תפקיד הדיר' לפקח על ההנהלה והוא אמור להיות נפרד ממנה.
תיקון 8 לחו"ח – דיר' בלתי תלויים. זה הסדר דיספוזיטיבי. דיר' ב"ת דומה לדיר' חיצוני בכך שהוא לא קשור להנהלת החברה או לבעלי השליטה. ההסדר אומר שחברה יכולה למנות שליש מהדיר' ב"ת אם יש בה בעל שליטה, ואם אין בה בעל שליטה אז רוב של דיר' ב"ת.
בחברה נסחרת, חייבת להיות ועדת ביקורת, שהיא ועדה מטעם הדיר' שאחראית על בקרה וביקורת פנים של החברה. היא צריכה לאשר את הדוחות הכספיים. התפקיד שלה הופך לחשוב בממשל תאגידי תקין.
כדי שהדיר' יוכל לפקח, צריך שיהיו לו כשירויות פיקוח. כלומר, הוא צריך להיות מקצועי. התשובה של הדין עד תיקון מס' 8 היתה שכל חברה חייבת שיהיה לה לפחות דיר' אחד חיצוני בעל מומחיות פיננסית וחשבונאית. תיקון 8 הוסיף שהדיר' החיצוניים האחרים צריכים להיות בעלי מומחיות מקצועית כלשהי (יש תקנות לגבי זה).
לסיכום, אין ספק שמאז שנת 2000 התפקוד של הדיר' השתנה. לא ברור האם זה משיג את המטרה.
יחסי האסיפה והדיר' – הדיר' ממונים באסיפה הכללית, אז מי שמחליט זה בעל השליטה. ברגע שהדיר' התמנו הם צריכים להפעיל שק"ד עצמאי. הם אמורים לייצג את החברה ולא את בעל השליטה. יש הסבורים שזה לא מספיק, שלפחות החיצוניים לא צריכים להתמנות ע"י בעלי השליטה. יש את תזכיר הצעת חוק החברות, תיקון 10, דורש שגם זה וגם נושא עסקאות חיצוניות דורש שיהיה רוב מקרב בעלי המניות הב"ת – כיום צריך רק שליש.
מי הם בעלי המניות?
בעלי השליטה – משקיע ארוך טווח, לא מפזר סיכונים, נגוע בעסקאות בעלי עניין – בעיית הנציג. משקיעים תעשיתיים.
בעלי מניות מהציבור - חברות ציבוריות – לא מתוחכמים, חסרי אונים. נהנים מסחירות חופשית של המניות. משקיעים פיננסיים.
המוסדיים – פנסיה, גמל, בנקים, קרנות השקעה וכו' – מתוחכמים, לא תמיד ארוכי טווח, מפזרים סיכונים, יש להם השפעה. פיננסיים.
התיקון המוצע מציע שלמוסדיים יהיה יותר כח. פעם חשבו שיש רק שני סוגים של בעלי מניות – בעלי שליטה וציבור. הרבה מדיני המניות נבנו על הבסיס הזה. אבל אז גילו שהמשקיעים המוסדיים מחזיקים ברוב המניות. הקרנות מאפשרות לציבור להשתתף במשחק ולהרוויח הרבה כסף, והוא לא צריך שום ידע מקצועי. זה יוצר בעיה לגבי קבה"ח בתוך החברות. הסיבה – מחדד את בעית הנציג. אנחנו מניחים שבעל השליטה רוצה שהחברה תרוויח כי יש לו אינטרס חזק שהחברה תצליח, והבעיה היחידה היא בעסקאות בעלי עניין. בארה"ב, בפועל מעט מאד חברות נשלטות ע"י בעלי שליטה. יש חברות שבהן בכלל אין בעל שליטה – בגלל שהמוסדיים הם שחקנים כאלה חזקים. לכן יש בעיה איך לקבל החלטות – המוסדיים אינם דומים לבעל השליטה כי הם פיננסיים, מעניין אותם רק הכסף, תשואה גבוהה כמה שיותר מהר. אין להם עניין אמיתי בקבלת ההחלטות בחברה – אם הם לא מרוצים מחברה הם ימכרו את המניות. תיק ההשקעות שלהם מגוון, וזה מנטרל להם הרבה סיכונים, כך שהעניין שלהם בחברה מסויימת עוד יותר קטן.
היפוך הפירמידה ההיררכית – ההנהלה דואגת לכנס את האסיפה, מוודאת שהדיר' שהיא רוצה ייבחרו, וכך היא שולטת בדיר' במקום להפך. המחוקק מנסה להתמודד עם זה ועוד לא ממש מצליח.
הפתרון הנוכחי – חוק השקעות משותפות בנאמנות – ס' 77 – מחייב את המשקיעים המוסדיים להשתתף באסיפה הכללית ולהצביע אם הם חושבים שלהצבעה תהיה השפעה מהותית על המשקיעים בקרן. לא ברור אם זה עובד.
תיקון 10 רוצה לחזק עוד יותר את המשקיעים הפיננסיים ומעביר אל המוסדיים את השליטה באישור עסקאות בעלי עניין ומינוי דיר' חיצוניים.
מסמכי התאגדות – מסדירים את מבנה קבלת ההחלטות. הם נרשמים אצל רשם החברות. יש רק תקנון. אנו צריכים לקרוא בספר.
גיוון תיק ההשקעות – ניטרול גורם הסיכון. ההנחה של התיאוריה היא שאנשים הם שונאי סיכונים ושונאי דחיית סיפוקים. סיכון נמדד באופן מסורתי לפי סטיית תקן. ככל שבשקעה יש יותר אפשרויות תנודות, היא נחשבת יותר מסוכנת. ההנחה שאנשים שונאי סיכונים אומרת שאם יש שתי השקעות עם אותה ס"ת, המשקיע יעדיף את זאת שיש איתה יותר תשואה. במילים אחרות, בין שתי השקעות שיש להן את אותה תשואה, המשקיע יעדיף את המסוכנת פחות, ולהפך. זה לא אומר שאנשים לא מוכנים לקחת סיכונים, אלא שצריך להקטין את הסיכון או לפצות אותם על סיכון מוגבר ע"י תשואה יותר גבוהה או יותר קרובה. אז אם אנשים באמת שונאי סיכון, הם יחפשו שיטות משל עצמם לנטרול גורם הסיכון. השיטה הכי טובה היא גיוון תיק ההשקעות.
התוצאה: נוצר קריטריון להפרדה בין שני סוגי סיכונים:
סיכון סיסטמתי (שיטתי) – גורם אי ודאות שמשפיע באותה כיוון, גם אם לא באותה כמות, על רוב החברות במשק. למשל משבר פיננסי עולמי, אינפלציה, ירידת שער הדולר, מלחמה, שינויי ריבית. החברות שעליהן זה לא משפיע עוזרות לנו לגדר את הסיכון – חברות דוביות.
סיכון ספציפי – של חברות מסויימות – גורמי אי ודאות שלא משפיעים על כל החברות באותו כיוון
התיאוריה הזאת מסבירה לנו את התלות בין השווקים. אנחנו לא מסתכלים רק על הסיכון-תשואה, כי יש סיכון שלא מעניין אותנו למדוד. אם מפזרים את התיק, הסיכונים הספציפיים לא מעניינים אותי. סטיית התקן לא מעניינת אלא התלות ההדדית בין החברות – כמה מגיבה החברה לגורם הסיכון ביחס לשוק. שווקים נוטים לעלות ולרדת ביחד כי התשואה ומחירי השוק נוטים להגיב על גורמים שמשפיעים על רוב החברות באותו כיוון. המידה בה החברה מושפעת היא מדד בטא.
האם אפשר לנצח את השוק? לאורך זמן, השקעות רבות לא ישרדו כי אם הן על אותו בטא ההשקעות שנותנות יותר תשואה יהפכו להכי אטרקטיביות והתשואה שלה תרד. לכן, קשה להשיג על בטא מסויימת תשואה יותר מאשר ההשקעות האלטרנטיביות. תיק ההשקעה הרציונלי ביותר יהיה תיק שמפוזר על כל השוק. זה אומר שלמשקיעים המוסדיים אין ברירה אלא לרוץ מהשקעה להשקעה בתוך השוק. הם צריכים לוודא שהם מביאים את התשואה הכי גבוהה שיש. לכן אי אפשר "להאשים" את המוסדיים בכך שהם לא מתעניינים. בנוסף, אם אין מידע פנים, יהיה מאד קשה למצוא קרן שבאמת מצליחה לנצח את השוק – לתת לאורך זמן תשואה שהיא יותר גבוהה מאינדקס מסויים של אותו השוק.
לזכור חשוב – אנשים שונאי סיכונים, רוצים כסף עכשיו, משקללים את זה לתוך הערכת התשואה של ההשקעה – כך שהן מתחרות על משך המן למימוש, גורם הסיכון וגורם התשואה. כלל השקעה פשוט – לפזר את ההשקעה.
נקודה לטובת בעלי השליטה – העובדה שהמשקיעים המוסדיים הם פיננסיים זה אומר שהם לא מתאימים לשלוט בחברה. לא מעניין אותם הטווח הארוך. הם בכלל לא נושאים בסיכון בגלל גיוון התיק. היחס של בעלי השליטה הוא שונה, הם נושאים בסיכונים ספציפיים. מה שיעיל לחברה זה להתחשב בסיכונים ספציפיים, לכן הם יותר מתאימם לשלוט.
בשיעור הבא נראה למה זה יוצר עוד ניגוד אינטרסים בסיסי – בין נושים של החברה לבין בעלי המניות, במונחים של תשואה וסיכון. הנושים מקבלים אותו דבר. בעלי המניות לוקחים את הרווח – נתח שיורי.
המשך אישיות משפטית נפרדת
הכרה באישיות משפטית נפרדת בארץ
פס"ד רוזנצוויג – שנות ה-60 – חברת ר' הייתה בית מאפה. האופה ר', היה גם המנהל וגם בעל המניות וגם נושה וגם אופה. ר' האדם עשה ביטוח תחת החברה, כמו שצריך לבטח כל עובד. ר' נפגע ודרש פיצוי מחברת הביטוח. חברת הביטוח טענה שהיה פה חוזה בין אדם לבין עצמו וזה לא תקף, שהוא בעצם לא עובד, אם הוא בעל מניות הוא לא יכול להיות שום דבר בחברה. ביהמ"ש קבע שיש הבחנה בין ר' האדם לבין החברה. חוזה הביטוח תקף. אדם יכול למלא פונקציות שונות בהקשרים שונים.
פס"ד אחוזת רחמים נ' קריסטל -
תקנת השוק במקרקעין – אם הרישום לא נכון אבל המגרש נקנה בתו"ל ובתמורה, יש לקונה זכות על המגרש. ובכן, היה מגרש שהבעלים המקוריים שלו היה קריסטל. רמאית הצליחה להעביר את המגרש ע"ש חברת אחוזת רחמים, שהיתה בבעלות הרמאית. היא מכרה את המניות לאדם תם לב, שמכר אותן לתם לב 2. קריסטל דרש השבה של המקרקעין. תם לב 2 טען שזה שלו בגלל תקנת השוק במקרקעין. ברור שאם היה מדובר באנשים פרטיים הוא היה זוכה, אבל כאן המקרקעין לא עברו ידיים אלא המניות. ביה"ש קבע שהנכס שעבר הוא מניות החברה ולא המגרש. לכן תקנת השוק לא תקפה.
חזרה להליך הקמת חברה-
הסעיפים הרלוונטיים הם 8, 10, 15, 18, 19
תקנון – החוזה בין החברה לבין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם.
מניה – ס' 1 – אגד של זכויות וחובות הקבועות בדין ובתקנון.
בעל מניה בחברה פרטית – ס' 176 – מי שרשום במרשם בעלי המניות (ס' 127) או שיש לו שטר מנייה (ס' 1 ו- 135). לשטר מנייה יש ערך קנייני. יש גם תעודת מנייה שהיא רק הוכחה של הבעלות.
בעל מנייה בחברה ציבורית – ס' 177 – יש דבר שנקרא חברה לרישומים. היא רשומה בתור הבעלים של כל המניות, והחברה לרישומים מנהלת את הרישום האמיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה