כלים כלכליים לרגולציה סביבתית
אפשר לדבר על היעדים של המשפט הסביבתי ויכולות להיות כל מיני אידיאולוגיות. שאלה אחרת שצריך להפריד אותה היא איך מגיעים ליעד הזה, ויכולים להיות כלים שונים. אין קשר הכרחי בין התשובות לשתי השאלות.אלון טל טוען שמטרות של המשפחט הסביבתי אינן להשיג יעילות כלכלית ולכן אסור להשתמש בכלים כלכליים – זה לא טיעון נכון.
CAC – COMMAND AND CONTROL, בעברית פו"ש. הכוונה לציווי קשוח ושליטה.
מה זה?
- סטנדרטים כמו תקן טכנולוגי, תקן פליטה – אומרים למזהמים בדיוק מה לעשות. לא מתחשב בעלות שיש על הפירמה.
ביקורת:
- זה לא מספיק גמיש לסיטואציה. התקנים לא מתחשבים בתנאים סביבתיים ספציפיים. אפשר לדמיין מערכת רגולטיבית שקובעת כללים נוקשים אך מותאמים לסיטואציה – זה המקרה בישראל. האופציה של התאמה לסיטואציה היא העלויות של איסוף המידע, חוסר ודאות, חוסר שוויון.
- אין תמריץ לרדת מתחת לרמה המותרת
- אין תמריץ לפתח טכנולוגיות מזהמות פחות. יש חשש שפיתוח טכנולוגי רק ייקר עלויות.
- ברוב המקרים מי שיודע הכי טוב איך לא לזהם זה המזהמים עצמם
- התקנים האלה מסובכים ומבוססים על סטנדרטים עמומים ולכן הם מזמינים הרבה ליטיגציה. בישראל לעומת ארה"ב אנחנו כמעט לא תוקפים תקנים.
- ביקורת סביבתית-מוסרית של אקרמן וסטיוארט. כל עוד המזהם עומד בתקן, הוא מזהם בחינם – ואנחנו רוצים שהם ישלמו.
המזהמים מעדיפים תקנים אחידים כי זה מונע כניסה של מתחרים חדשים לשוק. זה נותן תנאי שיוויון וצפיות.
הכלים הכלכליים העיקריים: מיסים והיטלי פליטה. קובעים מחיר לזיהום שאמור לשקף את הנזק, או מס שמנסה להגיע לרמה אידיאלית של זיהום (אבל אז כל הזמן צריך להתאים אותו). כדי לקבוע מס פיגוביאני לפי התיאוריה הכלכלית צריך לדעת איזה נזק גורם הזיהום וכמה הוא עולה. זה כמעט בלתי אפשרי לדעת. זה נטל מנהלי מאד גדול.
מכסות סחירות – קובעים רמה מקסימלית ומחלקים מכסות שניתן לסחור בהן. טוענים שהשיטה הזאת דורשת פחות מידע. זה מעודד חדשנות ואמור להיות יותר זול. עולה השאלה האם צריך לחלק בחינם למזהמים הקיימים. אם מיהו חדש רוצה להכנס לשוק הוא צריך לקנות וזה בעייתי, כי לרוב החדשים יותר מתקדמים מבחינה סביבתית. בארה"ב למשל מחלקים מכסות חדשות כל שנה. אפשרות חלוקה אחרת היא מכירה פומבית ואז זה הופך לסוג של מס. זה גם מכניס כסף למדינה, זה גם יותר צודק, בפועל כמעט אף פעם לא עושים את זה. הסיבה היא שהמחיר הפוליטי הוא כבד – מחלקים למזהמים בחינם. אפשרות שלישית היא לחלק מכסום לכל האזרחים, ושהם יוכלו למכור אותן.
בעיות עם סחר:
- HOT SPOTS – במקום מסויים יתרכזו המון זכויות פליטה. זה גורם לבעיות חלוקתיות מאד קשות. בשיטת פו"ש יש יותר שליטה. התשובה של אקרמן וסטיוארט – חלוקה לאזורים, אבל זה לא ימנע לגמרי. ככל שמקטינים את האזורים השוק הופך ללא יעיל. זה כמובן תלוי בזיהום – פד"ח שגורם להתחממות גלובלית לא גורם שום נזק אחר וזה לא משנה איפה פולטים אותו.
נקודה לזכות אלון טל – יש משמעות אקספרסיבית לכלים המשפטיים שאנחנו משתמשים בהם. צריך לשים סטיגמה על מי שפוגע בסביבה.
גישות רכות
אלברני וסגרסון – מחקרים אמפיריים מראים שכלים וולנטריים יעילים כשלמדינה יש עם מה לאיים. בהולנד כמעט כל ההסדרה המשפטית היא בדרך של הסכמים. יש חוקים חזקים שלא מפעילים אותם, אבל אם לא תהיה הסכמה – יפעילו את החוקים.
סוגי כלים וולנטריים:
- חד צדדים – התעשיה מתחילה לפעול למען הסביבה או מאמצת תקנים.
- הסכמים בין הרשויות למזהמים.
- המדינה קובעת תוכנית מיוחדת שאפשר להסתמך עליה. למשל, מי שרוצה יכול לגדל אוכל אורגני.
במדינות מסויימות, אם מישהו מצטרף לתוכנית וולנטרית, לא יטילו עליו את הרגולציה הרגילה.
יתרונות:
- שיתוף מידע שחוסך עלות מנהלית ופותר בעיות החצנות. זה יכול לעזור בתביעות משפטיות. זה מפעיל לחץ על החברות – SOCIAL LICENSE. אווירה ציבורית אוהדת חשובה לעסקים.
- יותר הוליסטי מרגולציה רגילה, אפשר להסתכל על כל סוגי הזיהום של המפעל
-
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה