השתמשנו ברעיון מנגנוני הגנה כחלון לעבר תופעות תרבותיות קיצוניות. היום נדבר על נושאים פחות קיצוניים ויותר פסיכולוגיים. לא צריך להתיחס אליהן באופן שלילי אלא לראות בהן עוד דינמיקה של הנפש.
רציונליזציה היא מתן הסבר כלשהו מצד האדם על התנהגות של עצמו. אינטלקטואליזציה היא דרך לא לחוות רגשות.
פרויד
הגנות הן אחד המושגים המרכזיים בתיאוריה, וגם אחד המושגים שחלחלו אל היום-יום. פרויד חשב שהמטופלות שלו מנעו מעצמן באופן פעיל ידיעה של סוד שטמון בנפשן. לדעתו הם הן היו מסתכלות על הסוד הן היו נרפאות, מפני שהמטען הרגשי של הסוד היה נפרק. לזה הוא קרא הגנות, והוא רצה לאפשר החלמה באמצעות הפחתת ההגנות. לסוד יש קונפליקט עם המודע. החרדה מביאה לדחיקה אל הלא מודע של הסוד.
הזרם של פסיכו' האגו מתמקד לא רק בלא-מודע אלא גם בחלקים האחרים. המטפורה הוא שלחלץ את דחפי האיד למודעות זה כמו לחלץ מזרח גרמנים לברלין תוך התעלמות משאר המזרח-ברלינאים שמאחורי החומה. כל עוד הגנות האגו שם החדירה של הלא-מודע לא תביא לשינוי ארוך טווח באישיות. בגלל זה היפנוזה פועלת לזמן מוגבל בלבד.
פסיכו' האגו התמקדו גם באנשים בריאים. זה מביא לחשיבה על התפקוד האדפטיבי של ההגנות. למשל, סקסואליזציה מחפה על ריקנות.
יש רעיון שדרוש בוח מציאות לקוי ע"מ שיהיה בוחן מציאות תקין.
בראייה הדינמית, הגנות והשימוש בהן יכולים לנוע על הרצף שבין הפתולוגי לבריא בהתאם למידה, לאלטרנטיבות וכו'. עודף או חסר בהגנות הוא בעייתי. גם אצל פרויד פסיכוזה היא העדר הגנות. זהו מנגנון שמאפשר להתמודד עם רגשות שליליים – חרדה, נפרדות, אבדן ערך עצמי.
כאשר אומרים לאדם שהוא הגנתי זה נשמע שלילי. זה נתפס כמפריע ליחסים בין-אישיים.
אפשר גם לחשוב על הגנות לא כמשהו שנוצר בתוך האדם אלא כמשהו שנוצר בקשר בין אנשים.
הגנות מסדר נמוך וגבוה – ע"פ החלוקה של מקוויליאמס
הגנות מדר נמוך עוסקות בגבולות בין העצמי והחוץ.
הגנות מסדר גבוה עוסקות בגבולות במבנה האישיות (גבול אגו לאיד; בתוך האגו בין החלקים שחווים לחלקים שמתבוננים).
הכחשה היא מנגנון הגנה נמוך כי היא מונעת חדירה של תכנים מהמציאות לנפש. הדחקה לעומת זאת מאפשר לארוע לחדור למרות שהוא נשאר שם באופן לא מודע. זה כמו ההבדל בין להגיד "זה לא קרה" לבין "אני לא זוכרת שזה קרה". למרות זאת ההגנות נראות אותו דבר חיצונית.
הגנות מסדר נמוך מתעלמות מעקרון המציאות ומבטאות חוסר תפיסה של הקביעות והנפרדות של מה שנמצא מחוץ לעצמי (כלומר של אובייקט).
אינטרוייקציה מול הזדהות – אינטרוייקציה (נמוך) היא הזדהות לא מודעת, התמזגות עם האחר. הזדהות מניחה מודעות לכן היא מנגנון גבוה. “אני הוא" מול "אני כמותו"
בפיצול שזה מנגנון נמוך החוויה מחולקת לשני קטבים בלי יכולת לאחד ביניהם. יכולים להיות אותו אובייקט בזמנים שונים. הטוב לא נשמר אלא מתחלף. ברור שזאת התעלמות מעקרון המציאות. לעומת זאת הגנות מסדר גבוה כמו אינטלקטואליזציה לא מעוותות את המציאות אלא משתמשות בה כדי לתת הסבר לעולם הפנימי.
הגנות מסדר נמוך הן כללניות, טוטליות, נוקשות, מערבבות תחושה רגש, חשיבה, והתנהגות
הגנות מסדר גבוה הן ספציפיות. למשל דיסציאציה זה ניתוק טוטלי של רגש, תחושה וכו'. כל האירוע מנותק מהתודעה. בקומפרטמנטליזציה, הניתוק הוא רק קוגניטיבי.
התפתחות נפשית היא מעבר ממנגנוני הגנה נמוכים לגבוהים.
למה יש לאנשים אחרים הגנות אחרות? אינטראקציה בין טמפרמנט, חוויות ילדות, אופי הלחצים, השפעת ההורים והאחרים, ניסיון מצטבר של שימוש בהגנות מסויימות.
ההגנות האלה יכולות להביא בהקצנה להפרעות אישיות.
הזדהות השלכתית – על פי ביון, שממשיך את קליין, זהו תהליך לא רק הגנתי אלא בין אישי וערוץ להתפתות אישית. האדם נפטר מרגש לא רצוי ע"מ להשליך אותו על האובייקט. הוא מפעיל לחץ על האובייקט שירגיש את זה במקומו. זה אכן קורה, האובייקט מעבד את הרגש ונרגע ממנו. הוא מבטא משהו כלפי המטופל ומאפשר לסובייקט להפנים את הרגש המעובד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה