פולר סיכם שכל סוגיה של הקצאת משאבים לא מתאימה לביהמ"ש. אפשר בהחלט לבקר את הגישה שלו, אבל רואים שהשופטים עצמם משתמשים ברעיון של גבולות ביהמ"ש בנושאים מסויימים.
בג"צ הבטחת הכנסה – השאלה המשפטית היא האם הקיצוץ בקצבאות הסטחת הכנסה פוגע בזכות לקיום בכבוד של מקבלי הקצבאות. זה אחד מהמקרים שמונדלק מתיחס אליהם במאמר שלו – העמותות פונות לביהמ"ש בעקבות חוק ההסדרים. הם טוענים שהקיצוץ גבוה מידי ופוגע בתנאי חיים נימיליים.
חוק הבטחת הכנסה – מספק גמלאות לאנשים מעוטי יכולת ונותן בסיס כלכלי להתקיים. הוא ניתן ע"ב יכולת תעסוקתית, במטרה לשלב את האנשים בשוק העבודה. הוא מחושב ע"ב השכר הממוצע במשק. בחוק ההסדרים ביטלו את הגמלה המוגדלת לזכאים חדשים, הפחיתו אותה לזכאים רגילים, הפחיתו את הגמלה הרגילה לכל הזכאים, העלו את גיל הזכאות המינימלי, ביטלו הקלות ופטורים שונים. יש עותרים פרטיים ויש שורת עמותות.
התפיסה של העותרים היא של עוני יחסי. המדינה צריכה הלבטיח רמת חיים נסבלת ביחס סביר לרמת החיים הכללית.
המדינה אומרת שיש חובה להגן על הזכות לכבוד, אבל הקיצוץ הזה לא פוגע בה, יש שורה ארוכה של שירותים והטבות שהאזרחים מקבלים. בנוסף המדינה צריכה להבטיח שהאדם לא יחיה בתנאים חומריים משפילים – רק לעזור לשרוד.
ביהמ"ש מתקשה להכריע בסוגיה. זאת סוגיה פוליצנטרית קלאסית – אם צריך להעלות את הקצבה אז לאן? ואם כן מאיפה יקחו את הכסף?
דעת הרוב: מסכימה בגדול עם המדינה. זה נכון שהבטחת הכנסה לבדה לא יכולה להעיד על פגיעה בכבוד. לאזרחים יש זכויות חברתיות, עקרונית ייתכן מצב שבו היה סעד לעותרים. במקרה זה העתירה נדחית, כי אין תשתית עובדתית ראויה. הוא מכוון את העותרים איך להביא סוגיה פחות פוליצנטרית:
- להראות אנשים ספציפיים שאין להם יכולת לחיות בכבוד לאחר שמיצו את כל הזכויות מהמדינה
- אם מדובר רק בשני אנשים אי אפשר לפסול חוק. אולי צריך ליצור מערך שמאפשר לשניים האלה לחיות בכבוד. היא צריך לבקש סעד אחר – להורות למדינה לספק את האמצעים הדרושים לקיום בכבוד.
מיעוט: יש פה פגיעה בכבוד כי הבטחת הכנסה הוא הכלי המרכזי שהמדינה בחרה. זאת תכלית ראויה אבל הפגיעה לא מידתית. הוא קצת מתפתל בסוגיית הסעד- הוא לא יכול לייצר סטנדרט של חיים בכבוד, ביהמ"ש מוגבל בחינה מוסדית. הוא אומר שהמחוקק צריך להתחשב בזכות של מקבלי הבטחת הכנסה להתקיים בכבוד. צריך להיות דיון מחודש – אבל יכול להיות שזה יהיה סתם פורמלי.
משטרי מדינת הרווחה
אספינג-אנדרסן יצר מהפכה בחקר מדינת הרווחה ב-1990. הוא אמר שלא צריך לבדוק כמה כסף מוציאה מדינת הרווחה. התפיסה הזאת שגויה. הוא מחזיר לשאלה מהי מדינת רווחה. מדינת הרווחה אחראית לספק מידה בסיסית של רווחה לאזרחיה – וזה לא אומר לנו כלום. יש מדינות שעוזרות להכי עניים. יש מדינות שנותנות קצת לכולם.
הוא רוצה לבדוק את החלוקת העבודה בין המדינה, המשפחה והשוק. אלה 3 המוסדות שדואגים לרווחת הפרט. הוא מפתח מדדים לדבר על השילוש הזה, ויוצר טיפולוגיה של 3משטרי רווחה. הוא מתסכל בגדול על המדינה ולא ספציפית על כל קצבה. יש הרבה ביקורת על המתודולוגיה של טיפולוגיה. למשל, להציע תת-קבוצה של חריג. עוד ביקורת היא שהיא שטחית וסטטית – ולא מתיחסת לכך שיש רצף בין מודלים שונים. מצד שני היא מאפשרת לנו זלהות דפוסים, התפתחות של היסטוריה מוסדית ודגשים שונים. לכן זוהי נק' המוצא של כמעט כל דיון במדינת הרווחה. אין משטר אחד טהור.
רוב מדינות הרווחה בעולם לא שינו את המודל שלהן.
א"א מאפיין 3 היבטים של מדינת הרווחה:
1. קומודיפיקציה/דה-קומ' – הציר הזה מעלה את השאלה עד כמה האדם תלוי בשוק למחייתו הכלכלית. דה-קומ' מנסה להחליש את תלות הפרט בשוק הכלכלי. היא נעשית ע"י מתן זכויות חברתיות. למשל: דמי אבטלה, דמי מחלה. המטרה היא לייצר מתחמים שבהם האדם מוגן מפני הרצון השרירותי של המעסיק – הוא לא יוכל לפטר או שהמדינה תתן תחליף. יש מודלים שונים של דה-קומ:
1. מבחני אמצעים – לתת רק לאנשים שבאמת צריכים ביטחון מינימלי
2. מודל ביטוחי – משלמים כל תקופה סכום כלשהו ומקבלים כסף כשצריכים (למשל פנסיה)
3. מודל הזכויות – כל האזרחים מקבלים סכום כלשהו ללא קשר להכנסה הקודמת (למשל מענק לידה). הבעיה שבגלל שנותנים את זה לכולם מדובר בסכומים נמוכים. זה גם לא באמת מקדם שיוויון.
מדינת הרווחה נוקטת גם פעולות קומ' – למשל תוכנית ויסקונסין – היא מאפשרת תקופת הכשרה כשהמטרה הסופית היא השתלבות בשוק העבודה. שוק העבודה נתפס כמנגנון הראוי ביותר לחלוקת הכנסות.
2. ריבוד – מדינת הרווחה אינה בהכרח מקדמת שיוויון. לפעמים היא יכולה דווקא ליצור או להעצים ריבוד חברתי קיים. מודלים של ריבוד:
1. מבחני אמצעים – כאשר המדינה מזהה את האנשים החלשים ונותנת להם הטבות, היא מייצרת ריבוד שנתפס כעונשי. כאשר נותנים הבטחת הכנסה, משווים את השכר ל-50% מהשכר הממוצע. היא הופכת את הריבוד לקצת יותר נסבל אבל לא מתקנת אותו. יש טענה שזה מעצים את הריבוד בגלל הסטיגמה.
2. המודל הביטוחי – אם הקצבה תלויה בהשתפפות קודמת ע"ב הכנסה – הריבוד החברתי נותר על כנו.
3. מודל הזכויות – לכאורה אלמנט שיוויוני אך בעצם לא שינינו את היחס.
3. פמיליאליזציה/דה-פמי' – הוסף בעקבות ביקורת פמיניסטית. הטענה היא שהמאבק הראשוני של נשים הוא קומ' ולא נגדה. המדד הנוסף הוא עד כמה מאפשרת מדינת הרווחה לנשים לשחרר את תלותן בתא המשפחתי להשרדות כלכלית. זה לא משטר נגד המשפחות אלא לוקח אחריות על הצרכים הבסיסיים שמספקת המשפחה. המדינה לוקחת אחריות על הטיפול בבני משפחה. 2 מודלים:
1. משטר פמיליאליסטי – המדיניות הציבורית מניחה שהמשפחה צריכה לדאוג לבני המשפחה..
2. משטר דה-פמיליאליסטי – מטרתו להפחית את התלות של כל אדם במשפחה ולהקל על עומס הטיפול בבני המשפחה.
איך אנחנו מבדילים בין המודלים? איך יודעים איזה משטר יש? א"א מציע להתסכל על כמה המדינה נותנת להוצאות טיפול, כמה מעונות יום יש, כמה םה מסובסדים, טיפול לקשישים וכו'. אבל איך בודקים אספקת שירותים ע"י המשפחה? יכול להיות שהשוק מספק מעונות יום, למשל. התשובה היא "יומני זמן" – בודקים איך אנשים מבלים את זמנם, לבדוק עד כמה סבים גרים אצל ההורים (זה אומר שהמשפחה היא גורם מטפל חשוב). צריך גם להסתכל על השוק (כמה עולים מעונות יום? איזה הטבות המעסיקים נותנים לעובדים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה