התנאה על דיני ראיות
ביאזי נ' לוי – תיק אזרחי עם מחלוקת בין הצדדים על עסקה שהתפוצצה למכירת בצל. המחלוקת היתה האם שולם הכסף או לא. בפני הערכאה הראשונה נחקר עד אחד בלבד ואז הצדדים הסכימו להעביר את העניין לפוליגרף. הסכימו שאם התוצאות יצביעו באופן חד משמעי על כיוון כזה או אחר ביהמ"ש יכריע רק על הסעדים. בעראכה הראשונה ניתן להחלטה תוקך של בימ"ש. הפוליגרף אכן נתן תוצאה חד-משמעית – ביאזי והעד משקרים, לוי דובר אמת. תוך
כדי הדיון התגלה מסמך שמראה שהאמת היא להפך. ביאזי טוען שהממצאים של הפוליגרף לא יכולים לכבול את ביהמ"ש. לוי טוען שאי אפשר להסתמך על המסמך כי הוא בניגוד להסכמה. ביהמ"ש קמא התעלם מבמסמך ועל זה הערעור.
הטענות של ביאזי:
-
פוליגרף זה בכלל לא קביל
-
אסור לכבול את שק"ד ביהמ"ש
דעת הרוב נותנת עדיפות להסכם – לפחות בהליך האזרחי, האמת היא משנית להסכמה. מניעת בירור האמת אינה פוגעת בתקנת הציבור. דעת המיעוט – בך – אפשר להתנות על הקבילות אך לא על הכבילות. האמת חשובה יותר. לדעתה, אם היה מדובר בנושא יותר קריטי מעסקת בצל, אם היו החצנות משמעותיות על החברה או אם דרך ההכרעה היתה מפוקפקת, סביר שגם דעת הרוב היתה שלא ניתן להתנות. המחיר המוסדי יהיה כבד מידי.
דוגמאות נוספות -
סודיות – הצדדים רוצים להגיש ראייה שיש בה פגיעה בבטחון הציבור או המדינה – לא נאפשר בגלל החצנות
רלוונטיות – לא נאפשר לצדדים להציג ראייה לא רלוונטית – לא נאפשר בגלל פגיעה מוסדית
עדות שמיעה – הצדדים רוצים לקבל עד שמיעה – הבעיה איתם היא שאי אפשר לעשות להם חקירה נגדית אפקטיבית. כיוון שאפשר לוותר על חקירה נגדית אז אין בעיה לקבל עדות שמיעה.
בהליך הפלילי
ההחצנות נתפסות כמשמעותיות יותר. לכן האפשרות להתנות על דרך קבלת ההכרעה היא יותר מוגבלת, ויש יותר מגבלות על הקבילות. אי אפשר בכלל להתנות על כבילות. אפשר להתנות על דרך הצגת ראיות, למשל שמסמך יוצג באמצעות עדים. ס' 144 לחסד"פ. אי אפשר להתנות על כשרות של עדים (למשל קרובים). אולי יהיה אפשרי לקבל עדות שמיעה.
לא מספיקה הסכמה מכללא אלא דרושה הסכמה מפורשת. יש דרישה לייצוג בידי סניגור כדי שהצדדים יסכימו.
סוגיית הפוליגרף
החשש הוא לגבי האמינות והערך הראייתי שביהמ"ש ייחס לו. אמינות – יש אנשים שיודעים להערים על הבדיקה. חשש שני הוא מהשפעת המפעיל – קריאת התוצאות מחייבת פרשנות; ניהול הבדיקה משפיע על התוצאות. טענות מוסריות שזה פוגע בפרטיות. יש גם בדיקות MRI שמראות בדיוק יותר טוב מתי אנחנו אומרים אמת, בניגוד לפוליגרף, זה אמור להיות יותר מדוייק. לדעתה הסיבה האמיתית להתנגדות היא שהשופטים לא רוצים שמכונה תחליף אותם.
טענות בעד שימוש בפוליגרף: אמינות גבוהה, השופטים מקצועיים ויוכלו להתיחס כראוי, יש אפשרות להגדיל את אמינות הבדיקה באמצעות פריטי חקירה מוכמנים.
בהליך העיקרי הפלילי אסור להשתמש בפוליגרף או בנכונות להיבדק כראייה. בהליכי ביניים ובחקירות מותר. זאת הלכה ולא חוק.
בהליך אזרחי דרושה הסכמה מפורשת ולא משתמעת.
השימוש בראיות פסולות
מה קורה אם ביהמ"ש בכל זאת נחשף לראייה?
ברור שאי אפשר לפסול את ההליך בכל פעם שעד פולט מידע לא קביל.
פס"ד אבוטבול – הנאשם ערער על הרשעה באינוס, בהתבסס על איזכור בדיקת פוליגרף שהמתלוננת עברה ואימתה את הגרסה, ושהנאשם לא עבר בדיקה. כאשר ביהמ"ש התיחס לשאלת המהימנות הוא התיחס לאמירות האלה. השופט לא ציין שמדובר בראייה לא קבילה.
בך – רוב – ברובד הדסקרפטיבי הוא מגיע למסקנה שהשופט במחוזי התחשב במידע הלא-קביל. ברובד הנורמטיבי, הוא חושב שברגע ששופט נחשף לראייה לא קבילה הוא צריך או להתעלם ממנה לחלוטין או לאזכר אותה ולכתוב שהוא מתעלם. הוא מעדיף את הדרך השנייה. לכן צריך לבטל את ההרשעה ולזכות את אבוטבול מחמת הספק.
חשין – ברובד הדסקפטיבי – חזקה שביהמ"ש יודע שפוליגרף אינו קביל. ברובד הנורמטיבי, הוא לא מסכים שרק 2 הדרכים של בך הן לגיטימיות. ס' 56 הוא שקובע איך לטפל בראיות לא קבילות. המבחן של הס' הוא קש"ס בין הראייה הפסולה להרשעה. הכרעת הדין המרשיעה תבוטל רק במצבים בהם אלמלא הראייה הנאשם לא היה מורשע, או שהיא הראייה היחידה שתומכת בהרשעה.
בד"נ בך הופך למיעוט. זמיר חוזר על חזקת התקינות. מולה יש את חזקת החפות של הנאשם – חזקת התקינות ניתנת לסתירה, והנטל הוא על מי הטוען שביהמ"ש התחשב בראייה הפסולה. ביהמ"ש של הערעור לא צריך להאמין לביהמ"ש הקודם אם הוא אמר שהוא התחשב או לא. לכן ראייה שהתקבלה שלא כדין תפסול את ההרשעה באחד משני המקרים הבאים:
-
ביהמ"ש סבור שהנאשם לא היה מורשע בפועל בלי הראייה – זה מבחן סובייקטיבי כי מתחקים אחר הלך הנפש של שופטי הערכאה הראשונה.
-
המבחן האובייקטיבי – אין ראיות מספיקות אחרות. יכול להיות קשור לדיות, אם הראייה הפסולה היתה תוספת ראייתית.
ההבדל בין המבחנים הוא שהסוב' הוא עובדתי, ערכאת הערעור צריכה להכריע בה. במבחן האוב' יש שאלה נורמטיבית, ביהמ"ש אומר איך צריך להכריע בקייס אם מורידים את הראייה הפסולה – מה צריך לפסוק. נק' הזמן הרלוונטית למבחן הזה הוא לפני ההכרעה (ולא אחריה כמו של הסוב').
הן מלשון הס' והן בגלל שצריך ללכת על הפרשנות המקילה על הנאשם והן בגלל שזה מביא לתוצאה ראויה – מדבור במבחנים חלופיים.
ברור שאי אפשר להשאיר הרשעה פסולה, אבל זה לא בהכרח אומר זיכוי. אם יש מספיק ראיות כשרות, אז אין סיבה לזכות את הנאשם. ואללה. התוצאה של המסלול הסוב' הוא החזרת התיק לערכאה הראשונה, שתכריע בלי העראכה הפסולה. התוצאה של המסלול האוב' היא זיכוי.
מידת ההוכחה היא מעבר לספק סביר.
ס' 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971:
"ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין; אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק-הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה