אחד התפקידים החברתיים החשובים של זכות הקניין הוא להגן על הפרט מפני טענות פרטים אחרים וכוחו של השלטון. זהו תחום של חירות שלילית שהיא תנאי הכרחי לאוטונומיה. מטרת הקניין הפרטי היא לבזר את הבעלות במשאבים על מנת לבזר את הכח בחברה.
צריך לזכור שהקניין הוא מוסד חברתי שיצרו בני האדם ושביכולתם לעצב על פי רצונם.
מי שמחוייב לערכים פרוגרסיביים חייב לדחות את תפיסת הקניין הבלקסטוניאנית. זאת, משום היא מגדירה את המחוייבות שלנו כאזרחים בקהילה רק במושגים של שוק. על פי התפיסה הפרוגרסיבית, הקניין הוא מקור לאחריות מיוחדת של הבעלים כלפי פרטים אחרים וכלפי החברה בכללותה.
האידיאל הקהילתני הוא הדדיות ארוכת טווח - זה אומר שלא מתחשבנים עם השכנים על כל דבר קטן, והכל בסדר כל עוד המאזן לא מופר ברמה קריטית. הסייגים על מנת לאפשר את ההדדיות הזאת:
1. צריך לא לחצות את הגבול העדין ולגרום לפגיעה מופרזת באינטרס הפרטי. צריך לא להיות אוטופיים מידי באשר למהות האזרחות.
2. היקף היחידה החברתית שיש כלפיה אחריות צריך להיות קטן, וביחס הפוך למידת האחריות.
3. צריך לזכור שהרשות אינה בהכרח שוחרת-טוב ולשים לב לשיקולים של כח פוליטי. אסור להשתמש בטענת האחריות החברתית על מנת לפגוע בחלשים.
כמו החירות, השאיפה לקידום השיוויון היא ערך פנימי של המושג קניין ולא חיצוני לו הסיבה לכך היא שבעלות פרטית היא מקור לכח כלכלי, ולכן גם חברתי, פוליטי ותרבותי. החשש מריכוזי כח פרטיים גודלים הוא החשש מפערים חברתיים גדולים.
הטענה היא כי כל עוד הפנמת ערך השיוויון בדוקטרינו הקנייניות נעשית על ידי כללי קירוב ולא ע"י שיפוט אד-הוק, תיווצר יעילות כלכלית. הגנה משפטית על החלשים היא יעילה מפני שלחזקים יש גם ככה הגנה אחרת (למשל כח פוליטי). אם תהיה הגנה משפטית על החזקים, המדינה עלולה דווקא לפגו בקניין של החלשים.
לא צריך לחשוש מפני שרירותיות של פיזור הנזק בקרב החזקים (כלומר רק בין אלה שמגיעים למשפט) כי זה חשש מופרז, ובסוף הדברים מתאזנים.
דיני המס פולשניים ופוגעים בחירות כמו דיני הקניין.
צריך לזכור שהקניין הוא מוסד חברתי שיצרו בני האדם ושביכולתם לעצב על פי רצונם.
מי שמחוייב לערכים פרוגרסיביים חייב לדחות את תפיסת הקניין הבלקסטוניאנית. זאת, משום היא מגדירה את המחוייבות שלנו כאזרחים בקהילה רק במושגים של שוק. על פי התפיסה הפרוגרסיבית, הקניין הוא מקור לאחריות מיוחדת של הבעלים כלפי פרטים אחרים וכלפי החברה בכללותה.
האידיאל הקהילתני הוא הדדיות ארוכת טווח - זה אומר שלא מתחשבנים עם השכנים על כל דבר קטן, והכל בסדר כל עוד המאזן לא מופר ברמה קריטית. הסייגים על מנת לאפשר את ההדדיות הזאת:
1. צריך לא לחצות את הגבול העדין ולגרום לפגיעה מופרזת באינטרס הפרטי. צריך לא להיות אוטופיים מידי באשר למהות האזרחות.
2. היקף היחידה החברתית שיש כלפיה אחריות צריך להיות קטן, וביחס הפוך למידת האחריות.
3. צריך לזכור שהרשות אינה בהכרח שוחרת-טוב ולשים לב לשיקולים של כח פוליטי. אסור להשתמש בטענת האחריות החברתית על מנת לפגוע בחלשים.
כמו החירות, השאיפה לקידום השיוויון היא ערך פנימי של המושג קניין ולא חיצוני לו הסיבה לכך היא שבעלות פרטית היא מקור לכח כלכלי, ולכן גם חברתי, פוליטי ותרבותי. החשש מריכוזי כח פרטיים גודלים הוא החשש מפערים חברתיים גדולים.
הטענה היא כי כל עוד הפנמת ערך השיוויון בדוקטרינו הקנייניות נעשית על ידי כללי קירוב ולא ע"י שיפוט אד-הוק, תיווצר יעילות כלכלית. הגנה משפטית על החלשים היא יעילה מפני שלחזקים יש גם ככה הגנה אחרת (למשל כח פוליטי). אם תהיה הגנה משפטית על החזקים, המדינה עלולה דווקא לפגו בקניין של החלשים.
לא צריך לחשוש מפני שרירותיות של פיזור הנזק בקרב החזקים (כלומר רק בין אלה שמגיעים למשפט) כי זה חשש מופרז, ובסוף הדברים מתאזנים.
דיני המס פולשניים ופוגעים בחירות כמו דיני הקניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה