הסכנה היתה שדיון בכל אינטרס יהפוך לדיון בדיני קניין. במקביל, נחלשה הגישה הבלעדית (אבסולוטית) – לפעמים הגנה על קניין פוגעת יותר מידי בפרטים אחרים. בתחילת המאה ה-20 התיאוריה של בלקסטון נפלה. עלתה התיאוריה של הופלד – קניין הוא סט של יחסים חוקיים בין פרטים. הקניין הוא מוגבל, ותלוי במקרה.
הופלד זיהה 8 יחסית חוקיים בסיסיים של קניין:
| הפכים משפטיים | זכות אי זכות | פריבילגיה חובה | כוח חוסר יכולת | חסינות אחריות |
| התאמות משפטיות | זכות חובה | פריבילגיה או זכות | כוח אחריות | חסינות חוסר יכולת |
הוא האמין שניתן לתאר כל יחס משפטי כקומבינציה שלהם. למשל, אם לאדם יש קניין אז יש לו סט של זכויות, פריבילגיות, כוחות וחסינויות. למי שאין רכוש יש סט של אי-זכויות, חובות, חוסר יכולות ואחריויות בהקשר לבעל הרכוש. הופלד השפיע על הריסטייטמנט מ-36.
זה לא פתר את הקושי של ביהמ"ש להכריע מהו קניין. הפתרון היה לומר שאמנם כל אינטרס בעל ערך יכול להיות קניין, לא בהכרח יראו בו קניין, אלא יתחשבו בשיקולי מדיניות ציבורית. במילים אחרות, ההכרעה הפכה לפוליטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה