כל אירופה אימצה את אותו הדין עם אותן הפרשנויות ואותה שפה. עם זאת ברור שהיו גרסאות מקומיות כי התרבות שונה בכל מקום. בכל מקום התפתח דין מקומי, שהוא היסוד לחקיקה הלאומית. הדגש בשיטת המשפט הלאומית הוא על ההבדלים האלה בין המדינות. למשל בגרמניה, במאה ה-19 לקראת עריכת הBGB שהוא הקודקס האזרחי, היה ויכוח נוקב בין הרומניסטים לגרמניסטים – אלה שרצו קוד מבוסס בעיקר על המשפט הרומי ואלה שרצו להדגיש את החקיקה הגרמנית העצמאית. הגרמניסטים ניצחו. זה לא אומר שהBGB אינו קודקס רומי.
הדין המסחרי (הגורם המשותף השלישי של הדין המשותף) – LEX MERCATORIA - כאשר המדינות השתלטו על אזור הים התיכון במסעות הצלב, נוצר צורך ליצור שפה משפטית משותפת כדי לקדם את חיי המסחר. נוצר דין מסחרי לכל אירופה ואפילו לאנגליה. הדין הזה פרקטי ולא של מלומדים. בביה"ד יש אנשי מסחר ולא שופטים מקצועיים ואין קשקושי פרוצדורה. זה הבסיס לדינים המסחריים היום.
בימ"ש בצרפת היום – TRIBUNAL DE COMMERCE – כמו בימי הביניים, ביהמ"ש למסחר מהווים חלק מהמערכת השיפוטית המתמחה. שומעים בהם תיקים שעיקרם סכסוכים מסחריים, חדלות פרעון וכו'. יש 180 כאלה בצרפת. במותב יש 3 – בראשו שופט לא מקצועי עם 6 שנות ניסיון ולידו 2 שופטים לא מקצועיים. הם לא לומדים בבי"ס לשפיטה. הם מתמנים לתק' ניסיון של שנתיים ואח"כ לשלוש קדנציות של 4 שנים מקסימום. יש גם בימ"ש מעורבים למסחר, ראש ההרכב הוא שופט מקצועי, וזה בעיקר בקולוניות.
דרישות הסף להבחר לשופט: גיל מינמלי 30, 5 שנות ניסיון מסחרי, לא היתה פשיטת רגל. הגוף הבוחר הוא שופטים בדימוס ונציגי סוחרים.
המשפט הציבורי – אין קודקס חוקתי או מנהלי. גם החוקה היא לא. היה משפט ציבורי ברומא אבל לא לקחו אותו. לקחו את עקרונות המהמפכה הצרפתית ועקרונות תקופת ההשכלה. עקרונות המשפט הטבעי, נגד הכנסיה כגוף מאורגן. המסמך שמבטא את זה בדרך הכי טובה זה הצהרת זכויות האדם והאזרח 1798. אחת הבעיות לפני המהפכה היתה שהאצילים ישבו בכל הרשויות, גם בשופטת. מכאן יצא עקרון הפרדת הרשויות של מונטסקייה.
מקורות המשפט
במסורת הקונט' מה שחשוב הוא משקלם של המקורות השונים בקביעת הדין. התשובה לכך מצויה בקטגוריזציה של מקורות המשפט – פירמידת הנורמות של קלזן. כל נורמה שואבת את התוקף מהנורמה שמעליה. בראש נמצאית הנורמה הבסיסית. זה אומר שמותר לחוקק רק בהתאם למיקום של הגוף המחוקק בפירמידה – גוף מנהלי אינו יכול לחוקק באופן שאינו תואם את החוק הפרלמנטרי.
הבחנה בין מקורות המשפט המחייבים להצהרות שונות שאינן מחייבות. הפסיקה והמאמרים אינם מחייבים. מקורות המשפט המחייבים יהיו אלה שמוצאם בהחלטות ישירות או עקיפות של העם לו מסורה הריבונות. למשל ס' 3(1) בחוקה הצרפתית – משקף את ס' 3 בהצהרת זכויות האדם והאזרח – הריבונות היא של העם. דעתם של השופטים איננה מחייבת כיוון שהיא משקפת את הדעה של קבוצה מצומצמת ולא של העם. הריבונות היא פנימית ולא רק יחסית למדינות אחרות. זה נובע מכך שאין יותר דין אלוהי. ע"מ לממש את הריבונות יש צורך בדין לאומי. המדינה גם לוקחת בחזרה את הסמכויות החוקיות שהופקעו מהמדינה לטובת הכנסייה – למשל דיני המשפחה. שימוש בשפה הלאומית במקום לטינית. במקום "מה שנשא חן בעיני הקיסר הוא בעל תוקף של חוק" יש "מה שנשא חן בעיני המדינה ...”
הצורך בחקיקה לאומית היה מפני שהדין המשותף התפרק ונוצרו מדינות הלאום שכל אחת מהן רצתה לפתח דין משלה. היה צורך בחקיקה שתתן ביטוי לערכים לחדשים של המהפכה. באנגליה לא היתה מהפכה ממש וגם ראו בקומון לו כאלמנט מגבש מבחינה לאומית.
ההיררכיה של השחקנים: המשפטן נמצא בראש הפירמידה, אומר למחוקק איפה הוא צריך להתמקד ובתחתית נמצא השופט.
ההירכיה של מקורות המשפט: חוקה, אמנות בינ"ל, חקיקה ראשית, חקיקה משנית.
החוקה
צרפת
זה שהחוק הוא תוצר של הריבון אומר שהוא מעל לכל עוול ואין צורך לפקח עליו.
עד לכינון החוקה ב-1958 שהיא הכי עדכנית ומשקפת את דה-גול וכוח-יתר לרשות המבצעת, היו בצרפת 3 רבדים של מקורות חקיקתיים: החוקה הכתובה, החוק של הפרלמנט והתקנות. בעקבות עריכת החוקה, שהחוק שכאמור משקף את רצון העם איבד את בכורתו: אפשר לעשות ב"ש באמצעות מועצת החוקה שהוקמה ב-58 והוסמכה לבטל חוקים. בנוסף יש אמנות בינ"ל שמעמדן עולה בתנאים מסויימים על החוקים הלאומיים. ספציפית בצרפת, החוקה פגעה בסמכות של החוקים בעיקר לטובת הרשות המבצעת.
חוקה היא אוסף חוקי יסוד שעליהן מבוססות כל יתר הנורמות ושואבות ממנה את תוקפן. היא מהווה חלק מהמשפט הציבורי מהטעם שמדינה היא תמיד אחד הצדדים לחובות ולזכויות שאליהן מתיחסת החוקה. לפני החוקה היו חוקות אחרות. כאר מדרים על החוקה מתיחסים לגוש ההוראות הקונסטיוציוניות, שהן לא רק החוקה מ-58. החוקה מסדירה את פעילות וסמכות הגופים החוקתיים העיקריים – הנשיא, בית המחוקקים והסנאט, וכמו כן מצהירה על מספר מצומצם של ערכי יסוד. בהקדמה של החוקה יש התיחסות להצהרת זכויות האדם והאזרח ולהקדמה לחוקת 1946. זוהי החוקה הקודמת, שהיתה זמנית לאחר שהסתיימה מלחה"ע II. ההצהרה כוללת את זכות הקניין. ההקדמה כוללת את הזכות לחינוך, בריאות, עבודה, התאגדות. בהקדמה יש גם את עקרונות היסוד המוכרים ע"י חוקי הרפובליקה – מה הם בעצם? לא ברור. החוק שקובע את הפרדת הרשויות הוא מ-1790 ואז זה היה בתקופת המלוכה, ובכ"ז צרפת מיישמת את החוק. ב1971 מועצת החוקה קבעה ששני הטקסטים האלה על תוכנם הם חלק מהחוקה. זה אומר שאם צריך לבדוק את חוקתיותו של חוק זה לא יתבסס רק על הטקסט של 58 אלא על הטקסטים הנוספים שיש אליהם הפנייה. יש גם מטרות חוקתיות, כמו פלורליזם באמצעי התקשורת, כלומר עקרונות שאפשר להסיק מהטקסט אבל הם לא כתובים בשום מקום.
מעמדה הנורמטיבי של החוקה גובר על כל חקיקה שהיא. מועצת החוקה היא הגוף היחיד שמוסמך לבטל חוקים, ואם חוק לא מופנה לביקורתה כל ביהמ"ש חייבים ליישם אותו. את הוקים צריך ליישם לאור העקרונות הקבועים בחוקה. ביהמ"ש כן יכולים לבטל תקנות.
עקרון הפרדת הרשויות קובע היררכיה, הוא קובע שהמערכת החקיקתית היא עליונה.יש חשש מהפרה של עקרון הפרדת הרשויות – בימ"ש מוסמך לבטל חקיקה שנובעת מהריבון זה חוסר הפרדה והיפוך של הסדר. לכן ביהמ"ש לחוקה נקרא מועצה.
תפקידי מועצת החוקה – לעמוד על ההפרדה בין סמכויות החקיקה של הרשות המחוקקת וסמכויות החקיקה של הרשות המבצעת, לדאוג לכך שהרשות המחוקקת לא תסטה מתחום סמכויותיה, אפשרות להפעיל ב"ש ולבטל חוקים.
פנייה למועצת החוקה – רשאים לפנות הנשיא, ראה"מ, יו"ר בית הנבחרים (האסיפה הלאומית), יו"ר הסנאט. הנשיא הוא ראש הרשות המבצעת. 60 חברי הסנאט או האסיפה הלאומית רשאים לפנות רק לגבי הצעת חוק. מועצת החוקה חייבת לתת תשובה תוך 30 יום ואין ערעור על ההחלטה. זה אומר שלרוב ביהמ"ש מפרש את החוק ללא חוו"ד של מועצת החוקה.
הרכב המועצה: 9 שופטים כולם מינוי פוליטי. 3 ממונים ע"י הנשיא, 3 ע"י יו"ר האסיפה הלאומית ו-3 ע"י יו"ר הסנאט. מכהנים 9 שנים. אינם יכולים לשמש כמחוקקים או שרים בזמן הכהונה. הקוורום הוא 7, המספר המינימלי שמבטיח נציג אחד לפחות מכל אחד מהמקורות הממנים ויש רוב לפחות מ-2 מקורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה