דיברנו על חירות ואישיות. המשך רשימת הערכים:
עבודהתיאוריה שמשפיעה על הרטוריקה של הקניין עד היום. השם המוביל הוא לוק. לוק טען שעמלו של כל אדם הוא שלו, זאת זכות טבעית. כאשר אדם עושה עבודה על משאב חיצוני והעבודה נטמעת באותו משאב, הוא הופך להיות בעליו. במשתמע, המצב הטבעי הוא של חירות שימוש לכל. אין בעלות פרטית. אדם עושה צעד חד-צדדי שתוצאתו היא הפקעה פרטית של המשאב מהציבור. הסייג העיקרי – זה תקף רק כאשר לאחרים נשאר מספיק ובאיכות טובה דיה מאותו משאב.
שאלות על התיאוריה
1. איך זה יכול לקרות בלי אמנה חברתית?
הסייג של לוק הוא תשובה למתנגד שאומר – מה פתאום אתה לוקח לעצמך? התשובה הזאת לא מספקת – מה עם בני הדורות הבאים? מה עם מי שלא חשב שצריך לקחת? בעולם שבו אין מחסור הוא צודק, אבל בעולם הכלכלי תמיד יש מחסור. אז מה אפשר להגיד? ראשית, הזכות הטיבעית מעוגנת בזכות לשמר את עצמנו. לכן, הכלל הקנייני הזה מתיחס רק לצורך לשימור עצמי. שנית, המעבר מקניין משותף לפרטי מביא לתנובה הרבה יותר גדולה. הערך המוסף של הבעלות הוא עצום. כאשר אנשים מגדרים שדה ומעבדים אותו כשלהם שווי התנובה שלו עולה.
נוזיק טוען: אדם נמצא על ספינה בלב ים, ויש לו מיץ. אם הוא שופך את המיץ לים, האם האוקיאנוס שייך לו?
קלברזי טוען: ההיגיון של התיאוריה הלוקיאנית הוא של פרטו – אין סיבה לגיטימית להתנגד, פרט לקנאה, שאינה לגיטימית. ננסה למצוא סיבה לגיטימית אחרת להתנגד תוך קבלת כל ההנחות של התיאוריה. במהלך קבלת בעלות לוקיאנית, נוצר מצב שבו יש מעסיק ועובדים. האם באמת אין כאן טיעונים לגיטימיים? האם הכנסה חד-צדדית לא יכולה ליצור טיעונים פסיכולוגיים גם כאשר ברמה העובדתית היא טובה לכולם? קלברזי כמובן טוען שכן.
2. נניח שיש קניין בלי הסכמה, מה הופך את העבודה לאמצעי להשגת קניין?
למה כאשר נפרדים מעבודה, והיא מתערבבת במשאב, מגיעה לי הבעלות בתוצר? וולדרון הסביר שאפשר למצוא קשר בין עבודה לעצמיות כך שהמסקנה ששל לוק תהיה מוצדקת. למשל, עבודה קשורה לזהות האדם שעובד, היא חלק מהאישיות שלו. אסור להפקיע את מה שקשור לאישיות שלי, גם אם זה מיץ, גם אם זה לא בסדר. הבעיה היא שזה טיעון לא רלוונטי, כי כאשר מערבבים עבודה במשאב לא "מאבדים" את הזהות אלא אנרגיה, העבודה נשארת. אם האנרגיה שייכת לאדם, ואם הוא בחר להשקיע אותה במשאב, הפתרון הוא לתת לו בעלות בחלק של המשאב-המושבח על פי האנרגיה שהשקיע (והשאר יהיה שייך לכלל). הפלא ופלא, ס' 6+4 בחוק המטלטלין אומר שכאשר אדם גורם בעבודתו לשינוי במטלטלין של אחר, כך שלא ניתן להפריד, תהיה בעלות משותפת על פי השווי היחסי. ס' 4ב' אומר שאם אחד הצדדים דומיננטי הוא יוכל לקבל את הכל תמורת פיצוי.
כאשר שופטים מתיחסים לתיאוריית העבודה הם מתיחסים לפירוש הבא: עבודה היא דבר טוב כי היא מקדמת אותנו כחברה (זה לא בדיוק ניסיון להמריץ, אלא לתת פרס למי שדאג לעצמו ולא נופל כנטל על החברה). שפיכת מיץ לאוקייאנוס היא לא עבודה, זה לא מקדם. יש בכך מגבלות:
אם מתיחסים לעבודה כך, צריך להסתכל על סוגי העבודות שאנחנו כחברה חושבים שהן מועילות. המבחן הראשון של התיאוריה הוא הסתכלות חברתית על סוג המאמץ והכרעה אם מוצדק בגינו לתת פרסים.
שנית, העבודה צריכה בפועל להיות מועילה, או שצפוי היה שתתן ערך מוסף.
הפרס צריך להיות פרופורציונלי לערך שהאדם הוסיף לחברה. בוודאי שהוא לא יותר גדול מהערך המוסף (ולכן לא כולל את כל המשאב) ובטח יותר קטן כדי שיישאר משהו לחברה.
תיאוריית הרווחה המצרפית (יעילות)
קצת סנגוריה על התיאוריה: הבסיס הוא שהתועלת של אנשים היא חשובה. יש גם בסיס שיוויוני חזק, כי רוצים את התועלת של כולם ולא של אדם ספציפי. אם היעילות היא חשובה כי בני אדם חשובים, אז יכול להיות שיש עוד דברים חשובים לגבי בני האדם.
אז למה קניין פרטי הוא מועיל? דמסץ אומר מה שקראנו.
הארדין במאמרו "טרגדיית ההמונים" אומר אותו דברים במילים אחרות: בעבר היה קומונס – כר מרעה משותף. לקומונס היתה טרגדיה בלתי-נמנעת. יש מרעה משותף ולכל אחד יש בקר. למרעה יש מספר מסויים של בקר שהוא יכול לתמוך בו. האדם שוקל אם לקחת עוד פרה. הארדין יגיד שאותו אדם ייקח עוד פרה, כי התועלת מגיעה לאדם והעלות – דרדור כר המרעה – נופלת על כולם. לכן התועלת עולה על העלות. לכן כולם ייקחו עוד פרה והמרעה ייגמר. ברור לכולם שהמרעה ייגמר, השאלה מי ירוויח קצת בדרך – וכך גם האלטרואיסטים ישתתפו במשחק כי אין להם באמת מה להפסיד. זאת אסטרטגיה דומיננטית. חוסר שת"פ כאסטרטגיה דומיננטית נובע מהפיצול המובנה בין האינטרס הכולל לזה של הפרט. תשומת לב לכך שאי אפשר לעשות חוקים ולפקח בגלל העלויות. במצב שבו כולם בעלים, עלויות המו"מ הן אדירות. שאלה נוספת – נניח שיש אמצעי דישון חדש שישפר את התפוקה של המרעה. הוא יועיל לכולם אבל אף אחד לא רוצה לשלם – בעיית הטרמפיסט. וגם אם נגיע להסכם – האם אנו דואגים לאינטרסים של הדורות הבאים? לכן יש מהלך בלתי נמנע של השקעת חסר וניצול יתר. שתי דוגמאות שהוא משתמש בהן הן האטמוספירה ופיצוץ האוכלוסין. לכן יש שתי אפשרויות – רגולציה או קניין פרטי. אף אחד מהם לא יכול להיות טהור, תמיד יהיה ערבוב.
חלוקת המרעה מביאה לתמריצים נכונים – הבעלות היחידנית מפנימה את ההחצנות. עלויות הפיקוח יותר קטנות – צריך רק לשים גדר, כלומר צריך רק לשים גבול לפעילות ולא על הרמה שלה. עלויות המו"מ נמוכות כי יש מעט שכנים, לא צריך לעשות הסכם עם כוווווולם. זה גם יותר פשוט וגם פחות נוח לאסטרטגיות בלתי-משתלמות. האינטרס של הדורות הבאים בא לידי ביטוי – הערך של החלקה הוא הערך המהוון שלה לעתיד, כלומר האדם יודע שאם עכשיו הוא פוגע בדורות הבאים הוא פוגע בנכסים של עצמו. הוא לא צריך להיות אלטרואיסט כדי לדאוג לדורות הבאים, אלא רק להיות חכם ולדאוג לאינטרס של עצמו.
תשובות לטענות שאנשים לא רציונליים:
החיים קשים
צריך להתערב רק כאשר יש בעיית ידע, וצריך לוודא שמשתמשים בו נכון.
האמנם דינו של קניין משותף להכשל? נתיחס למוסד קניין פרטי. זה בעצם קניין משותף, כלומר – מהמוסד שנקרא קניין פרטי, לפי התיאוריה של ברדין ודמסץ, כולנו נהנים. דמסץ אמר שכאשר הביקוש למשאב מספיק גבוה, היה שווה לאינדיאנים להשקיע מוסד שנקרא קניין פרטי ע"מ לייעל את השימוש במשאב. מי שנושא בעלויות של מערכת הקניין הפרטי הוא אנחנו. מערכת הקניין הפרטי נוסדה ונשמרת באופן אינטואיטיבי (אנחנו לא כל הזמן מחשבים עלות-תועלת של גניבה, אלא פשוט לא גונבים) בזכות שת"פ של האזרחים. דמסץ לא יודע להסביר את הקפיצה הזאת של שת"פ שהוא לכאורה בלתי אפשרי. אם מסתכלים על זה ככה, זה לא הכרחי שקניין משותף ייכשל. מערכת הקניין הפרטי נמצאית בבעלותינו כקניין משותף. הולסטרום גילתה שיש תנאים שבהם קניין משותף שרד. יש לקניין משותף יתרונות – אפשר לרכוש משאבים יקרים משותפים, אפשר לחלק עבודה, אפשר לחלק סיכונים ונזקים, יש טובין אנושיים אחרים (זה כיף להיות חלק ממיזם משותף). במילים אחרות – יתרונות לגודל, תועלות ביטוחיות, תועלות אחרות.
גם אנשי הניתוח הכלכלי מסכימים שישנן נסיבות בהן לא נכון לקבוע מגבלות נוקשות על הקניין:
כאשר מאפיינים פיזיים של המשאב לא מאפשרים את זה – למשל מים.
כשלי שוק יכולים להביא לכך שראוי לרכך את הזכאות של בני אדם- כללי אחריות. כשלי שוק יכולים לגרום למונופול דו-צדדי, למשל אם לאדם יש פתח למערה שנמצאית מתחת לאדמה של אדם אחר והוא רוצה להתשמש בה, א הקונה הרלוונטי היחידי ו-ב המוכר הרלוונטי היחידי. בהרבה מקרים לא תהיה בזה עסקה כי כל אחד רוצה לראות מי ימצמץ ראשון.
דמסץ אומר, במשתמע, שיכול להיות מצב שבו התועלות של קניין פרטי אינן מספיק גבוהות יחסית לעלויות (עלות הגדר, מערכת הרישום, עלויות חינוך).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה