בשיעורים הקודמים ראינו שבבסיס דיני הטעות עומדת הסתכלות על שני שיקולים נורמטייים חשובים במשפט הפרטי – אוטונומיה ורווחה מצרפית. פס"ד הישראלי המחתרתי ופס"די אמריקאיים – אפשר לקרוא אותם לא כהלכות שטועות דוקטרינריות אלא כיישום של השיקולים האלה, תוך שינוי הכלל. בעצם, הכלל המורכב שהסברנו אינו תואם את הסיטואציה הנפוצה בעידן המודרני, שהיא א-סימטרית. אנו נדרשים לשאלות של פיזוק הנזק.
פס"ד שחר – חשין מביא שני נימוקים – דוקטרינרי ונורמטיבי.
דוקטרינרי – יש פה חוק ספציפי שגובר על חוק כללי. תגובה – ביהמ"ש תמיד יכול לפתור את הבעיה. איך אפשר לפרש אחרת את ס' 160 לפקודת מס הכנסה? לטעון שלא מדובר בתשלום יתר אלא בתשלום שלא היה דרוש מלכתחילה. זה די דחוק, אבלהאם באמת מדובר באותה "השבה" בשני הסעיפים? ס' 160 הוא יותר ליברלי עם משלם המס מאשר חובת ההשבה הכללית. זאת, משום שחובת ההשבה הכללית מאפשרת לרשות לטעון שינוי מצב לרעה, בניגוד לס' 160. אפשר להגיד שאין סתירה בין הסעיפים.
נורמטיבי – המדינה צריכה לתכנן את התקציב והיא דורשת ודאות. זה טיעון ממש חלש, כי צריך לקחת טווחי ביטחון גם בתכנון התקציב וגם כמה זה כבר משנה?! ואם היה נזק – תוכיחו!
פס"ד רשות העתיקות – לרשות העתיקות אין סמכות לגבות כספים לחפירות הצלה. חשין אומר שדיני עשיית העושר עובדים במקרים רבים בקטגוריות. זאת נקודה חשובה אבל לא לעכשיו. חשין אומר שנפגשים כאן שיקולים מדיני ע"ע עם שיקולים של שלטון החוק. לשלטון אין יותר כוחות מאשר נתנו לו בחוק. הוא מתיחס גם לדוק' האמריקאית, שקובעת המון סייגים להשבה בהקשר של רשויות – לא מבקשים להראות שינוי מצב לרעה, היעדר מחאה מצד האזרח לא נותן זכות עמידה ועוד. יש אומרים שיש כאן דין מיוחד לרשויות, בגלל השיקול של חשש מפגיעה בתקציב של הרשות. חשין אינו מאמץ את סוגיית היעדר המחאה.
יאללה לתכל'ס – למי נכון להקצות את הנזק? למונע הנזק הזול יותר – שזאת הרשות. גם שיקולי צדק חלוקתי, אומרים שכל הציבור צריך לשאת בנטל. שיקולי צדק וכו' – אבל עוד לא הוכחנו בכלל שנגרם נזק!
בשורה התחתונה יש הגנת הפגיעה בתקציב אבל הרשות צריכה להוכיח אותו. היא צריכה להוכיח פגיעה משמעותית ושאין בידיה אמצעים חלופיים מעשיים לצמצום הפגיעה. אפשר למשל לפרוס למדינה את החוב ובינתיים היא תאסוף עוד מיסים.
לגבי טענת שיהוי -חשין טוען שהיא לא רלוונטית. לדגן יש ביקורת על זה.
יש הבדל בין שחר לרשות העתיקות – בשחר הכספים לא נגבו שלא כדין. בשחר אין את שיקול הפעילות בניגוד לשלטון החוק. אבל, כמעט כל השיקולים שחשין מעלה רלוונטיים לעניין שלנו – מי מתעשר על חשבון מי – גם אם הוא אומר אותם תחת כותרת שלטון החוק.
פס"ד טמפו – הגנת הגלגול. בלב המחלוקת השאלה על מי הנטל להוכיח שהיה או לא היה גלגול. בפס"ד פלבם שמוזכר כאן, ביהמ"ש פרש הפוך את הס' וטען שיש חזקה שיתר המס לא גולגל או גולגל בחלקו. לדעת דגן, לדחות את הגנת הגלגול זה מטופש, כי ברור שכאשר מעלים את המחיר בשוק נורמלי וגלגלו ללקוחות, יש נזק. שוב יש כאן טענה שזה החוק. ביהמ"ש טוען שתהיה השבה רק אם אפשר להחזיר את המס ללקוחות, או אם הוכח נזק. דגן מזכיר שברוב המקרים, אין פתרונות קלים כאלה. בטמפו ביהמ"ש אומר שברגע שעלה המחיר אז לרשות יהיה עוד כסף והיצרן יפסיד. פתרון הופכי אכן כעובדה ייתן ליצרן יותר משמגיע לו. ביהמ"ש מנסה להבין איזה כלל יביא לכך שהצרכנים יקבלו את הכסף. זה בכלל אפשרי?
לדעת דגן, צריך לפרש את הגנת הגלגול בצמצום.
האם אפשר לפרש את פסה"ד אחרת? באותה תקופה טמפו יזמה העלאת מס על הבירות המיובאות. אפשר לפרש את ההלכה – יש פה מונופול ששלט במחוקק. הוא הגוף המקצועי, כלומר הוא מונע הנזק הזול יותר. אולי ציבור שותי הבירה הוא המסכן פה. אולי פלבם, שהוא עסק קטן, שניזוק נזק ממשי כשהטילו עליו יתר מס וניזוק גם כאשר הוא מגלגל – זאת ההלכה.
לסיכום – ראינו שמבחינה דוקטרינרית יש 2 אפשרויות לפרש אחרת את לשון החוק. אם השיקולים המנחים של הדין לגבי השבה הם אוטונומיה ורווחה מצרפית, והם מובילים למונע הנזק הזול ומפזר הנזק הזול – אזי מתחייב שהרשות צריכה לשאת בנטל. המילים "מניעת התעשרות שלא כדין" לא "עושות את העבודה". כי קודם ביהמ"ש צריך להחליט למי שייך הכסף ואז להחליט מי מתעשר שלא כדין – זאת מסקנה ולא כלי ניתוח משפטי.
הערה אחרונה – ברק בטמפו אומר שהוא רוצה לצמצם את ההלכה לחוק מיסים עקיפים ולא למס ששולם ביתר ע"פ דיני ע"ע. בעצם, בדעת יחיד הוא פותח את השאלה להפעיל את דיני ע"ע בתחום המיסים כחוק כללי.
פס"ד קמור – משאיר את הדברים כפי שהם.
פס"ד פלבם – המדינה מערערת על הפיכת החזקה. הערעור מתקבל. מחזק את הלכת טמפו. לא מקבל את הטענה שטמפו זה מונופול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה