הקניין הוא יחס משולש – קטגוריות של זרים, בעלים ומשאבים. המשפט לא מתיחס להבדלים בין הפרטים אלא קובע כללים. המאפיינים של המוסדות המשפטיים דומים כי הערכים שעומדים מאחוריהם דומים. המקור של ההבדלים הוא שיחסי הגומלין האנושיים שנובעים ממהמוסד הם שונים – האיזון והרלוונטיות של הערכים שונים בין המוסדות. יש מוסדות שהבעלות בהם היא מאד חזקה, ויש כאלה שבהם היא מרוככת. הפרו-בלקסטוניסטים (מריל, סמית', פרל) טוענים שראוי שקניין יהיה כמו שבלקסטון מתאר אותו. מבחינה תיאורית הם טועים – דיני הקניין מגבילים במידה רבה את שרירות הבעלים.
עקרון הרשימה הסגורה – העמדה המקובלת היא שהעקרון הזה נהוג בשיטתנו. על אף הניסוח החד משמעי שלו, ניתן ליצור זכויות חדשות – לכן נגדיר אותו "שמרנות שיפוטית ביצירת זכויות חדשות”. מה ההיגיון מאחורי העקרון? על פי ויסמן, ועל פי מריל וסמית', היא ההשפעה על צדדים שלישיים: זכות קניין משפיעה על צד ג' ולכן צריך לעשות לה רגולציה. הדיכוטומיה שויסמן מציג בין חוק החוזים – חופש ההתנאה - לעקרון הרשימה הסגורה מבוססת על הרעיון שצדדים שלישיים פוטנציאליים צריכים לדעת (למשל האם יש זיקת הנאה במקרקעין). ביקורת (הנסמן וקרקמן) – זה שיקול חשוב אבל לא מצריך את הרגולציה החמורה. צריך להזהר בהליך ההכפפה של צדדים שלישיים, ולא להגביל את חופש החוזים. במקום זה, צריך להכפיף צדדים שלישיים רק לחוקים שהם יכולים לדעת עליהם. היכולת ליצור זכות חדשה תלויה באפשרות ליידע את הצדדים השלישיים. התשובה לביקורת היא שיש משמעות להבניית המידע על הזכויות, למשל קל לנו להבין מה זה “משכון”. זאת לא תשובה מאד משכנעת כי לא ברור עד כמה העלות הזאת משמעותית. הדיעה של דגן – יש הצדקה אחרת לעקרון הרשימה הסגורה ולכן צריך לשמור אותו. מבחינה תיאורית, אין מספר אינסופי של מוסדות קנייניים. למה? למה הקניין לא קובע זכויות וחובות נפרדות עבור כל בעל דירה? סיבה אחת היא שהמשפט נוטה לפעול בכללים. זה יעיל, מאפשר ודאות, שיוויון. סיבה שנייה – רוב בני האדם לא יודעים מה המשפט אומר, ואם הכללים היו ספציפיים לכל סוג של יחסים, אז הם לא היו יודעים למה הם נכנסים. כלומר, העקרון משרת את הודאות של הצדדים עצמם ולא של צדדים שלישיים. סיבה שלישית – דיני הקניין משדרים ערכים. לכל מוסד קנייני יש גם משמעות ערכית, ניסיון לעצב את המציאות. לכן צריך מספר מצומצם של מוסדות. עקרון הרשימה הסגורה נועד לאפשר למשפט לכוון את הציפיות של בני אדם ולשדר ערכים.
הבדלים בין הפרשנות של מריל וסמית' לפרשנות של דגן:
1. מריל וסמית' אומרים שעקרון הרשימה הסגורה מלמד אותנו שחופש ההתנאה צריך להיות מוגבל.
2. מריל וסמית' אומרים שהעקרון מצדיק פסיביות שיפוטית – השופטים צריכים להזהר מליצור זכויות קנייניות ולפרש אותן בצורה שאינה עולה מההגדרה הפשוטה שלהן.
לדעת דגן שתי ההשלכות האלה אינן נכונות ואינן ראויות. חופש ההתנאה צריך להיות רחב הרבה יותר – המשפט נותן ברירות מחדל אך אם יש הסכמה של הצדדים ואין פגיעה בתקנת הציבור אז צריך לאפשר זאת. למשל, מבחינה תיאורית נותנים יותר אפשרות להתנות על זיקות הנאה. לגבי העניין הערכי, אין סיבה לפסיביות שיפוטית דווקא בדיני קניין.
בכל מקרה, זהו עקרון רווח, וגם בשיטות שלא מצהירות עליו יש מעט מוסדות קנייניים.
קניין פרטי – למה? או ערכים של קניין
התפיסה של בלקסטון אומר שקנין משרת חירות ולכן הוא צריך להיות מוחלט. דגן טוען שקניין משרת יותר מאשר ערך זה, מבחינה דסקרפטיבית ונורמטיבית.
נוזיק – החירות כהצדקה לקניין. כל מערכת קניינית צריכה 3 כללים –
כלל תפיסה תקפה - מהם התנאים ההכרחיים והמספיקים להפוך נכס שלא היה של אף אחד, לנכס שלי.
כלל העברה תקפה – אותו עקרון להעברת נכס.
כלל תיקון - בעולם מושלם לא צריך את השלישי. אנשים מפרים את הכללים וצריך לדעת איך מטפלים בזה.
ממערכת קניינית כזאת יוצאת מדינת שומר הלילה (המדינה המינימלית) – היא מגינה עלינו אחד מפני השני ומפני זרים ואוכפת את החוזים שלנו. נוזיק טוען שרק הפעולות האלה של המדינה מוצדקות. הקניין הוא המעוז של החירות.
הבעיה – קנין הוא מעוז של חירות אבל כאשר אדם עושה מה שבא לו בקניין שלו הוא עלול לפגוע בחירות של אחרים, למשל זיהום אוויר.
ביקורת נוספת:
- חירות אינה הערך היחיד שהמדינה צריכה לקדם. למשל יעילות, שיוויון. אם ראוי מצד המדינה לקדם ערכים נוספים אז לא ראוי לקדם את החירות למקום שבו זה פוגע בערכים אחרים.
- העולם של נוזיק אינו כה אוטופי. הוא מקדם תרבות מנוכרת. יש אידיאל לחיות בחברה של ערבות הדדית.
- כאשר אומרים שאנשים צריכים לשלוט בקניינים כדי להיות אוטונומיים, ואוטונומיה היא ערך חשוב, אנחנו אומרים במשתמע: א. היכולת של אדם אחד למנוע מכל אחד אחר להכנס לבית שלו היא בשביל האוטונומיה. החירות השלילית היא כלי, והערך האמיתי הוא האוטונומיה. ב. האמירה הזאת נכונה לגבי כל אדם. המסקנה מכאן היא שאם המדינה רוצה להצדיק את הערך החירות ע"י הקניין היא חייבת לתת קניין גם לאחרים. זוהי ביקורת פנימית. קניין כחירות מתוכו מנביע את ההגבלות עליו.
יש כאלה שבגלל הטענות האלה אומרים שהמדינה בכלל לא צריכה להגן על הקניין. הבעיה בקיצוניות הזאת היא שגם מי שמבקר את הפרשנות של נוזיק צריך להכיר בחשיבות של ההגנה שקניין מקנה לחירות. זאת, כיוון שהקניין קשור מאד לאישיות, לפרטיות, לחופש האישי שלנו. סיבה שנייה היא שקניין הוא במקרים רבים אמצעי חשוב כנגד כח השלטון. אסור לתת לשלטון יותר מידי כח, תראו מה קרה בברית המועצות. קניין פרטי כאמצעי לביזור כח. סיבה שלישית – כאשר ההגנה על הקניין הפרטי רופפת, במקרים רבים מי שייפגע ע"י השלטון הם החלשים, כי החזקים לא כ"כ צריכים את ההגנה של המשפט.
ערך האישיות – רדין. הרעיון שלנכסים מסויימים יש ערך סובייקטיבי מיוחד כי הם מרכיבים את האישיות שלנו – נכס מכונן.
מדוע דיני הקניין צריכים להגן על הערך הסובייקטיבי? ומה אם מישהו קשור נורא לכסף שלו?
דוגמת הפסל של הגל – פסל לוקח גוש אבן והופך אותו לפסל. הפסל הזה מקבע דבר מה ב"אני" של הפסל, הוא משקף את האישיות של הפסל ברגע מסויים. התיחסות אליו ככזה מחייבת פסלים לקחת אחריות על מה שהם עושים. זה גורם לפסל לחשוב על העתיד. יש שיגידו שקניין מכונן לכן הוא רלוונטי רק באומנות. החפצים המכוננים משקפים לעולם את הזהות שלי. זו הסיבה, על פי וולדרון, שנכון למשפט לתת תוקף לתופעה של קשר מיוחד למשאבים מכוננים. זאת סיבה אינטרינזית, בנוסף לסיבה התועלתנית – שלקשר הזה יש "מחיר". בשאלה באיזה משאבים נוהגים לשקע את אישיותם ניתן לדון במונחים אוניברסליים או לגמרי סובייקטיביים. יש סיבה פנימית לתיאוריה לכך שנגון לדון בה במושגים חברתיים (באיזה משאבים נוהגים אנשים לקבע את אישיותם) - אנחנו רוצים לאפשר לבני אדם לקחת אחריות על החיים שלהם דרך שיקוע האישיות שלהם במשאבים שנתפסים כראויים לכך ע"י החברה. בעצם, אנחנו נקשרים אל חפצים מסיבות חברתיות, ולכן צריך לבחון את ה"נורמליות" של היקשרות לחפצים מנק' מבט חברתית.
מבחינה פוזיטיבית ניתן לראות הבחנה במשפט בין היחס לנכסים מכוננים לנכסים ברי-חליפין.
התומכים בתיאוריית האישיות יטענו שיש למשאבים מכוננים תפקיד חשוב בחייהם של אנשים. חשוב שיהיה קניין כדי שאנשים יוכלו לשקף את אישיותם, ולכן חשוב שלכולם יהיו משאבים מכוננים כאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה