הפועל לשמירת עניין הזולת / דגן
הטעם של הסכמה היפותטית
אחד הסברים לעידוד הרעפה באמצעות הבטחת ההשבה הוא שהזוכה היה מוכן להכנס לחוזה עם המזכה אם היו שואלים אותו מראש. נקודת המוצא היא שניתן להטיל על בני אדם חובות רק אם הם מסכימים לכך (הגנה על חירות שלילית) משטר משפטי השם דגש על חירות שלילית יתמקד בהגנה על זוכים פוטנציאליים. לדעתו, יש תנאים בהם "הסכמה היפותטית" מספיקה גם על פי הגישה התומכת האוטונומיה. יש מקרים בהם התקשרות חוזית מפורשת אינה מעשית. במקרים כאלה, אם האינטרס שעליו שמר המזכה הוא יקר לזוכה, וברור שההוצאות לשמירה עליו נמוכות מהשווי לבעליו, ניתן להסיק שחוזה היה נכרת. לכן אם ישללו את ההשבה זה יפגע באינטרס של הזוכה - זהו תמריץ שלילי להתערבות.עבור הזוכה שהו "חוזה מרוויח".כמובן רק במקרה שאין ראיות לרצונו של הזוכה. השאלה כאן היא האם ניתן היה לברר את רצונו קודם להרעפה, שהוא לא התנגד ושלא היתה סיבה לשער שיתנגד.
הטעם של אלטרואיזם
דגש על ערך האלטרואיזם. הגישה מנסה לעודד אנשים אחרים לדאוג גם לאינטרסים של הזולת. מקור הערך של אלטרו' לפי גישה אחת - היכולת להתנתק מה"עצמי" ולראות שכולנו בני אדם. הגישה השנייה - יש לנו צורך להשתייך לקהילה ונטייה טיבעית לתרום. המשותף לגישות הוא הכרה בחשיבות שאנו מייחסים לאחר. דימוי "האני המפוצל" אשר דואג גם לאינטרסים שלו וגם לאלה של הזולת. לכן ס' אינו מחייב הצלה אלא מתגמל.
האם ניתן להצדיק עידוד של האלטרו' באמצעות המשפט? האם בכלל אפשר לעשות זאת, כאשר המשפט נותן גבול (ואז זה לא באמת אלטרו')? כיוון שהמשפט הוא מוסד חברתי מעצב בוודאי שהוא יכול לחנך, וכך בסופו של דבר המעשה יהיה אלטרו'.מצד שני, יכולה להיווצר "תגובת נגד" לניסיון של המשפט לכפות ערכים. לכן התערבות המשפט צריכה להיות מעודנת.
על אף השוני בין שתי ההצדקות, הם יכולות להתקרב כשהדבר נוגע להשלכות אימוצם למדיניות הדין. זאת, אם הזוכה יוגדדר כמי שהאינטרס הבלעדי שלו הוא אוטונומיית הרצון. ההתחשבות בזולת תחייב פעילות על פי רצונו.
יכולה להיות גרסה אחרת של אלטרואיזם, שרואה את האינטרס של הזולת במשהו מעבר לאוטונומיית הרצון, והיא יכולה להביא ל"פטרנליזם חזק".זה נוגד את ההצדקה של ההסכמה ההיפותטית.כלומר, ניתן לפרש הצדקה זו בדרכים רבות.
הדין הישראל בראי הניתוח התיאורטי
סיווג סעיף 5.
ס' 5(ג) מחלק את האינטרסים המוגנים לשתי קטגוריות: אינטרסים ראשוניים - חיים, שלמות הגוף ובריאות - הרעפה מזכה גם אם הזוכה התנגד - פטרנליסטי; אינטרסיים משניים - כבוד או רכוש - הרעפה מזכה רק אם אין סיבה סבירה לחשוב שתהיה התנגדות. לא ברור איך לסווג את הגישה כלפי אינטרסים משניים. הוא טוען שהדין יתפתח על פי ההצדקה האלטרו', כאשר היא נטולת פטרנליזם. הסיבות:
1. מלשון ס' 5 עולה החזקה שבהעדר ראייה סותרת התערבות היא רצויה.
2. לדין הישראלי יש נטייה ערכית להגברת הסולידריות.
חשיבות הצלחתה של הפעולה
על פי הסעיף - לא ברור. נק' המוצא היא שתנאי להצלחה הוא תמריץ שלילי להתערבות. מהזווית האלטרו' - ברור שלא צריך לשים תנאי. מהזווית של ההסכמה ההיפותטית - צריך לבחון איך נראו סיכויי ההצלחה לפני ההתערבות, על מנת לחשב את התוחלת והתועלת של ההצלה.אבל - צריך לזכור שאנשים הם שונאי-סיכון, ולרכך את הדרישה של עלות/תועלת.
האם זכאי המרעיף לשיפוי בעבור טרחתו?
האם ה"הוצאות" שבס' 5 כוללות זמן וטרחה? האם יש הבדל בין מרעיף מקצועי לרגיל? עלות הזדמנות - השווי הכלכלי של של החלופה הטובה ביותר מבןי החלופות שלא נבחרו, כלומר, מה שהשחקן נדרש לוותר לעיו על מנת לבצע פעולה. היעדר החזר על הוצאות "ממשיות" הוא תמריץ שלילי למזכה. אסור לתת יותר מידי "שכר", כי זה יעוות את מטרת הדין ויגרום להתערבות במקום שאינה רצויה. הסעד צריך לשקף את עלות ההזדמנות של המזכה, שהיא העלות של הויתור על פעולה שאינה הרעפה - ולא את "מחיר השוק". כל זה תקף רק לגבי אינטרסים משניים. באינטרסים ראשוניים סבהיר שצריך לתת תמריץ יותר רציני (כי ההצדקה להגנה עליהם היא אחרת).
מ"י נ' ברד
ספינת "דבור" נקלעה למצוקה. ברד הוא אחד מהבעלים של חברת שירותי ים (מצילים מקצועיים). בעקבות בקשה של קצין מחיל הים (לא היתה הסכמה לגבי התשלום) הוא לקח 2 ספינות של החברה. אחת הספינות סייעה לדבור ושתיהן ניזוקו. יש פקודה לגבי מתן "דמי הצלה" שכוללים "כל ההוצאות שהמציל הוציא כדין בשעה שהציל". הנזק לספינות אינו בגדר דמי ההצלה.
בך: בדין האנגלי יש 3 דרישות לקבלת דמי הצלה: סכנה לספינה, דרישת ה"התנדבות", תרומה בפועל להצלה.
ההצדקות לדיני הצלה הם: מניתע ע"ע, עידוד פעולות הצלה. בשל ההצדקה השנייה יש יסוד של "פרס" בדמי ההצלה.
במקרה זה היתה התנדבות: על אף שמדובר במציל מקצועי זה לא שולל את ההתנדבות.כוונה חד-צדדית של הניצול לא לשלם דמי צהלה אינה רלוונטית. אין משמעות לכך שבעבר ברד הציל ללא תשלום. אין בקיומה של חובה מוסרית לסייע לצבא לשלול את דמי ההצלה.
יסוד ההצלחה: אנשי הספינה שלא הצליחה להגיע זכאים לדמי הצלה. הסיבה: יש חריג לכלל שדרושה תרומה להצלחת ההצלה - כאשר התובע ניסה להציל על פי בקשת הניצול ולא מיוזמתו האישית. זאת, בתנאי שבסופו של דבר היתה הצלה.
האם עובדי החברה זכאים להשבה? השאלה היא האם הועסקו אנשי הצוות לצורך ביצוע עבודות ההצלה? האם השכר שלהם כולל פיצוי על הסיכון המיוחד? צריך לבחון כל מקרה לגופו.
הטעם של הסכמה היפותטית
אחד הסברים לעידוד הרעפה באמצעות הבטחת ההשבה הוא שהזוכה היה מוכן להכנס לחוזה עם המזכה אם היו שואלים אותו מראש. נקודת המוצא היא שניתן להטיל על בני אדם חובות רק אם הם מסכימים לכך (הגנה על חירות שלילית) משטר משפטי השם דגש על חירות שלילית יתמקד בהגנה על זוכים פוטנציאליים. לדעתו, יש תנאים בהם "הסכמה היפותטית" מספיקה גם על פי הגישה התומכת האוטונומיה. יש מקרים בהם התקשרות חוזית מפורשת אינה מעשית. במקרים כאלה, אם האינטרס שעליו שמר המזכה הוא יקר לזוכה, וברור שההוצאות לשמירה עליו נמוכות מהשווי לבעליו, ניתן להסיק שחוזה היה נכרת. לכן אם ישללו את ההשבה זה יפגע באינטרס של הזוכה - זהו תמריץ שלילי להתערבות.עבור הזוכה שהו "חוזה מרוויח".כמובן רק במקרה שאין ראיות לרצונו של הזוכה. השאלה כאן היא האם ניתן היה לברר את רצונו קודם להרעפה, שהוא לא התנגד ושלא היתה סיבה לשער שיתנגד.
הטעם של אלטרואיזם
דגש על ערך האלטרואיזם. הגישה מנסה לעודד אנשים אחרים לדאוג גם לאינטרסים של הזולת. מקור הערך של אלטרו' לפי גישה אחת - היכולת להתנתק מה"עצמי" ולראות שכולנו בני אדם. הגישה השנייה - יש לנו צורך להשתייך לקהילה ונטייה טיבעית לתרום. המשותף לגישות הוא הכרה בחשיבות שאנו מייחסים לאחר. דימוי "האני המפוצל" אשר דואג גם לאינטרסים שלו וגם לאלה של הזולת. לכן ס' אינו מחייב הצלה אלא מתגמל.
האם ניתן להצדיק עידוד של האלטרו' באמצעות המשפט? האם בכלל אפשר לעשות זאת, כאשר המשפט נותן גבול (ואז זה לא באמת אלטרו')? כיוון שהמשפט הוא מוסד חברתי מעצב בוודאי שהוא יכול לחנך, וכך בסופו של דבר המעשה יהיה אלטרו'.מצד שני, יכולה להיווצר "תגובת נגד" לניסיון של המשפט לכפות ערכים. לכן התערבות המשפט צריכה להיות מעודנת.
על אף השוני בין שתי ההצדקות, הם יכולות להתקרב כשהדבר נוגע להשלכות אימוצם למדיניות הדין. זאת, אם הזוכה יוגדדר כמי שהאינטרס הבלעדי שלו הוא אוטונומיית הרצון. ההתחשבות בזולת תחייב פעילות על פי רצונו.
יכולה להיות גרסה אחרת של אלטרואיזם, שרואה את האינטרס של הזולת במשהו מעבר לאוטונומיית הרצון, והיא יכולה להביא ל"פטרנליזם חזק".זה נוגד את ההצדקה של ההסכמה ההיפותטית.כלומר, ניתן לפרש הצדקה זו בדרכים רבות.
הדין הישראל בראי הניתוח התיאורטי
סיווג סעיף 5.
ס' 5(ג) מחלק את האינטרסים המוגנים לשתי קטגוריות: אינטרסים ראשוניים - חיים, שלמות הגוף ובריאות - הרעפה מזכה גם אם הזוכה התנגד - פטרנליסטי; אינטרסיים משניים - כבוד או רכוש - הרעפה מזכה רק אם אין סיבה סבירה לחשוב שתהיה התנגדות. לא ברור איך לסווג את הגישה כלפי אינטרסים משניים. הוא טוען שהדין יתפתח על פי ההצדקה האלטרו', כאשר היא נטולת פטרנליזם. הסיבות:
1. מלשון ס' 5 עולה החזקה שבהעדר ראייה סותרת התערבות היא רצויה.
2. לדין הישראלי יש נטייה ערכית להגברת הסולידריות.
חשיבות הצלחתה של הפעולה
על פי הסעיף - לא ברור. נק' המוצא היא שתנאי להצלחה הוא תמריץ שלילי להתערבות. מהזווית האלטרו' - ברור שלא צריך לשים תנאי. מהזווית של ההסכמה ההיפותטית - צריך לבחון איך נראו סיכויי ההצלחה לפני ההתערבות, על מנת לחשב את התוחלת והתועלת של ההצלה.אבל - צריך לזכור שאנשים הם שונאי-סיכון, ולרכך את הדרישה של עלות/תועלת.
האם זכאי המרעיף לשיפוי בעבור טרחתו?
האם ה"הוצאות" שבס' 5 כוללות זמן וטרחה? האם יש הבדל בין מרעיף מקצועי לרגיל? עלות הזדמנות - השווי הכלכלי של של החלופה הטובה ביותר מבןי החלופות שלא נבחרו, כלומר, מה שהשחקן נדרש לוותר לעיו על מנת לבצע פעולה. היעדר החזר על הוצאות "ממשיות" הוא תמריץ שלילי למזכה. אסור לתת יותר מידי "שכר", כי זה יעוות את מטרת הדין ויגרום להתערבות במקום שאינה רצויה. הסעד צריך לשקף את עלות ההזדמנות של המזכה, שהיא העלות של הויתור על פעולה שאינה הרעפה - ולא את "מחיר השוק". כל זה תקף רק לגבי אינטרסים משניים. באינטרסים ראשוניים סבהיר שצריך לתת תמריץ יותר רציני (כי ההצדקה להגנה עליהם היא אחרת).
מ"י נ' ברד
ספינת "דבור" נקלעה למצוקה. ברד הוא אחד מהבעלים של חברת שירותי ים (מצילים מקצועיים). בעקבות בקשה של קצין מחיל הים (לא היתה הסכמה לגבי התשלום) הוא לקח 2 ספינות של החברה. אחת הספינות סייעה לדבור ושתיהן ניזוקו. יש פקודה לגבי מתן "דמי הצלה" שכוללים "כל ההוצאות שהמציל הוציא כדין בשעה שהציל". הנזק לספינות אינו בגדר דמי ההצלה.
בך: בדין האנגלי יש 3 דרישות לקבלת דמי הצלה: סכנה לספינה, דרישת ה"התנדבות", תרומה בפועל להצלה.
ההצדקות לדיני הצלה הם: מניתע ע"ע, עידוד פעולות הצלה. בשל ההצדקה השנייה יש יסוד של "פרס" בדמי ההצלה.
במקרה זה היתה התנדבות: על אף שמדובר במציל מקצועי זה לא שולל את ההתנדבות.כוונה חד-צדדית של הניצול לא לשלם דמי צהלה אינה רלוונטית. אין משמעות לכך שבעבר ברד הציל ללא תשלום. אין בקיומה של חובה מוסרית לסייע לצבא לשלול את דמי ההצלה.
יסוד ההצלחה: אנשי הספינה שלא הצליחה להגיע זכאים לדמי הצלה. הסיבה: יש חריג לכלל שדרושה תרומה להצלחת ההצלה - כאשר התובע ניסה להציל על פי בקשת הניצול ולא מיוזמתו האישית. זאת, בתנאי שבסופו של דבר היתה הצלה.
האם עובדי החברה זכאים להשבה? השאלה היא האם הועסקו אנשי הצוות לצורך ביצוע עבודות ההצלה? האם השכר שלהם כולל פיצוי על הסיכון המיוחד? צריך לבחון כל מקרה לגופו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה