בשעור שעבר אמרנו שלפי ביקל עיקר הבעיה בב"ש היא שלביהמ"ש יש את הסמכות הבלעדית למה שהוא מחליט שהיא החוקה. התרומה של ביקל היא להראות ששאלת פרשנות החוקה אינה טכנית, והשאלה המרכזית היא מי קובע שי שסתירה ולמה גוף שאינו נבחר לוקח לעצמו סמכות לעשות את זה.
האם יש תוקף מוסרי לקבוצה מסויימת של אנשים לבטל את רצון העם? נניח שיש עם שהחליט לתת לביהמש"ש את הסמכות לעשות ב"ש. השאלה מה קורה אחרי 20-30 שנה? אחת התשובות תהיה שהתוקף המוסרי הוא שאבותינו החליטו על זה. כלומר – הבעיה קיימת בלי קשר לשאלת הסמכות בחוק.
איך נתמודד עם בעית הלגיטימציה?
היום ניתן את התשובה של העמדה הליברלית הקלאסית. הקושי הוא האנטי-דמוקרטיות של ביהמ"ש. לכן עיקר השאלה צריכה להיות מהי הדמוקרטיה. העמדה הליברלית משתמשת בשני קווי טיעון שונים.
1. קנט, ריפשטיין, ברק – דוחה את הטיעון של ביקל ע"י הרחבת מוסד הדמוקרטיה. ב"ש היא חלק מהדמוקרטיה ולא משהו נגדה.
2. דבורקין – מצמצם את מושג הדמוקרטיה כך שהעיקר בחיים שלנו זה לא הדמוקרטיה.
הטענה שלו היא שלמרות ההבדלים במתודולגיות יש להם עמדה בסיסית משותפת לגבי מהי הדמוקרטיה ומקומה.
דמוקרטיה = תהליכי קבה"ח קולקטיביים.
ברק – לא באמת מנסה להראות למה ב"ש היא לא אנטי-דמוקרטית, אלא מנסה ליישב ביניהן. הוא טוען שלדמוקרטיה יש שני אספקטים - פרוצדורלי ומהותי. ב"ש זה חלק מהפן המהותי. למה הוא חושב שזה חלק מהדמוקרטיה? כי ככה. מוסריות הדמוקרטיה היא משהו שאנחנו שואבים מהעולם המערבי. הוא חושב שיש מושדים שיש להם תוקף אוניברסלי, שיכולים להכתיב לנו איך לחשוב על מושגים בארץ. הוא טוען שדמוקרטיה זה מושג שכופה עלינו משמעויות.
קאנט – הפרוייקט שלו היה איך אפשר לבנות משטר מעקרון אחד ויחיד – חירות. לכל אחד יש חירות ויש לנו חובה לא להפר אותה. מה הכוונה בחירות? סוג של ריבונות אישית. זה החופש לא להיות תלוי באחרים (SELF MASTERY), וזה לא כמו חירות שלילית. אפשר לחיות תחת שלטון עריצות ושתהיה עדיין חירות שלילית, כי הריבון מחליט להעניק זכויות. קאנט מדבר על חירות רפובליקנית, על לא להיות נתונים לחסדים של אדם אחר שיכול לקבוע האם אני חופשיה או לא. הנורמות של המשפט הפרטי אמורות להגן על החופש הזה. אדם פרטי שמפר את אחת הנורמות האלה (למשל, מפר חוזה, משיג גבול), הם גילויים של עריצות בקנה מידה מצומצם.
המשפט הציבורי מעניק תוקף לנורמות של המשפט הפרטי. המשפט הציבורי הוא המקום שבו יש דמוקרטיה – פרקטיקה של קבה"ח קולקטיבית. קאנט מנסה להראות איך המשגת החירות שלו מחייבת צורה מסויימת של שלטון, והיא דמוקרטיה. על איזו דמוקרטיה מדובר?
קאנט בפירוש לא אומר שמתחייבת דמוקרטיה כמו שאחנו מכירים. הוא אומר שמה שנדרש זה הפרדת שרויות – מחוקקת, מבצעת, שופטת. אבל הרשויות האלה לא חייבות להיות מאויישות ע"י נבחרי ציבור. אם בכל אחת מהרשויות עומד נסיך, זה בסדר גמור. ריפשטיין מנסה להסביר איך קאנט הגיע לתוצאה הזאת.
בכל הסבר אנחנו יכולים לייצר אידיאל, וזאת תהיה דמוקרטיה במובן המלא והעמוק. אבל יש הרבה צורות שהדמוקרטיה יכולה ללבוש בפועל. האידיאל יכול להתגלם בצורות שונות של שלטון שהן לא מושלמות אבל מבטאות משהו שגלום באידיאל. הוא מייצר רצף ין דמוקרטיה לשלטון 3 נסיכים. קאנט לא אומר איפה אנחנו צריכים להיות על הרצף. כל המקומות על הרצף הם נסיונות שונים לקיים משטר שמונחה רק ע"י העקרון של חירות רפובליקנית.
מה הבעיה עם זה? האם בכלל יש פה רצף, או שבאיזשהו חלק שלו זה כבר לא דמוקרטיה? אנחנו לא רוצים לזנוח את התפיסה האינטואיטיבית שלנו לגבי מה זה דמוקרטיה.
הבעיה היותר מרכזית היא שאין מחוייבות אמיתית לרעיון הדמוקרטי של שלטון עצמי. יש פה אבסורד כי בעצם שלטון עצמי וחירות רפוליקנית זה אותו דבר. איך הוא מגיע למצב של 3 נסיכים?
הסבר אחד הוא שקאנט פחד מהשלטון הקיסרי. הסבר אחר הוא שהוא לא הבין מה זה דמוקרטיה. יש שאומרים שקאנט ניסה לפשר בין העמדה של רוסו להובס.
הטענה שלו היא שהכשלון של קאנט נובע ממשהו יותר עמוק ולא מתנאים היסטוריים. קאנט מנסה להראות איך מהפעלה של התבונה בלבד אפשר לבנות משטר מודרני שמבוסס על חירות רפובליקנית. ההנחה היא שאנשים שיחיו תחת אותו משטר – יהיה אפשר לפנות אליהם באמצעות התבונה. עיקר הקושי שהוא חושב שצריך לתמודד איתו זה ניגודי אינטרסים צרים אגואיסטים. הבעיה היא יותר עמוקה – התפיסה של הדמוקרטיה הקאנטיאנית לא נותנת ביטוי לכך שהמחלוקות החשובות לא ניתנות להסבר של אינטרסים צרים. אלו מחלוקות אידיאולוגיות. דמוקרטיה שמתבססת על תבונה בלבד לא יכולה להכיל מחלוקות אידיאולוגיות. תבונה לא יודעת לפתור מחלוקות פוליטיות.
העמדה שקובעת התבונה היא מחייבת היא גם פוליטית, ומתעלמת ממחלוקות אידיאולוגיות קשות.
רק כאשר מגדירים חירות בצורה צרה אפשר להגיע לשלטון שמיישב תבונה עם שלטון רפובליקני. שלטון עצמי יכול להיות כזה כל עוד הוא לא חורג מגבולות התבונה, אך בחברה פלורליסטית הוא בהכרח חורג מגבלות התבונה. זה הפרדוקס.
בדמוקרטיה הקאנטיאנית מרחב התמרון של הממשלה הוא מאד מצומצם. אם אנחנו כחברה רוצים לנטרל אי שוויון כתוצאה מחוסר מזל, ע"י חלוקה מחדש של העושר, התבונה מחייבת אותנו לא לעשות את זה. זה כי המדינה אמורה להתרכז בשמירת החירות.
דבורקין
העקרון המנחה אצלו זה שיוויון. הדמוקרטיה בעיניו היא ביטוי לעקרון השוויון בספירה הפוליטית. לכן כאשר בונים דמוקרטיה באופן שלא תפר את עקרון השוויון.
לכן דמוקרטיה היא עקרון שדרכו צריך להקצות שוויונית כח פוליטי.
הוא מבחין בין שוויון אנכי לאופקי. אנכי זה בין נציגי הציבור לאזרחים, ואופקי זה בין האזרחים לעצמם. הוא רוצה להקפיד שיש שוויון גם בהקשר האנכי וגם האופקי, ושאם זה מתקיים זה משהו שמייחד שלטון דמוקרטי.
שוויון אנכי – לא יכול להיות שיהיה שוויון במימד הזה. לראש הממשלה יש יותר כח פוליטי מאשר לי. זאת ממש לא בעיה. המסקנה היא שזה לא מה שדמוקרטיה עושה – היא לא יוצרת שוויון אנכי.
שוויון אופקי - צריך לזכור שגם במשטר טוטליטרי יש שוויון אופקי. המסקנה היא שזה לא מה שדמוקרטיה עושה – היא לא יוצרת שוויון אופקי. יש גם מצבים בהם לאזרחים מסויימים יש יותר מידע, או יותר כריזמה – ואם אנחנו רוצים לבטא שוויון בהפעלת הכח הפוליטי אנחנו צריכים להשתיק אותם.
דבורקין נתקל בבעיה עם עקרון השוויון בספירה הפוליטית. לכן הוא מציע דרך אחרת לחשוב על הדמוקרטיה כביטוי פוליטי של עקרון השוויון.
דמוקרטיה הוא כלי שייקרב אותנו בתוצאות הכי קרוב שאפשר למנגנון השוויון. זה אמצעי לקבלת החלטות שהתוכן שלהן מתקרב לאידיאל של שוויון, ביחס לכל צורת משטר אחרת.
החלטות CHOICE SENSITIVE – מערבות במידה רבה אנשים שעלולים להפגע מההחלטה. במקרים כאלה הדמוקרטיה תקרב אותנו הכי הרבה להחלטות הולמות (שוויוניות)
החלטות CHOICE INSESITIVE – אדישות לזהות האנשים שמקבלים את ההחלטה. לדיוק אין רלוונטיות, והן לא צריכות להתקבל במסגרת דמוקרטית. זה לא משפר את הטיב שלהן.
השורה התחתונה היא שהעובדה שההחלטה התקבלה בתהליך דמוקרטי או לא דמוקרטי אינה משנה – מה שחשוב זה התוכן המוסרי של ההחלטה.
השאלה החשובה היא מי קובע ששאלה מסויימת היא מסוג מסויים – איזו החלטה תלך לעם ואיזה לא. זאת אותה השאלה שאנחנו שואלים כל הזמן. מה התשובה של דבורקין? שההחלטה הזאת היא מטיבה CHOICE INSENSITIVE – כי אחרת נעקר מתוכן את הכח העצמאי של עקרון השיוויון. הסבר: נניח שאנחנו מתכווחים על סגירה של כביש. א' טוען שצריך לשאול את ההעדפה של האנשים באזור, שזאת החלטה CS. ב' יטען שזאת החלטה CI כי מדובר פה בזכויות יסוד ושוויון, היא לא צריכה להתקבל ע"י העם. עצם העובדה שהעם יקבל החלטה לא יהפוך אותה לנכונה או לא, כי מה שיהפוך את ההחלטה לנכונה זה היותר מתחייבת מעקרון השוויון. אם ניתן להכריע האם א או ב צודקים, הפכנו את כל ההחלטות ל CS. לתפיסת דבורקין זה לא דמוקרטיה. דבורקין רוצה לנתק הכרעות הרות גורל מההכרעה של הפרטים.
הדמוקרטיה של דבורקין מוגבלת למצבי CS ולכן אין בעיה עם ביקל – ב"ש תהיה במקרים רבים על CI, שבהן אין תוקף מוסרי להחלטה דמוקרטית.
לכן למעשה קאנט ודבורקין אומרים אותו דבר – יש עקרונות מסויימים שהעוצמה שלהם יותר חזקה מהתהיך הדמוקרטי. העובדה שהעם מתנגד לעקרונות היא לא רלוונטית.
זאת יכולה להחשב החולשה של הדמוקרטיה, או העוצמה שלה – שיש עקרונות שאי אפשר לחרוג מהם.
הבהרות:
להליך הדמוקרטי אין תוקף מוסרי כשלעצמו, בהחלטות CI מותר לדמוקרטיה לקבל החלטה אך אין בזה יתרון מוסרי. יכולים להיות שיקולים תועלתניים לכאן או לשם.
מהתיאוריות שהצגנו לא נובע שלביהמ"ש צריכה להיות הסמכות לב"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה