www.4balance.co.il
מושגי יסוד בחברות
אישיות משפטית נפרדת – תאגיד הוא תופעה משפטית שאומרת שלא רק יחידים יכולים להיות ישות לצורך מערכת המשפט. הכשרות המשפטית של החברה דומה לזו של אדם, היא יכולה להיות בעלים, להנות מהפירות שלהם ולשלם מס הכנסה. האישיות המשפטית של החברה אינה פיקציה.
מה ההבדל בין ניהול עסק להקמת חברה מבחינת הכשרות המשפטית?
זכות ההתאגדות אומרת שלכל אדם יש זכות לייסד חברה. זוהי כמעט זכות יסוד.
ס' 5 קובע שחברה נולדת כאשר רשם החברות מוציא לה תעודת התאגדות. הבעלים של החברה מזרים אליה נכסים. ברמה המשפטית, אין עליהם יותר בעלות פרטית. בתמורה לנכסים שהושקעו, אנשים מקבלים תביעות כנגד החברה – יש להם בעלות בחברה – ניירות ערך (מניות). הלוואה לחברה היא אג"ח – החברה צריכה להחזיר את הכסף שהושקע בה. ניירות ערך הם בד"כ סחירים.
חדלות פרעון – כאשר שווי הנכסים נמוך משווי ההתחייבויות הקבועות (אלו שחייבות להפרע). עקרון האישיות המשפטית הנפרדת אומר שאי אפשר לתבוע מהבעלים לשלם את החוב – אחריות מוגבלת (בע”מ).
גידור הסיכון – כדי לתמרץ אנשים להשקעות. אנשים צריכים לדעת שמה שהם השקיעו זה מה שהם סיכנו. לכן צריך את עקרון האחריות המוגבלת.
כאשר בעלים מחזיקים בנכס יש להם זכות בעלות קניינית. זוהי הזכות להחזיק, להשתמש, ולעשות עסקאות. זה משקף את התפיסה הבסיסית של שוק חופשי – איחוד הבעלות עם השליטה. כאשר כל אדם בעולם מחזיק נתח אחד מסך כל הנכסים, זאת תפיסה ליברלית – מבוזרת. ההנחה היא שכאשר כל אחד עושה מה שהוא רוצה הוא יעשה את הדבר היעיל. כאשר הנכסים מספיק מבוזרים אף אחד גם לא שולט במחירי השוק. לעומת זאת, בחברות יש חיץ בין הבעלים לבין העסק – מי ששולט בנכס היא החברה. לכן, כאשר מקימים חברה מפרידים בין הבעלות והשליטה.
איך החברה שולטת? בעזרת האורגנים שלה. אורגן הוא מי שמוסמך לפעול בשם החברה. כאשר הם פועלים זו פעולה של החברה.
תכלית החברה – ס' 11 לחוק החברות – מיקסום הרווחים. ניתן להביא בחשבון לצורך כך את ענין הנושים, העובדים או הציבור. אסור לחברה לתת הטבה לעובדים אלא אם כן אפשר להסביר איך זה ימקסם את הרווחים. לכן היא רשאית לתרום, אבל רק סכום סביר למטרה ראויה. יש חברות שלא רוצות לפעול למטרות רווח, וההוראות של הסעיף לא יחולו עליה – חברה לתועלת הציבור. זה סעיף מאד קפיטליסטי-נוקשה.
בעית הנציג – נובעת מהפרדה בין בעלות ושליטה. התברר שהמבנה של החברה המסחרית הוא היעיל ביותר לניהול עסקים, ולא של החברה הליברלית. האורגנים מנהלים את החברה והם אינם הבעלים. נציג – אדם שהפעולות שלו משפיעות על הכיס של בעלי המניות. בעית הנציג – החשש שהנציג לא באמת יפעל לטובת בעלי המניות אלא לטובת עצמו. דיני החברות מנסים לפתור את הבעיה אך היא עדיין קיימת.
יש שני סוגים של בעית נציג בחברות:
1. ההפרדה בין בעלי המניות לבין מי שמוסמך לנהל את החברה.
2. בין בעלי המניות לבין עצמם. בעל השליטה הוא סוג של נציג, כי תוצאות הפעולות שלו מתגלגלות לא רק עליו אלא גם על שאר בעלי המניות.
בעית הנציג מתחדדת כאשר יש אינטרס אישי – בעיסקה בין החברה לבין הנציג. הדוגמה לכך היא גמול בכירים – כאשר חברה עושה עסקה עם העובדים, למשל חוזה העסקה עם המנכ"ל. החברה אמורה לקבל שירותי ניהול והיא נותנת שכר. השכר כולל גם בונוסים ואופציות. ברור שהמנכ"ל רוצה שכר גבוה, והחברה רוצה שהשכר יהיה נמוך. פעולה בשני כובעים שונים – חלק מהאינטרסים לא מיוצגים במו"מ. אם מערכת המשפט לא היתה מתערבת, היינו מגיעים למצב של עסקה של אדם עם עצמו. לכן מישהו אחר מייצג את המנכ"ל אבל זה לא פתר את הבעיה, וזה הביא לגמול בכירים מנופח.
בעית נציג נוספת, כאשר נותנים בונוסים – שכר שמשולם לפי רווחי החברה – המנכ"ל רוצה שבטווח הקצר יהיה רווח ולא אכפת לו מטווח הזמן הארוך.
תאגיד – מוגדר בחוק הפרשנות – גוף משפטי כשר לחיובים ולפעולות משפטיות, הנפרדות מאלה של בעלי התאגיד (=אישיות משפטית נפרדת). לכל אדם יש אישיות משפטית וכשרות משפטית (חוק הכשרות המשפטית). כאשר בדבר חקיקה כתוב "אדם" הכוונה היא גם לתאגיד (חוק הפרשנות).
סוגי תאגידים במשפט הפרטי:
1. חברה – מטרתה לעשות רווח. גוף היררכי. הכי מתאימה לניהול עסקים. ס' 4 לחוק החברות מעניק לה אישיות משפטית נפרדת. הבעלים נקראים בעלי מניות.
1. חברה ציבורית – מציעה את המניות לציבור בבורסה
2. חברה פרטית
2. עמותה – ס' 8 לחוק העמותות. תאגיד ללא מטרת רווח. למשל מפלגה. לא יכולה לחלק דיבידנד. המיסוי יותר נוח. הבעלים נקראים חברים.
3. שותפות – ס' 66א' לפקודת השותפויות. דומה לחברה מבחינת התכלית אבל ההבדלים הם בניהול (יותר אישי) ובמיסים. תאגיד פחות חזק – פחות הבחנה בין האישיות המשפטית של התאגיד ושל הבעלים. הבעלים נקראים שותפים.
4. אגודה שיתופית – ס' 21 לחוק האגודות השיתופיות. למשל קיבוץ, הבעלים הם גם עובדים. הבעלים נקראים חברים.
לכל אחד מסוג התאגידים יש רשם, שחייב לתת תעודה כדי שתהיה אישיות משפטית.
למה יש סוגים שונים? לכל אחד תכלית אחרת. המשפט מתיחס אחרת לסוגים השונים.
יש גם תאגידים במשפט הציבורי: למשל חברת החשמל, עירייה, מדינת ישראל.... אנחנו לא נתייחס אליהם.
היינו רוצים שהעיסקה תשלט מהצד שאינו מיוצג ע"י אורגן שאינו תלוי בבעלי השליטה. לכן, מחפשים את הרוב מבין בעלי המניות שאינם בעלי השליטה. אבל, אף אחד לא באמת בא לאסיפה הכללית... היחידים שבאים הם בתי ההשקעות, קופות הפנסיה וכו'. הם באמת מייצגים את האינטרס אבל אין להם יכולת אמיתית לעשות מו”מ.
הפתרון של הדין הוא לכן פתרון משולב, שנקרא הסדר עסקאות בעלי עניין. העסקה דורשת אישור ע"י אורגן בלתי תלוי; שאותו אורגן יבחן את העסקה בתום לב ויראה את טובת החברה; גילוי ודיווח. בעסקה שנגועה בעניין אישי של בעל השליטה, דרוש אישור של ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית – שליש מקרב בעלי המניות הב"ת.
פירמידה של אורגנים:
האסיפה הכללית – מבלת החלטות בנושאים מרכזיים + מבנה הדירקטורים.
הדירקטוריון – קביעת מדיניות + פיקוח
ההנהלה בראשות המנכ"ל - ניהול
עובדי החברה
הדין בעבר הכיר רק בדיר' ובאסיפה הכללית. הדיר' ינהל את החברה והאסיפה הכללית תתערב מידי פעם כשצריך – למנות דיר', לשנות את מסמכי ההאגדות, למכור את החברה וכו'. בשנת 2000 נכנס לתוקף חוק החברות לאחר שהדין הזה לא הוכיח את עצמו, הוא לא התאים לחברות גדולות. הסיבה היא שגם הדיר' וגם האסיפה הכללית מקבלים החלטות בצורה קולקטיבית. לאף פרט אין יכולת לחייב ולזכות את החברה. ברור שזאת דרך מאד בעייתית לקבל החלטות ואי אפשר לנהל ככה עסק. הדיר' התחילו להאציל סמכויות להנהלה.זה הוביל לכך שההנהלה והעובדים הפכו להיות מאד חזקים – היפוך הפירמידה ההיררכית. המנכ"ל שלט בחברה במקום בעל השליטה.זה חיזק מאד את בעיית הנציג, כי האינטרס שלו עוד יותר מנותק מזה של בעלי המניות. האינטרס שלו במקרים רבים הוא קצר טווח.
המשבר בעקבות ויסות מניות הבנקים – 83' – דו"ח בייסקי – 86'. לאורך שנים התפתח נוהג שבו הבנקים הפכו את המניות שלהם לאפיק ההשקעה הסולידי והכדאי ביותר. המנכ"לים עשו עסקאות בינם ובין עצמם. כדי לייצר ביקוש, בנק אחד הלך לבנק אחר והם החליפו ביניהם מניות כדי שהמחירים יעלו. אחר כך הם גם נתנו אחד לשני הלוואות. הבעיה שהלוואות צריך להחזיר. התוצאה היתה שזה התפוצץ, המדינה הלאימה את הבנקים. הדיר' של הבנקים היום פסיביים ולא היה להם מושג מה קורה. הם רק אישרו את מה שהמנכ"ל הביא להם לאישור.
מנסים להחזיר את הפירמידה למקום ע”י הפרדה בין האורגנים. מכירים בצורה מפורשת בכך שיש אורגן שנקרא הנהלה מעשית. נכיר בכך שהדיר' לא מנהל את החברה, אלא רק קובע מדיניות ומפקח. רוצים שהדיר' יהיה אקטיבי, אז מטילים עליו חובת פיקוח, אחרת יש אחריות אישית. זה מוסדר בס' 92 בחו"ח. יש עליו אחריות עליונה לדוחות הכספיים, למינוי המנכ”ל וכו'. יש רשימת סמכויות שאינן ניתנות לאצילה. בחברות נסחרות, בנוסף, מנסים לשמור על הפרדה בין-אישית בין הגופים האלה: בדיר' צריכים להיות 2 דיר' חיצוניים לפחות (דח"צים), שאינם בעלי מניות משמעותיים או נושאי משרה. בנוסף, יו"ר ההנהלה ויו"ר הדיר' לא אמור להיות אותו אדם. ס' 95 ו-121 בחו"ח. בנוסף יש את ועדת הביקורת – בחברה ציבורית, דיר' חייב למנות מתוכו ועת דיר' שנקראית ועדת ביקורת, שסמכויותיה מוגדרות בחוק. מי שמכהן בה הם שני הדח"צים .יש ערך כלכלי רב לצורת הפעילות של החברה.
גופים מפקחים נוספים הם מבקר הפנים (חוק הביקורת הפנימית) ומבקר חיצוני – רואה חשבון מבקר. חברה נסחרת או שיש לציבור עניין בה, למשל ממשלתית, חייבת למנות מבקר פנים. זהו מקבל משכורת מהחברה אבל אסור לו להיות בעל תפקיד אקזקיוטיבי והוא יכול רק לבקר. הוא חייב להיות כפוף למנכ"ל, לדיר' או לשניהם. הוא גם לא ממש רוצה שהחברה תקרוס.
חוק החברות נכנס לתוקף בשנת 2000. בעקבות זאת השתנתה המציאות לגמרי. מודל הפיקוח עובד דרך הסנצקיה – ס' 253 שקובע את חובת הפיקוח. צריך לפעול במיומנות של נושא-משרה סביר, כולל דרישה לקבלת מידע על הפעולות העיסקאות מאשר. אחרת יש עליו אחריות בגין רשלנות.
אישיות משפטית נפרדת
אישיות משפטית נפרדת היא לא המצאה חדשה – למשל בימי הביניים הכנסייה היתה. בהתחלה היתה אישיות משפטית אבל לא עיסקית, כי לא היה צריך. במאה ה-16-17 התחיל המסחר בין אירופה לעולם החדש. הדרך שבה סחרו הוא מתן צ'רטר (תסקיר) – נתנו לקבוצת אנשים להתאגד באמצעות מעשה חקיקה שברא יישות משפטית. בדרך כלל נתן להם מונופול על תחום ספציפי. במהפכה התעשייתית. היקף העסקים גדל והכסף של האדם הפרטי לא הספיק לסוג העסקים החדש. היו צריכים להתאגד כמה אנשים, זה נקרא אגרגציה של הון. הדרך היחידה להתאגד היתה לבקש מהפרלמנט, והתחיל עומס על הפרלמנט. לכן הקימו את רשם החברות, שיש לו את הסמכות לאגד – זוהי זכות ההתאגדות החופשית (אמצע המאה ה-19 באנגליה). דרשו 7 בעלי מניות מינימום, סעיף מטרות מוגדר.
פס"ד סלומון נ' סלומון (אנגליה, 1897) – בורסקאי בשם סלומון הקים את חברת סלומון בע"מ עם עצמו, אשתו ו-5 ילדיו. סלומון מכר את העסק שלו לחברה בתמורה למניות. סלומון הלווה כסף לחברה והפך לנושה מובטח – הפרעון של ההלוואה מובטח ע"י נכס מסוים. הוא פנה למלווים נוספים שלא היו מובטחים. החברה נכנסה לחדלות פרעון. התחיל פירוק – הנושים מקבלים את הכסף ראשונים ובעלי המניות את מה שנשאר. נושה מובטח מקבל את הנכס שיש עליו שעבוד ספציפי. השאלה היא איך לחלק את מעט הנכסים בין הנושים. בית הלורדים קבע שכל המסמכים בסדר ויש הפרדה בין סלומון האיש לסלומון בע"מ. כיוון שסלומון האיש היה מובטח הוא קיבל את כל מה שנשאר מהחברה.
הליך ההתאגדות בארץ
1. תקנון – מוגדר בס' 1 בחו"ח ובס' 17 - דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם. התקנון כולל פרטי חובה (ס' 18 – שם החברה; מטרות החברה; פרטים בדבר הון המניות; פרטים בדבר הגבלת האחריות), ורשות (ס' 19 - זכויות בעלי המניות, מינוי דיר' וכל הסדר נוסף). מה לגבי הדברים האחרים שצריך לקבוע? בברירת מחדל, כל הוראות חו"ח יחולו על החברה. צריך להיות חתום ע"י בעלי המניות
2. בקשה לרישום
3. הצהרת דירקטורים ראשונים
4. תשלום כסף לרשם
הרשם נותן תעודת התאגדות – ס' 10.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה