לגבי פס"ד כרמי – צריך לשים לב שההודאות שלה לגבי אבא שלה הוכנסו במצעות ס' 10א' כאשר היא עדת הגנה מטעם עצמה, ולא מטעם אבא שלה. פסה"ד קבע שביהמ"ש לא היה יכול לעשות שימוש בהודאת החוץ נגד האב. אבל, ביהמ"ש הגיע למסקנה שהפגם הזה לא מביא לביטול ההכרעה. אין קש"ס בין ההודאה להרשעה של האב.
האם אפשר לזמן קרוב לחקירה משטרתית נגד חשוד? אין דעה חד משמעית אבל הדעה הרווחת היא שהסעיפים האלה מתיחסים רק להליך עצמו. אבל, אי אפשר יהיה להביא את ההודאות דרך ס' 10א. זה נותן למשטרה כיווני חקירה, מה שעשוי לפגוע בנאשם. אבל – אם הקרוב מזומן כעד הגנה (דרך ס' 6), אז כן יהיה ניתן להכניס את ההלשנה שלו מקודם.
במשפט האמריקאי, נושא עדות קרובים מטופל דרך חסיונות. יש שני סוגים של חסיונות – ADVERSE TESTIMONY PRIVILAGE – בן הזוג לא חייב להעיד אבל זה קביל. הבעלים של החיסיון הוא העד ולא הנאשם. הדיעה הרווחת היא שהמקור של הרעיון הזה הוא בקומון לו – כלל שמנע מאישה להעיד לחובת בן זוגה כי בכלל אין לה אישיות משפטית נפרדת. אדם לא יכול לשמש עד תביעה נגד עצמו. ויקמור סבור שהמקור הוא קדום יותר, שהיתה דוקטרינה שלפיה אסור היה למשרתים/נשים לפגוע בראש המשפחה, זה נחשב כמו בגידה. חסיון נוסף שיש בארה"ב הוא CONFIDENTIAL COMMUNICATION על תקשורת בין בני זוג בזמן הנישואין (זה לא קשור לפלילי אלא בכלל במשפט).
ס' 5 – מפורש בצורה מרחיבה ע"מ שיהיו יותר עדים:
1. העבירות שנכנסות לס' 5(1) יכולות להתבצע נגד צד שלישי (פס”ד עומרי). אם הרציונל הוא ההגנה על התא המשפחתי, אז היה צריך לפרש דווקא עבירות בתוך התא המשפחתי. באמת בהתחלה בפקודת הראיות היה מדובר רק על עבירות שהן כלפי אדם זר. הסעיף תוקן כך שהעבירות הן באופן כללי.
כך, גם בעילה נחשבת לחבלת גוף. גם אלימות על רכוש נחשבת אלימות. כך, גם בעילה נחשבת לחבלת גוף (פס”ד קרני – אדם הצית את הדלת של הבית של אשתו לשעבר). בפס"ד רוקח הוצתה דלת של אדם אחר, והרשו לאשתו להעיד. הוא נכווה ביד וטען שהוא הכין קפה. אשתו מסרה במשטרה שהיתה שריפה במטבח, ואחר כך טענה שהיא לא יודעת ממה הוא נכווה. בסוף היא הודתה שהוא אמר לה לשקר.
לא ברור למה נבחרו דווקא עבירות האלימות, יש כאלה שהן גרועות יותר ואין עליהן חריג.
לגבי ס' 5(2), קל להסביר אותו, ואלה גם עבירות שאין בדרך כלל עוד ראיות עליהן כי הן בתוך המשפחה.
יש עוד סעיפים חיצוניים לפק' הראיות שיש בהם חריגים לעשות קרובים, למשל 183 לגבי ביגמיה – אין חובת העדה על בן זוג ועל הכאילו-בן-זוג (כי זה ביגמיה, דאה).
לגבי אחים – אין פטור.
עדות שותף במשפט פלילי
זהו חריג שנקבע בפסיקה. הוא היה קיים 30 שנה ובוטל/צומצם לפני כשנתיים בבג”צ מ”י נ' המחוזי בב”ש. הלכת קינזי היא לא בדיוק כלל פסילה, אלא מדובר בכלל פרוצדורלי שמבהיר מהו סדר הדין המתאים לעדות. ס' 155 לחסד"פ (שהיה פעם 139) קובע שאם יש כמה נאשמים במשפט אחד, חלק הודו וחלק לא, אז צריך לחכות לאלה שלא הודו לפני שגוזרים את פסה"ד לאלה שהודו. אנחנו לא רוצים שיווצר מצב שבו אנשים עברו עבירות דומות והעונש יהיה שונה מהותית. הסיפא של ס' 155 קובע שאם הנאשם שהודה אמור לשמש כעד תביעה או הגנה, ביהמ"ש צריך קודם לגזור את דינו לפני שיוכל להעיד. הרציונל הוא שהעדות הכי מהימנה לאחר שהוא מקבל את גזר הדין.
כדי לעקוף את ס' 155 התביעה הפרידה בין כתבי האישום. כך העדות של השותף הפכה לכשרה, למרות שעדיין מתנהל נגדו הליך. קינזי הורשע בקבלת רכוש גנוב, כשההרשעה התבססה בעיקר על עדות השותף ביטון, שנגדו היה כתב אישום מקביל על אותו דבר. האם אפשר להשאיר את ההרשעה על כנה? שמגר פותח בכך שאמנם הכלל שחייבים להעיד הוא מרכזי, ושאין כלל שמגביל את העדות של ביטון. למרות זאת, בימה"ש פוסל את העדות של ביטון ומזכה את קינזי. ההלכה הזאת יצרה מלא בעיות ולא ברור לטובת מי היא.
בעד הלכת קינזי:
חשש מפגיעה במהימנות – העד עלול לרצות לזרוק את האשמה על השותף שלו, או כדי לשתף פעולה עם התביעה כדי שיקלו בעונש. יש חשש לפגיעה בנאשם.
חשש לפגיעה באינטרסים של העד – נדבר על חיסיון מפני הפללה עצמית, זאת הזכות למנע מלענות של שאלות מפלילות. אבל יש כאן סיכון, אולי תהיה לו פליטת פה.
כאשר העד משתמש כראוי בחיסיון, הנאשם לא יכול לחקור חקירה נגדית אפקטיבית.
מתן העדות יכול להכין אותו למשפט שלו.
נגד:
המקור להלכת קינזי הוא פס"ד פייפ, אבל צריך לזכור בארץ אין מושבעים. שופטים יוכלו לקחת שחבשון את הבעייתיות שבמתן עדות השותף ולגלם אותה בערך הראייתי.
בכל מקרה לא מדובר בנקודה בה ערך העדות מקסימלי. עדיין יכול להיות תמריץ לעד להפליל את השותף, כי יש עוד הליכים משפטיים. בנוסף, יש כאן אבסורד, כי הלכת קינזי לא אוסרת להכניס את הדברים שאמר במשטרה, ששם יש לו את התמריץ הכי גדול לזרוק הכל על השותף.
לא ברור מה הקשר בין העדות לבין התוצאות של המשפט שלו, הרי העונש לא קשור בתובע אלא בביהמ"ש.
לפני שביטלו את ההלכה, כשרצו להעיד שותף נגד שותפו, היא יכלה לסיים את המשפט שלו קודם ולעכב את המשפט של השני. בינתיים נכנס חוק המעצרים שעוד יותר סרבל את זה. האפשרות הנייה היתה לתת לו סטטוס של עד מדינה. לדעתה, זה לא מבטל את החששות למהימנות אלא רק מגדיל אותם. האפשרות השלישית היא לוותר על העד.
במצבים בהם רצו גם להרשיע את העד וגם שיעיד, הנאשם היה משלם את המחיר כי היו עוצרים אותו להרבה זמן. זה גם נתן הרבה כח מיקוח לנאשמים – הם היו מפעילים לחץ על העדים שיסחבו את המשפט שלהם וככה היו מתישים את התביעה. זה תמרץ את התביעה להתקשר בעסקאות עד מדינה כדי להגמיש את התנאים, שגם לזה יש מחיר חברתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה