חריגה מסמכות
ההסתמכות של צד ג' תמיד צריכה להיות סבירה.
כללי ניהול פנימי וידיעה קונסטרוקטיבית – אלה דוק' שהתפתחו לפני 100 שנה ביחד עם UV. הן כמעט נעלמו מהעולם אבל לא לגמרי. ידיעה קונ' אומרת שצד ג' צריך לדעת את מה שכתוב במסמכי ההתאגדות. היא גררה הרבה מאד ביקורת. ס' 55 מבטל אותה במפורש. מה שלא מופיע במסמכים – מותר לצד ג' להסתמך על זה שמה שנעשה הוא כדין.
פס"ד גרובר - כללי הניהול הפנימי אמורים לעזור לברר מתי נוצרה שליחות מכח התנהגות. כלומר, כללי הניהול הפנימי הם מבחן של סבירות – על מה סביר שצד ג' יסתמך.
בשורה התחתונה- החברה אחראית כמעט תמיד, אלא אם כן ממש לא סביר שמי שעשה את הפעולה בשמה מוסמך לכך.
מה קורה כאשר עובד/ים של החברה עושים עוולה/עבירה – האם ניתן לתבוע גם את החברה?
כל עוד החברה נתפסה כפיקציה, ההנחה היתה שלא יכול להיות לה יסוד נפשי. לכן המציאו את האחריות השילוחית. נודא המדרה הוא אחראי אבל ניתן לתבוע את החברה במגבלות: צריך להוכיח שכל יסודות העבירה/עוולה התקיימו אצל נושא משרה מסויים. הרבה פעמים קשה לדעת מי עבר את העבירה.
לכן היה מעבר לתפיסה הריאליסטית של הפירמה- אישיות משפטית לכל דבר ועניין. לחברה יש "אשם" דרך האורגנים שלה. כאשר נושא משרה פועל/חושב במסגרת תפקידו מייחסים את זה לחברה.
50 השנים האחרונות מתאפיינות בהרחבה ענקית של אחריות פלילית ונזיקית של חברות. זה הגיוני כי החברות משפיעות על החיים שלנו יותר – למשל זיהום סביבתי. אם אצל אורגן מסויים מתקיימים כל יסודות העבירה/עוולה, גם הוא יהיה אחראי וגם החברה – אין מסך התאגדות.
יש גם עבירות ספיצפיות שמרחיבות את האחריות – ביצוע בצוותא, שידול וסיוע – מאפשרים להרחיב את האחריות של נושאי המשרה עצמם. ס' 415, 425 בחוק העונשין.
עבירות לווין – עבירות טיפוסיות בתאגידים – נ"ע, הגבלים עיסקיים, הגנת הסיבה, חומרים מסוכנים, תשתיות, בטיחות בעבודה, מוצרים פגומים וכו'.
יש חובה להוכיח שנעברה עבירה ע"י התאגיד.
האחריות היא על נושאי משרה בכירים או דירקטורים, על זה שלא מנעו את העבירה.
האשם הוא רשלנות ולפעמים יש גם חזקת רשלנות (יש אחריות קפידה על נושאי המשרה הבכירים).
בד"כ העונש יותר קטן.
לדעתה זאת כבר הרחבה גדולה מידי של האחריות הפלילית.
מה שנדרש מנושאי המשרה זה פיקוח וממשל תאגידי – השאלה מהם אמצעים סבירים למניעת העבירה היא די עמומה בישראל. זה צפוי להפטר עם הכניסה לOECD או אם תעבור הצעת חוק בנושא קוד אתי.
מסמכי ההתאגדות
כשמקימים חברה צריך לרשום אותה ברשם החברות ומקבלים תעודת התאגדות. לשם כך צריך תקנון – הכללים שלפיהם הארגון יפעל.
פירמידת המסמכים:
חוק החברות
תזכיר – היה פעם, מעין חוקה של החברה. חוק החברות ביטל אותו, אבל בחברות שהתאגדו לפניו יש תזכיר.
תקנון
מסמכים רשומים אחרים – למשל שיעבודים
מסמכים לא רשומים (אצל רשם החברות) – תקנות, נהלים פנימיים.
למעשה, רוב המסמכים של החברות נמצאים בדיווחים ע"פ חוק ני"ע, מערכת המגנא של הבורסה. זה רק על החברות הנסחרות כמובן.
מה יש בתזכיר/תקנון? שם החברה, הון החברה (איזה סוגי מניות יש לה), הגבלת אחריות, הדירקטורים הראשונים, חלוקת סמכויות בין האורגנים השונים (אסיפה כללית, דירקטוריון, הנהלה), איך מכנסים את האסיפות, איך מקבלים החלטות באסיפות, זכויות שונות של בעלי מניות (זכות סירוב ראשונה, זכות להשתתף בהנפקה), עבירות המניות, רו"ח של החברה וסמכויותיו, איך מחלקים דיבידנדים, איך עושים מיזוגים ורכישות ועוד... חובה לרשום מה שמפורט בס' 18.
תקנונים של חברות מסוגים שונים נראים מאד אחרת.
שינויים בתקנון – אפשר ברוב רגיל אלא אם כן בחוק/תקנון נקבע אחרת.
התקנון דומה לחוזה – הוא נוצר בהסכמת הצדדים. הוא שונה – פתוח לשינויים ע"י רוב מעוניין של בעלי המניות, כלומר בעל השליטה. ס' 17 בחו"ח – דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין ב"מ ובינה לבין עצמם, שינוי התקנון דרכים שקובע חו"ח. זה אומר שחלים עליו דיני החוזים! ס' 20(א) מתיחס לשינוי בתקנון- רוב רגיל אלא אם כן נקבע בתקנון או אם ההחלטה היא לפי ס' 22.
הרציונל: יש צורך מעשי, בד"כ חוזים הם קצרי טווח אבל תקנון לא. אי אפשר לדעת הכל מראש. ההסכמות הן על דרכי קבלת ההחלטות ולא על ההחלטות עצמן.
פס"ד פרי העמק – מראה את הבעייתיות בנושא. היה מדובר באגודה שיתופית שהיו בה 2 סוגי חברים – קיבוצים ומושבים. הקיבוצים לקחו על עצמם ערבויות אישיות מול הבנקים לחובות האגודה. הגיע הרגע לשלם ולא היה להם מסםיק כסף. הם היו הרוב באגודה ותיקנו את התקנון והתנו על הגבלת האחריות - אלא שינו לאחריות אישית. במילים אחרות, המושבים לא יכולים להפיל את כל האחריות לחובות של האגודה אלא צריכים להשתתף גם. באמת האינטואיציה ברור שאסור לעשות את זה אבל לא היה ס' בחוק. ביהמ"ש ע"ב עקרונות יסוד של הדין אמר שהרוב לא יכול לעשות כזה שינוי.
הקיבוצים טוענים: אנחנו יכולים לשנות את התקנון כי ע"פ החוזה התקנון ניתן לשינוי – היתה הסכמה מראש.
המושבים טוענים: חוסר תו"ל, תנאי מכללא.
לשיעור הבא – פס"ד איגוד קופות הגמל ופרי העמק
תרגיל
דוגמה אחרונה של ה"מ מדומה – יש חברה ציבורית ויש הוראה בס' 270(4) שקובעת שעסקה של חברה ציבורית עם בעל שליטה בחברה צריכה לעבור אישור מסויים. אם החברה הציבורית מקימה חברת-בת פרטית, האם עיסקה בינה ובין בעל השליטה בחברה הציבורית צריכה לעבור אותו אישור? זוהי עיסקה חשודה כי היא פוגעת בבעלי מניות המיעוט. רשות ני"ע יכולה להשתמש בס' 6(ב) כדי לייחס את התכונה של החברה הציבורית לפרטית, בהתחשב בתכלית החוק.
דיני שותפויות
שותפות היא סוג של תאגיד.
הקמת השותפות
החוק הרלוונטי הוא פק' השותפויות, הבסיס שלה הוא דיני החברות באנגליה. הפק' מתוקנת מידי פעם.
שותפות – ס' 1 – חבר בני אדם שהתקשרו בקשרי שותפות.
אדם – ע"פ פק' הפרשנות זה כל גוף משפטי
התקשרו – ע"פ דיני החוזים – אין דרישת כתב, רק ג"ד ומסויימות. כלומר יכולה להווצר מכח התנהגות.
קשרי שותפות – קשרים בין אנשים שמנהלים ביחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט קשרים של תאגיד.
ביחד – כלומר באותה רמת כפיפות
עסק – חוקי בלבד
פס"ד סינואני – בימ"ש השלום – רכב פנחס ובניו הוא מוסך. סינואני רוצה לרכוש מספר מונית (נקרא זכות ציבורית במונית). לפנחס היה מספר, היא שילמה לו 150 אלף ש"ח ועל הדף הוא חתם בשמו הפרטי וזה היה על נייר של “רכב פנחס ובניו”. הוא לקח את הכסף וברח. לא מדובר בחברה בע"מ!
ס' 14 – כוחו של שותף לחייב את השותפות. כל חוזה ששותף חותם עליו במהלך העסקים הרגיל של השותפות מחייב אותה, השותפים אינם נהנים מאחריות מוגבלת. ס'20 אומר שהשותפים חבים יחד ולחוד בחובות החברה.
בניו של פנחס – אחת בקושי ביקרה במוסך לכן היא לא מנהלת. האחרים הציגו את עצמם כבעלים אבל בפועל לא ניהלו. הם מקבלים חלק מהרווחים.
ס' 2 מגדיר את הקשרים העיסקיים בין האנשים שאינם קשרי שותפות. יחסי שותפות הם הגדרה שיורית.
2(8) – אם מישהו קיבל חלק מרווחי העסק חזקה שהוא שותף. יש מבחני עזר: כוונת הצדדים להיות שותפים, הצדגת הצדדים ליצבור כשותפים, השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה, הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק, הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בעניני העסק, השתתפות הצדדים ברחווים ובהפסדים, משך היחסים.
במקרה זה נקבע שלא היה ניהול משותף ולא נשאו בסיכון של ההפסדים.
מה לגבי ההסתמכות של סילואני?
השאלה האם שותפות היא אישיות משפטית נפרדת היא מורכבת. יש הוראות סותרות – ס' 4 מדבר על רישום חובה ברשם השותפויות. זה אומר לכאורה שיש חובת רישום. ס' 6 מתיחס לשותפות שאינה רשומה ואומר שהרישום לא עונה על השאלה האם השותפות קיימת או לא. יש קנס על אי רישום. ס' 66 מגדיר שותפות רשומה כתאגיד – שיש לו אישיות משפטית נפרדת. ס' 67(א) אומר שאפשר לתת פס"ד נגד כל שותפות, לאו דווקא רשומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה