להבי / קהילות מגורים חדשות
בשנים האחרונות מתפתחות בישראל "קהילות מגורים חדשות" שהן בין השיתופיות הקיבוצית ליחידניות העירונית. קיבוץ מתחדש - כולל בעלות פרטית אך רשת ביטחון סוציאלית. יישוב קהילתי - אין שיתוך כלכלי הדוק אך יש שותפות קהילתית. קהילה עירונית פרטית - מתחם עירוני שמספק לעצמו טובין משותפים. אף שיש לצורות יישוב אלה מקורות שונים, משותפת להם העדפה שוקית לשמור על קניין פרטי ולהרוויח מההתארגנות ע"י מערכת שיתופית פיזית. לכן יש להם גם החצנות חיוביות ושליליות משותפות.
על קהילות מגורים ייעודיות
קשה להגדיר קהילה. נתיחס בד"כ לקהילה גיאוגרפית בעלת רשת קשרים הדוקה. לקהילה יש מודעות קלוקטיבית פנימית המבחינה אותה מהסביבה החיצונית, ובאה לידי ביטוי בפעילויות שמטפחות הבחנה זהות קבוצתית. בישראל נחקרו במיוחד הקהילות האולטרא-הומוגניות, כמו חרדים וקיבוצים. לקיבוצים היתה גושפנקא ממסדים ושיפוטית מראשיתם. כך, נתנו להם להתאגד במועצות אזוריות בלי יישובים ערבים או עיירות פיתוח. יש הכשר עקרוני של ביהמ"ש לקהילה החרדית ליצור קהילות סגורות. כמו כן יש להם טכניקות פנימיות לשמור על הסגירות. לגבי הבדואים, המדינה מסרבת להכיר משפטית בקהילות שלהם.
הקהילות החדשות אינן מתבדלות במובהק ולכן היחס הממסדי הערכי כלפיהן דרמטי פחות. לדעתו אם הקהילות רוצות ייצוג משפטי פורמלי הן צריכות להתאגד ע"פ החוק ולקבל עליהן גם בקרה ציבורית - משפטיזציה של הקהילה.
קהילות המגורים החדשות
הקיבוץ המתחדש
השינויים החברתיים והכלכליים הביאו ללחץ לשינוי המבנה הכלכלי-חברתי של הקיבוץ.ב-2004 המדינה הכירה ב"קיבוץ המתחדש" כצורת התיישבות. מאפייניו: הקמת הרחבה קהילתית שגרים בה לא-חברים (שהם חברים באגודה אחרת שמשתפת פעולה עם הקיבוץ); שיוך דירות אך הגבלת הסחירות ע"י הקהילה; שכר דיפרנציאלי, הפרטה, רשת ביטחון סוציאלית; שיוך אמצעי ייצור ונכסים עיסקיים לחברים כאשר השליטה נשמרת של הקיבוץ. כאשר הכירו ב"קיבוץ המתחדש" זה היה אחרי שהמאפיינים האלו היו בפועל בקיבוצים.
היישוב הקהילתי
מקורו מעבר לקו הירוק, ומרביתם הוקמו שם ובצפון. הכירו בהם פורמלית עם עליית הליכוד. מעוצב ע"פ רצונות "קבוצת היזמים". המשמעות העיקרית לדעתו של ה"קהילתיות" היא ועדת הקבלה שוידאה שרק "אוכלוסיה איכותית" תגור בו. כל יישוב ניצב באופן אחר על הרצף הקהילתי-פרטי. גודלו כמה מאות משפחות, שזה מתאים למיקסום היתרון הכלכלי בטובין המשותפים; יש להם מכנה משותף תוכני-רעיוני. יישובים גדולים מצליחים יותר ליצור "קהילתיות".
קהילה עירונית פרטית
לא מדובר בתופעה חדשה, בתחילת המאה ה-20 היו הרבה "שיכוני עובדים". בשנות ה-90 החלו יזמים לשווק פרוייקטים שמטרתם לספק לדיירים מגוון רחב של טובין ושירותים, שהיו מיועדים לאוכלוסיה אמידה עד עשירה (גבעת אנדרומזה, סי אנד סאן ועוד). היזמים מציגים את הפרוייקטים כ"שכונה פרטית". אין לקהילה העירונית מעמד משפטי. הסינון של הדיירים מתבצע באמעצות המחיר ובמגנונים לא-רשמיים של היזם, לפעמים יש גם ועדות קבלה. גם אין גישה פיזית למתחם למי שלא גר בו. כיוון שיש לדיירים מתקנים משותפים הם נפגשים ונוצרת קהילה. בחלק מהקהילות יש ניהול עצמי מלא של הדיירים, זה סוג של חקיקה פרטית.
לסיכום הגלגלים שמניעים את הקהילות החדשות: רצון ליעילות כלכלית ע"י טובין ושירותים משותפים, "חקיקה פרטית" באמצעות התקנון, פוטנציאל לניצול ייתרונות חברתיים-פסיכלוגיים של קהילה.
ניהול המרחב הקהילתי
איך המשפט צריך להתיחס לקהילות האלה? זה תלוי באיך אנו תופסים את תפקידו של השלטון המקומי.
שלושה מודלים של שלטון מקומי
א. הרשות המקומית כפירמה - גוף שתפקידו לספק טובין ציבוריים מקומיים. לכן היא צריכה להתנהג באופן אנוכי כלפי רשויות מקומיות אחרות. הומוגניות בתוך הרשות מפחיתה את העלות של הפוליטיקה, לכן לרשות הומוגנית יש יתרון ביעילות. זה גורם להחצנות וגם מנציח פערים חברתיים-כלכלים. בישראל רואים את זה במשבר הרשויות המקומיות
ב. הרשות כ"פוליס" - יש ערך להשתתפות הפרט בפוליטיקה וזה אפשרי רק ביחידות פוליטיות קטנות. זוהי גישה קהילתנית- ההשתפות גורמת לפרט לצאת מהאנוכיות שלו. זה מעודד הטרוגניות ותהחשבות ברשויות אחרות. לא ברור עד כמה זה מעשי ליישם את המודל.
ג. הרשות המקומית כהתאגדות פרוגרסיבית - הרשות צריכה לקדם את מה שהתושבים רוצים אבל גם מטרות חוץ-שוקיות. זה אומר גם חלוקת משאבים פרוגרסיבית בחלקה, ע"פ מדיניות הרווחה, ותוך הפנמת החצנות. היא צריכה לספק רמה מינימלית של שירותים וטובין לכל התושבים. אפשר לתת הקלות כ"שוחד" לתושבים עשירים, כדי לאזן את התקציב.
על אופי השליטה התת-מקומית של קהילות מגורים פרטיות
הוא מניח שהקהילה הפרטית תרצה לשמר את מנגנוני הסינון שלה ולנקוט בגישה תועלתנית כלפי הסביבה. ניתן להשוות את המצב ל"אגודות מגורים פרטיות" שיש בארה"ב - יש עליהן הרבה ביקורת בטענה שהן מפלות ויוצרות פערים.
היקף הסמכויות הרצוי של הקהילות החדשות
הוא רוצה לצמצם את הכח המשפטי של הקהילות לזה שיש לפרטים, וכנגד כל זכות לניהול המרחב לתת להן חובה. כמו כן צריך למנוע ניצול של הסמכויות הפנימיות לעריצות ודיכוי כנגד המיעוט בתוך הקהילות.
1. סינון - כיום יש יד מאד חופשית לקהילות (בעיקר העירוניות) לסנן. הבעייתיות עם זה: פגיעה בפרטים, נזק הבעתי למגזר, עלויות למרחבי מגורים שאינם מסננים. עד כמה מותר לקהילה לכפות נורמות פנימיות תוך פגיעה בחופש הבחירה של התושב? לדעתו צריך להשתמש בנורמות של "חוזה יחס" ולא של "סבירות"
2. אספקה ומימון עצמי של טובין ציבוריים - למעשה התושבים משלמים כפול - גם לרשות וגם לקהילה. בארה"ב לפעמים מקזזים להם מיסים באמת. בישראל, לגבי קיבוצים ויישובים קהילתיים, המועצה האזורית יכולה להחליט על חלוקת הסמכויות והמסים בינה ובין היישוב. צריך לעשות ב"ש על תהליך ההאצלה. הוא לא חושב שצריכה להיות האצלה גורפת, ושאפשר לתת לקהילה לנהל את המשאבים הפיזיים שלה אבל לא לפטור ממסים. זאת, אלא אם כן הקהילה מתחייבת לפתוח את המשאב לכלל הציבור.
3. הסדרת שימושי קרקע - יש אפשרות רבה להצחנות שליליות כאשר ניתנת לקהילה יד חופשית בקבית שימושי הקרקע. ניתן לתת לה מרחב בנוגע להוראות תכנוניות מגבילות, למשל על איך לצבוע את הבתים.
צפדיה / ביקורת על להבי
להבי מניח שביסוד התפתחות הקהילות החדשות יש מנגנונים שוקיים. לדעת צפדיה היסוד הוא מדיניות ציבורית ואיגיאולוגיה מרחבית.
מדיניות ציבורית יוצרת סגרגציה חברתית ולא בחירות של פרטים עשירים לגור במקומות יפים יותר. למשל, המדיניות הציבורית בארה"ב קידמה את הפירבור באמעצות סלילת כבישים.
בישראל - שינוי ייעוד הקרקע החקלאית שאיפשרו את ההרחבות הקהילתיות נבע ממשרד החקלאות שרצה לפתור את המשבר הכלכלי בחקלאות. מקור היישובים הקהילתיים הוא לא ביוזמה של המתנחלים אלא ביוזמה של הסוכנות לייהד את הגליל. המינהל והסוכנות מקדמים אינטרסים לא של כל תושבי המדינה.
אם הקהילות החדשות הן בעייתיות מבחינה סביבתית, חברתית וכלכלית למה המדינה תומכת בהן?
לפי הפרדיגמה הניאו-מרקסיסטית, המדינה פועלת באמצעים של תכנון ומיסוי ע"מ למשוך עשירים לפרברים וכך להעשיר אותם.
לפי הפרדגימה הפוסט-קולוניאלית, יש חלחול של מנגנוני שליטה מרחביים קולוניאליים למדינות הנכבשות. מנגנונים אלו הם: אתניזציה של המרחב וסגרגציה מרחבית.
האידיאולוגיה המרחבית של ההנהגה הציונית היתה - איפה שיש יהודים שם תהיה המדינה.
ובכן, להבי טען של-3 צורות המגורים שהוא מתאר יש מקורות אידיאולוגיים שונים. כאן ניתן לראות שיש להם מקור זהה- שרידים אידיאלוגיים של הלך מחשבה קולוניאליסטי. לכן נוצר אתניזציה של המרחב (ייהוד) והפרדה. זה משתלב ביתרונות הכלכליים שיש לתושבים בהן. פירוט של תיאוריית הקונספירציה הנ"ל כדאיל קרוא בעמ' 15-16.
המדיניות הזאת טובה לאשכנזים והיא לא תחזיק כי יש עליה הרבה ביקורת.
בשנים האחרונות מתפתחות בישראל "קהילות מגורים חדשות" שהן בין השיתופיות הקיבוצית ליחידניות העירונית. קיבוץ מתחדש - כולל בעלות פרטית אך רשת ביטחון סוציאלית. יישוב קהילתי - אין שיתוך כלכלי הדוק אך יש שותפות קהילתית. קהילה עירונית פרטית - מתחם עירוני שמספק לעצמו טובין משותפים. אף שיש לצורות יישוב אלה מקורות שונים, משותפת להם העדפה שוקית לשמור על קניין פרטי ולהרוויח מההתארגנות ע"י מערכת שיתופית פיזית. לכן יש להם גם החצנות חיוביות ושליליות משותפות.
על קהילות מגורים ייעודיות
קשה להגדיר קהילה. נתיחס בד"כ לקהילה גיאוגרפית בעלת רשת קשרים הדוקה. לקהילה יש מודעות קלוקטיבית פנימית המבחינה אותה מהסביבה החיצונית, ובאה לידי ביטוי בפעילויות שמטפחות הבחנה זהות קבוצתית. בישראל נחקרו במיוחד הקהילות האולטרא-הומוגניות, כמו חרדים וקיבוצים. לקיבוצים היתה גושפנקא ממסדים ושיפוטית מראשיתם. כך, נתנו להם להתאגד במועצות אזוריות בלי יישובים ערבים או עיירות פיתוח. יש הכשר עקרוני של ביהמ"ש לקהילה החרדית ליצור קהילות סגורות. כמו כן יש להם טכניקות פנימיות לשמור על הסגירות. לגבי הבדואים, המדינה מסרבת להכיר משפטית בקהילות שלהם.
הקהילות החדשות אינן מתבדלות במובהק ולכן היחס הממסדי הערכי כלפיהן דרמטי פחות. לדעתו אם הקהילות רוצות ייצוג משפטי פורמלי הן צריכות להתאגד ע"פ החוק ולקבל עליהן גם בקרה ציבורית - משפטיזציה של הקהילה.
קהילות המגורים החדשות
הקיבוץ המתחדש
השינויים החברתיים והכלכליים הביאו ללחץ לשינוי המבנה הכלכלי-חברתי של הקיבוץ.ב-2004 המדינה הכירה ב"קיבוץ המתחדש" כצורת התיישבות. מאפייניו: הקמת הרחבה קהילתית שגרים בה לא-חברים (שהם חברים באגודה אחרת שמשתפת פעולה עם הקיבוץ); שיוך דירות אך הגבלת הסחירות ע"י הקהילה; שכר דיפרנציאלי, הפרטה, רשת ביטחון סוציאלית; שיוך אמצעי ייצור ונכסים עיסקיים לחברים כאשר השליטה נשמרת של הקיבוץ. כאשר הכירו ב"קיבוץ המתחדש" זה היה אחרי שהמאפיינים האלו היו בפועל בקיבוצים.
היישוב הקהילתי
מקורו מעבר לקו הירוק, ומרביתם הוקמו שם ובצפון. הכירו בהם פורמלית עם עליית הליכוד. מעוצב ע"פ רצונות "קבוצת היזמים". המשמעות העיקרית לדעתו של ה"קהילתיות" היא ועדת הקבלה שוידאה שרק "אוכלוסיה איכותית" תגור בו. כל יישוב ניצב באופן אחר על הרצף הקהילתי-פרטי. גודלו כמה מאות משפחות, שזה מתאים למיקסום היתרון הכלכלי בטובין המשותפים; יש להם מכנה משותף תוכני-רעיוני. יישובים גדולים מצליחים יותר ליצור "קהילתיות".
קהילה עירונית פרטית
לא מדובר בתופעה חדשה, בתחילת המאה ה-20 היו הרבה "שיכוני עובדים". בשנות ה-90 החלו יזמים לשווק פרוייקטים שמטרתם לספק לדיירים מגוון רחב של טובין ושירותים, שהיו מיועדים לאוכלוסיה אמידה עד עשירה (גבעת אנדרומזה, סי אנד סאן ועוד). היזמים מציגים את הפרוייקטים כ"שכונה פרטית". אין לקהילה העירונית מעמד משפטי. הסינון של הדיירים מתבצע באמעצות המחיר ובמגנונים לא-רשמיים של היזם, לפעמים יש גם ועדות קבלה. גם אין גישה פיזית למתחם למי שלא גר בו. כיוון שיש לדיירים מתקנים משותפים הם נפגשים ונוצרת קהילה. בחלק מהקהילות יש ניהול עצמי מלא של הדיירים, זה סוג של חקיקה פרטית.
לסיכום הגלגלים שמניעים את הקהילות החדשות: רצון ליעילות כלכלית ע"י טובין ושירותים משותפים, "חקיקה פרטית" באמצעות התקנון, פוטנציאל לניצול ייתרונות חברתיים-פסיכלוגיים של קהילה.
ניהול המרחב הקהילתי
איך המשפט צריך להתיחס לקהילות האלה? זה תלוי באיך אנו תופסים את תפקידו של השלטון המקומי.
שלושה מודלים של שלטון מקומי
א. הרשות המקומית כפירמה - גוף שתפקידו לספק טובין ציבוריים מקומיים. לכן היא צריכה להתנהג באופן אנוכי כלפי רשויות מקומיות אחרות. הומוגניות בתוך הרשות מפחיתה את העלות של הפוליטיקה, לכן לרשות הומוגנית יש יתרון ביעילות. זה גורם להחצנות וגם מנציח פערים חברתיים-כלכלים. בישראל רואים את זה במשבר הרשויות המקומיות
ב. הרשות כ"פוליס" - יש ערך להשתתפות הפרט בפוליטיקה וזה אפשרי רק ביחידות פוליטיות קטנות. זוהי גישה קהילתנית- ההשתפות גורמת לפרט לצאת מהאנוכיות שלו. זה מעודד הטרוגניות ותהחשבות ברשויות אחרות. לא ברור עד כמה זה מעשי ליישם את המודל.
ג. הרשות המקומית כהתאגדות פרוגרסיבית - הרשות צריכה לקדם את מה שהתושבים רוצים אבל גם מטרות חוץ-שוקיות. זה אומר גם חלוקת משאבים פרוגרסיבית בחלקה, ע"פ מדיניות הרווחה, ותוך הפנמת החצנות. היא צריכה לספק רמה מינימלית של שירותים וטובין לכל התושבים. אפשר לתת הקלות כ"שוחד" לתושבים עשירים, כדי לאזן את התקציב.
על אופי השליטה התת-מקומית של קהילות מגורים פרטיות
הוא מניח שהקהילה הפרטית תרצה לשמר את מנגנוני הסינון שלה ולנקוט בגישה תועלתנית כלפי הסביבה. ניתן להשוות את המצב ל"אגודות מגורים פרטיות" שיש בארה"ב - יש עליהן הרבה ביקורת בטענה שהן מפלות ויוצרות פערים.
היקף הסמכויות הרצוי של הקהילות החדשות
הוא רוצה לצמצם את הכח המשפטי של הקהילות לזה שיש לפרטים, וכנגד כל זכות לניהול המרחב לתת להן חובה. כמו כן צריך למנוע ניצול של הסמכויות הפנימיות לעריצות ודיכוי כנגד המיעוט בתוך הקהילות.
1. סינון - כיום יש יד מאד חופשית לקהילות (בעיקר העירוניות) לסנן. הבעייתיות עם זה: פגיעה בפרטים, נזק הבעתי למגזר, עלויות למרחבי מגורים שאינם מסננים. עד כמה מותר לקהילה לכפות נורמות פנימיות תוך פגיעה בחופש הבחירה של התושב? לדעתו צריך להשתמש בנורמות של "חוזה יחס" ולא של "סבירות"
2. אספקה ומימון עצמי של טובין ציבוריים - למעשה התושבים משלמים כפול - גם לרשות וגם לקהילה. בארה"ב לפעמים מקזזים להם מיסים באמת. בישראל, לגבי קיבוצים ויישובים קהילתיים, המועצה האזורית יכולה להחליט על חלוקת הסמכויות והמסים בינה ובין היישוב. צריך לעשות ב"ש על תהליך ההאצלה. הוא לא חושב שצריכה להיות האצלה גורפת, ושאפשר לתת לקהילה לנהל את המשאבים הפיזיים שלה אבל לא לפטור ממסים. זאת, אלא אם כן הקהילה מתחייבת לפתוח את המשאב לכלל הציבור.
3. הסדרת שימושי קרקע - יש אפשרות רבה להצחנות שליליות כאשר ניתנת לקהילה יד חופשית בקבית שימושי הקרקע. ניתן לתת לה מרחב בנוגע להוראות תכנוניות מגבילות, למשל על איך לצבוע את הבתים.
צפדיה / ביקורת על להבי
להבי מניח שביסוד התפתחות הקהילות החדשות יש מנגנונים שוקיים. לדעת צפדיה היסוד הוא מדיניות ציבורית ואיגיאולוגיה מרחבית.
מדיניות ציבורית יוצרת סגרגציה חברתית ולא בחירות של פרטים עשירים לגור במקומות יפים יותר. למשל, המדיניות הציבורית בארה"ב קידמה את הפירבור באמעצות סלילת כבישים.
בישראל - שינוי ייעוד הקרקע החקלאית שאיפשרו את ההרחבות הקהילתיות נבע ממשרד החקלאות שרצה לפתור את המשבר הכלכלי בחקלאות. מקור היישובים הקהילתיים הוא לא ביוזמה של המתנחלים אלא ביוזמה של הסוכנות לייהד את הגליל. המינהל והסוכנות מקדמים אינטרסים לא של כל תושבי המדינה.
אם הקהילות החדשות הן בעייתיות מבחינה סביבתית, חברתית וכלכלית למה המדינה תומכת בהן?
לפי הפרדיגמה הניאו-מרקסיסטית, המדינה פועלת באמצעים של תכנון ומיסוי ע"מ למשוך עשירים לפרברים וכך להעשיר אותם.
לפי הפרדגימה הפוסט-קולוניאלית, יש חלחול של מנגנוני שליטה מרחביים קולוניאליים למדינות הנכבשות. מנגנונים אלו הם: אתניזציה של המרחב וסגרגציה מרחבית.
האידיאולוגיה המרחבית של ההנהגה הציונית היתה - איפה שיש יהודים שם תהיה המדינה.
ובכן, להבי טען של-3 צורות המגורים שהוא מתאר יש מקורות אידיאולוגיים שונים. כאן ניתן לראות שיש להם מקור זהה- שרידים אידיאלוגיים של הלך מחשבה קולוניאליסטי. לכן נוצר אתניזציה של המרחב (ייהוד) והפרדה. זה משתלב ביתרונות הכלכליים שיש לתושבים בהן. פירוט של תיאוריית הקונספירציה הנ"ל כדאיל קרוא בעמ' 15-16.
המדיניות הזאת טובה לאשכנזים והיא לא תחזיק כי יש עליה הרבה ביקורת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה