קניין פרטי – במה?
נעסוק בשתי שאלות ובקשר ביניהן – במה יכולה להיות זכות קניין פרטי? מה ניתן למכור ומה ניתן לתת במתנה ומה לא ניתן למכור/לתת?
השאלות האלה לא במקרה פעמים רבות ניצבות ביחד, אבל כדאי להפריד ביניהן. שאלת אי-העבירות של משאב קשורה במקרים רבים לשאלה מתי משאב הוא קניין, בדיוק מהסיבה שעבירות היא מאפיין טיפוסי של דיני הקניין. עם זאת, המאפיינים הטיפוסיים של הקניין אינם תנאי הכרחי ומספיק. קונקרטית, השאלה האם הזכות לקבל קצבת זקנה היא זכות קניין והשאלה אם מותר למכור אותה הן שאלות שונות. עצם העובדה שמוכרים משהו לא אומר שהיתה בו זכות קניין. ההפרדה בין השאלות אמורה לתת לנו תשובות יותר טובות.
ספקטרום של משאבים
על מקרקעין ומטלטלין נדבר בהמשך השנה.
קניין רוחני
קניין שאינו פיזי – למשל זכות יוצרים, מדגם, פטנט, סוג מסחרי, סימן מסחרי. יש חוקים שונים לכל סוג. ביהמ"ש העליון אינו מתפתה לעשות אנלוגיות מחוק לחוק. לכל חוק מטרות ומבחנים משלו, צורת ההגנה שונה מחוק לחוק בהתאם למטרותיו. יש מוסדות קנייניים נפרדים. הצעת חוק דיני ממונות מציעה לעשות קטגוריה אחת לכולם. כיום, את חוק מטלטלין מחילים פעמים רבות על משאבים באמצעות ס' 13. ההוראה הזאת כאילו מחייבת זהירות, בעוד הצעת הקודיפיקציה מציגה את הדברים באופן הרמוני. אבל לדעת דגן עודף קוהרנטיות אינו מוצלח.
פטנטים
למה יש פטנטים? כמו ברוב הקניין הרוחני המסחרי, השיקול העיקרי הוא רווחה מצרפית. גם כאשר אנחנו רוצים לתמרץ אנחנו כמעט אף פעם לא רוצים לתמרץ בצורה מקסימלית. למתן זכות קניין בפטנט יש מחיר, והוא שמדובר במונופול. למה אנחנו נותנים כזאת הגנה חזקה?
פטנטים כקטגוריה יקר לפתח וזול להעתיק. היוקר נובע מכך שכדי להצליח צריך להכשל הרבה פעמים. זאת הסיבה שלולא ההגנה המשפטית היה נוצר תמריץ חסר ביחס לאופטימום (התועלת המצרפית שניתן להשיג).
ס' 49 לחוק הפטנטים קובע שאפשר למנוע מאדם אחר להשתמש בהמצאה לא רק באמצעות התביעות אלא גם בדרכים דומות. כלומר, מותר למי שהצליח ראשון לפתח את הפטנט להגיד למתחריו שיפסיקו לחתור לכיוון ע"מ לחסוך בעלויות חברתיות. עדיין יש בזבוז אבל מנסים שלא יהיה.
לגבי העלויות – פטנט יוצר מצב של אי-תחרות.
צריך ליצור איזון – מסתכלים על האינטרס של הצרכנים ולא על זה של היצרן. דוגמה לניסיון ליצור איזון הוא אורך חיי הפטנט - 20 שנה. האם זו הנקודה האופטימלית? לא ברור, וייתכן שצריך לפצל את המוסד הזה לכמה מוסדות ע"פ סוג הפטנט. נקודה נוספת שבה רואים את התשתית התועלתנית של החוק היא ברישיון כפייה – אם אדם קיבל זכות קניין על פטנט יש לו לכאורה שרירות בעלים. מותר לו להחליט שהוא לא משתמש בפטנט, ולא נותן רישיון, רשם הפטנטים יכול לתת למישהו אחר רישיון ולקבוע כמה כסף הוא צריך לשלם עבורו. זהו מנגנון הנזלה – אדם פרטי יכול להניע רשות שלטונית להנזיל את זכות הקניין של אדם אחר. סוג של הפקעה. אם נסתכל על תכלית החוק, גם אחרי חו"י כבוד האדם צריך להמשיך ולפרש את החוק בצורה דומה ולתת רשיון כפייה – הוא משרת את הערך הקנייני שבשמו יש פטנטים (יצירת תמריצים לתועלת החברה).
בהקשר לוקיאני – ע"פ הפרשנות הפרקטית של ערך העבודה, אנחנו נותנים פרס למי שעשה פעילות שתורמת לחברה. איך זה משתקף בדיני הפטנטים? המשפט מגדיר סוגים של פעילויות שבגינם ניתנת זכות קניין רוחני – לא כל דבר שושקעת בו אנרגיה ראוי לפרס. בנוסף, יש צורך בערך מוסף – למשל בס' 3 בחוק הפטנטים דרושה התקדמות המצאתית ע"מ לקבל זכות קניין. הפרס הוא, לפחות בתיאוריה, חלק משמעותי מהתנובה של המוצר. אבל, גם לחברה תהיה תועלת ולכן יגיע הפרס. אנחנו רואים כאן קשר בין שתי התפיסות שהן לא קשורות – הראשונה היא תמריצים והשנייה הוא פרסים – אבל אפשר לפרש אותן כך שהשורה התחתונה תתלכד.
פס"ד מקדונלד – אין חוק מובהק. אין פה בעיית פרטיות, כי מקדונלד רוצה לעשות כסף מהשם שלו. ביהמ"ש מבין שאפשר גם לא להשתמש בחוק ע"ע במקרה הזה. כאשר אומרים שמישהו התעשר על חשבון אדם אחר, אומרים שיש לאדם השני זכות לעשות כסף משמו. איך מחליטים אם לידוען יש זכות לעשות כסף על השם שלו? הנקודה היא שעצם העובדה שאדם מוכן לשלם לי כסף עבור משהו לא אומר שאני הבעלים.
מעניין שביהמ"ש מבין שצריך להסביר את התוקף הקנייני לחזקה של מקדונלנד במאפיינים של האישיות שלו. תמיד עולה השאלה האם יש זכאות משפטית למנוע מאחרים להשתמש במשאב שנמצא אצלך. זו שאלה שהמשפט מחליט בה. הזכות לפרסום היא משהו שהמשפט יצר. לתת תוקף משפטי זה להעלות את המחיר. ערכי הקניין אומרים לנו במה ראוי לתת זכויות. ביהמ"ש מכיר בכך שהתשובה היא מסובכת. האם באמת יש צורך להעלות את המחיר של השם? האם הגנה משפטית נחוצה או שיש תמריצים מספיקים אחרים? האם באמת צריך להגן דווקא על ההיבטים באישיותו של אדם שאותם הוא בחר להפוך לברי-חליפין?
ביהמ"ש אומר שבד"כ הסעד יהיה ערך השוק של השימוש בדמותו של הידוען. בכך הוא אומר שלידוען מגיע שווי שוק בדיוקק כמו שלממציא שלא משתמשבהמצאה מגיע שווי שוק. אבל, אם המפרסם הרוויח יותר משווי השוק מותר לו לשמור את הרווח. דגן לא בטוח שזה מה שעולה מפסה"ד, אבל אם עולה שיש הצדקות – שאינן חד משמעיות – להכיר בפרסום בקניין, אז יש לו אמצעים לתת זכויות יותר מתונות. העוצמה של הזכות המשפטית נגזרת מהתכלית.
מידע – החוק בנוגע לסודות מסחריים אומר שההגנה המשפטית תלויה בדרך שבה השיגו את המידע – כל עוד מדובר באמצעים הוגנים, למשל הנדסה חוזרת – אין הגנה על סודות מסחריים – למרות שהשקעתי עבודה בהשגת המידע ולמרות שמוכנים לשלם לי עליו. המשפט מגן על כללי המשחק – שיישארו הוגנים – ולא על ה"שלי".
קניין חדש - צ'רלס רייך - 64
טוען שהתפיסה שלנו של קניין היא אנכרוניסטית. דבר ראשון אנחנו חושבים על קניין פרטי, אבל חלק גדול מהמשאבים שאנשים חיים מהם – מקורם בשלטון. זה מוזר שאנחנו מגנים חוקתית על בעלות, שהיא כשלעצמה אינה טבעית, של מקרקעין ולא מגנים על קניינים חדשים. צריך לפחות הגנות פרוצדורליות לפני שהרשות מבטלת רישיון. אם למשל המדינה מחליטה שבגלל שיש יותר מידי עו"ד צריך לקחת את הרישיון מכל מי שיש לו ד' בשם. רייך אומר שצריך להגן על המשאבים האלה גם אם אנחנו לא רגילים לקרוא להם קניין. המשאבים שגלביהם אנחנו צריכים להכיר באפשרות קיומה של זכות קניינית צריכםי להיות אותם משאבים שבהם מערכ היחסים מגנה על חירות הבעלים. אם במדינה המודרנית הרישיון המקצועי שלי כרוך באישיותי במידה רבה כמו הנכסים שלי, צריך להגן עליו.
הוא לא אומר שצריך להגן על הקניין החדש באופן אבסולוטי, אלא להתאים את מה שנכנס להגדרה קניין לערכים הנוכחיים של החברה. זכות הקניין אינה טבעית, היא באה לשרת ערכים מסויימים. אם זה נראה לנו ראוי, שאנשים יזהו את האישיות שלהם עם המקצוע שלהם, אז ראוי לתת הגנה לסוג המשאבים האלה.
כיום, הקניין החדש נתפס כקטגוריה ויש הרבה התלבטות בקשר אליו. המשפט האמריקאי כמעט ולא קיבל אותו, עיקר ההגנות שניתנות הן פרוצדורליות. יש מדינות שבהן זה התקבל. בישראל ישנן כמה אמירות של העליון שנראה שמכירים בקטגוריה הזאת. אבל, העובדה שהמשפט הישראלי נראה כנוטה להכיר בקטגוריה הזאת (מנור) לא אומרת לנו הרבה לגבי הפן המעשי – מה יוגן ומפני מה. אנחנו יודעים שאין זכות קנויה לסובסידיה, אבל יש סוגי רשיונות שכן תהיה עליהם הגנה. ההבדל המעשי הוא האם צריך לשלם לאדם כסף תמורת הפקעת זכותו.
פס"ד מנור – ברק אומר שזכות הקניין חלה על קצב זקנה. הזכאי "שילם" עליה. הערות של דגן: 1. קצבת הזקנה היא זכות קניין תחת המיטריה של הקניין החדש. למה? אם המטרה של הקניין היא להגן על שליטתנו במשאבים מידי השלטון, כבסיס לחירות – זה מאד הגיוני שהיא תכלל. זה מה שרייך אומר. 2. נלך שלב אחד קדימה – לא בהכרח צריך להדגיש את העובדה שהזקן שילם כל חייו לביטוח לאומי. היה מגיע לו גם אם הוא לא שילם, כיוון שחירותו ואישיותו תלויים בהמשך קבלת קצבת הזקנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה