגילה. משהוצא צו סילוק פולש והענין הגיע לבירור בבית המשפט ביוזמת התופס שנגדו ניתן הצו, אם העלה התופס טענה בדבר חוקיות הצו. לא נתקיים תנאי מתנאים אלה, יבוטל תוקפו של הצו ושאלת מהות זכויות הצדדים לקרקע תבורר, במידת הצורך, במסגרת דיונית רגילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה