מקורות המשפט
מקורות חקיקתיים
מקורות חקיקתיים פורמליים
1. חוק חקוק שהתקבל באחת מאסיפות העם הכלל-רומיות – LEX. זהו המקור העליון במובן שהעם כולו משתתף בקביעתו. העם כולו, כלומר גברים חופשיים. חוק מאוחר מבטל אוטומטית חוק קדום. האסיפות לא התקיימו במועדים קבועים. נושא משרה מוסמך היה מכנס את האסיפה כדי להעמיד בפניה הצעת חוק שהיא יכולה לקבל או לדחות (לא לשנות).
שניים עשר הלוחות – החוק בה' הידיעה, מבחינת היוקרה. החשיבות הגדולה שלו היא בכך שהוא היה החוק הכתוב הראשון ברומא. 450 לפנה"ס. עד אז רומא נשלטה ע"י החוק המנהגי. הוא היה תוצאה של מאבקים פוליטיים בין האצולה לבין פשוטי העם, והיה ניצחון של פשוטי העם. התוכן לא היה מהפכני, אלא שיקף את המנהג. הוא לא היה קוד' שלמה וממצה. אנחנו לא באמת יודעים מה היה כתוב שם, כי אנשים ניסו לייחס כל חוק ל-12 הלוחות כדי לתת לו יוקרה. יש לנו בעיית אנכרוניזם.
מה כלל החוק:
- יחסית מעט דין פרוצדורלי – פרוצדורה היא דרך להשגת זכויות. האצילים כתבו את הלוחות ורצו למנוע מפשוטי העם את ידיעת סדרי הדין שיאפשרו להם לממש את זכויותיהם.
- יחסית מעט דיני קניין – מאותה סיבה, האצולה לא רוצה להסביר לפשוטי העם איך רוכשים קניין. הלוחות נכתבו בדרך מעמדית. רוב הקניין קשור למקרקעין
- משפט פלילי
- חוקים המשיתים עונשי מוות חייבים להתקבל באסיפת העם הכלל-רומית.
- חובת קיום משפט כתנאי להשתת עונש מוות.
- זכות הערעור – הזכות לכל אזרח לערער נגד החלטות של עונש מוות או קנס כספי גבוה. עד אז זה היה נתון לחסדיו של המלך.
- משפחה – רוב הטקסט.
2. PLEBISCITUM – פלבאים הם האספסוף. במסגרת המאבקים, הפלבאים הקימו לעצמם מדינה בתוך מדינה, עם נושאי משרות ואסיפה משלהם. בשלב מסויים, אסיפת הפלבאים היתה מוסכמת לקבל חוקים היו מחייבים וךאוצאת המדינה כולה. זאת למרות שלא כולם יכלו ליטול בה חלק. לכן החשיבות שלה פחותה.
3. SENATUS CONSULTUM – עצות מועצת הזקנים. במשך מאות שנים הסנאט לא היה מוסמך לחוקק אלא רק ייעץ לפני הגשת הצעת החוק לאסיפה, וגם זה לא חובה. בתקופת הקיסרות, כשאסיפות העם איבדו מחשיבותן, עלתה חשיבות הסנאט. העצות הפכו למקור החוק המחייב.
4. CONSTITUTIO PRINCIPIS – החקיקה הקיסרית. הסיבה- העקרון המשפטי הקובע שמה שנשא חן בעיני הקיסר הוא בעל תוקף של חוק. על זה הסתמכו במשך מאות שנים כל השליטים באירופה.
1. EDICTA – צו/מאמר. צווים שבמאצעותם הקיסרים הודיעו על המדיניות שהם מתכוונים ליישם. למשל, צו קרקלה שקבע שכל תושבי האימפריה הרומית יהפכו להיות אזרחיה. עד אז תחולת הדין הרומי היתה אישית – המשפט המקומי חל על מי ששייך אליו באשר הוא. רוב האימפריה הרומית הכילה תושבים לא אזרחים. דוגמה נוספת, צו של אוגוסטוס שבמשפטים של עונש מוות, חקירת עבדים תיעשה אך ורק בעינוי. שאלת הוודאות - מה קורה כאשר הקיסר מת? הם ממשיכים להיות בתוקף, אלא אם כן בוטלו מפורשות ע”י קיסר מאוחר.
2. MANDATA – הוראות שהקיסר נתן לנציגי האימפריה, במיוחד נציבי הפרובינציות.דוגמאות: נציב שאל את הקיסר איך לנהוג במקרה שאנשי הפרוניבציה מציעים לו מתנות. הקיסר עונה שמותר לקבל אבל לא כל דבר, לא בכל עת, לא מכל אדם.
3. DECRETA – היסוד החשוב ביותר. תחום המשפט הפרטי. הכרעות שהתקבלו ע"י הקיסר היושב בדין, כערכאת שיפוט או ערעור, כאשר סמכותו היא שנותנת להכרעה שלו את מעמדה המיווחד כהצהרה ייחודית של המשפט. זה בא לידי ביטוי בהיותה תקדים מחייב. מוזר כי דווקא זה לא עקרון מקובל במשפט הקונטיננטלי.
4. RESPONSA – תשובות של הקיסר. מקרים בהם במהלך משפט, השופט או אחד הצדדים פונה לקיסר. הוא נותן את תשובתו בכתב, ואומר שבהנחה שעובדות המקרה הן כפי שאתה מציג אותן, ההכרעה היא כך וכך. ההחלטה אינה תקדים מחייב כי הוא לא בדק בעצמו את העובדות.
מאמרים של נושאי משרות
חלק מנושאי המשרות היו גם בעלי תפקידים חקיקתיים או שיפוטיים. התפתח דין של נושאי המשרות – נוצרה מערכת כפולה של דינים. מצד אחד היה הדין של אזרחי רומא – JUS CIVILES – הדין המסורתי והמקובל שאותו מגדירים הדינים והפרשנויות של חכמי המשפט. סוג של נושא משרה PRAETOR עירוני - מפתח את מערכת הדינים שעסקה בעיקר בפרוצדורה. הוא אינו מחוקק. הוא יכול לשלול סעד או להעניק סעד. הוא יכול להעניק תביעה או לשלול תביעה. כאשר הוא עושה זאת, במהות הוא משנה את החוק. הוא אחראי על יישום הזכות. דרך החשיבה הרומאים היתה מאד פרקטית ולא מופשטת. המחשבה קודם היתה איזה תביעה יש. שתי הסמכויות העיקריות שלו היו:
- הסמכות הכללית – לפרסם את המאמר/צו שלו. כל שנה נבחר נושא-משרה חדש ואז הוא פירסם את המאמר. שם היה רשום מהם העקרונות והכלליםנהמשפטיים שהוא מתכוון ליישם עם כניסתו לתפקיד. הוא פעל במסגרת של נוסחאות – מתמצתות ומגדירות את עיקריה של כל מחלוקת משפטית. לכל עילה יש תביעה ספציפית משלה, ולכל תביעה יש את הנוסחה הספציפית. היתרון בשיטה הוא התמודדות עם השינויים שחלים במשפט, הפרטור ימציא נוסחה חדשה. אכן השיטה התפתחה בשיא תקופת הכיבושים של רומא. בד"כ כל פרטור אימץ את המאמר הקודם, וזה הבטיח את הוודאות. ההתפתחות נפסקה כאשר כוחו של הקיסר עלה.
- הסמכות הפרטנית - הפרטור היה יכול להוסיף נוסחאות גם במהלך השנה.
היה גם פרטור זר, שהיה ממונה על היחסים בין רומים ותושבים שאינם אזרחים רומים. המאמר של הפרטור הזה לא השתמר כי בשלב מסויים לא היו יותר "זרים" באימפריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה