יפת נ' איסטווד
הבנק ביצע המרת מטבע על פי שער לא נכון ותבע מהמשיבים לשלם לו את ההפרש.
הבנק שילם את הסכום הגדול עקב טעות. אין משמעות לכך שהמקבל היה פסיבי ולא תרם ליצירת הטעות. אפילו רשלנות ניכרת אינה מכשילה את זכות ההשבה. לא היה פה מקרה של מחלוקת שבה נחתם הסכם פשרה. לא היה פה רצון של הבנק להיטיב עם המקבל. יש לנטוש את ההבחנה בין טעות שבעובדה לבין טעות שבמשפט.
רובינשטיין
קדר נ' בנק המזרחי
לקדר היה חשבון בנק. החשבון זוכה בטעות, בגלל מעילה בכספים של אחד הפקידים.
שאלת המפתח היא האם קדר ידע או היה עליו לדעת, שמדובר בכספים שמקורותיהם פסולים. נלווית לכך שאלה נוספת והיא מידת אחריותו של הבנק לאשר אירע, ואופן הפיקוח שהיה עליו להפעיל על פקידו הסורר מר רוט ועל האופן שבו שלח ידו בחשבונות לקוחות הבנק, בין לחיוב ובין לשלילה.
כיוון שקדר שאל את הפקיד מה קרה, הוא עשה את שלו. אילו היה הבנק ממלא את תפקידו כדבעי ומפקח נכונה על פקידו ועל מעשיו, לא היינו מגיעים עד הלום. כיצד ייתכן לדרוש מאדם בתביעה שכנגד, שיחזיר לידי הבנק סכום מכובד של כ-478,271 ש"ח שכבר אינם בידיו?
אם מדובר בטעות חד-פעמית שתוקנה תוך יום -יומיים - ניחא. אך כאן מדובר בהזרמות כספיות לאורך שנים.
על הבנק לספוג את הנזק הכספי. חובת הזהירות המוגברת, מוטלת על שכם הבנק דווקא.
רשות העתיקות נהגה מימים-ימימה לגבות מבעלי מקרקעין כספים למימן "חפירות הצלה". יום אחד פסק העליון כי גביית כספים זו נעשתה בהיעדר סמכות, ובעקבות אותה פסיקה תבעה המשיבה את הרשות לדין. האם אותם עקרונות החלים ביחסים שבין יחידים, יחולו אף על היחסים שבין היחיד לבין רשות המחזיקה בסמכות ובשררה? התשובה לשאלה חייבת שתהא בשלילה קבלת תשלום על-ידי הרשות שלא לפי חוק ושלא מכוח הסמכה מפורשת שבו - והוא ענייננו - מהווה קבלת דבר "שלא על פי זכות שבדין". פירוש: היעדר הסמכה הופך את התשלום לתשלום שלא על-פי זכות שבדין, וממילא מקים הוא, לכאורה, חובת השבה. לשם כך נקבעו בדין הסדרים פרטיקולריים אלה ואחרים להשבת מיסים שניגבו ביתר. מתקיימות בענייננו שתי עילות השבה המסורתיות: האילוץ והטעות. פעמים גובה הרשות כספים מן היחיד בנסיבות שבהן סובר היחיד, בטעות, כי דרישת הרשות חוקית. חרף זאת הרשות טוענת כי הטעות שבדין היתה טעות משותפת, וכי יש במהותה זו של הטעות כדי למנוע השבת כספים. טענה זו אינה מקובלת עלינו. ראשית, גם אם הרשות לא ידעה שפועלת היא בהיעדר סמכות, חייבת היתה לדעת. שנית, שאלת תום ליבו של מקבל התשלום אינה כלל לעניין, מכל מקום בשלב בירור השאלה אם יש עילת השבה. השאלה היא האם עשה מקבל התשלום בפועל עושר ולא במשפט. המושג אילוץ משמיענו כפיית פעולה על אדם כך שאין לו מוצא מעשי אלא לבצעה. כפייה פוגעת ברצוניות התשלום ומקימה, על דרך העיקרון, עילה להשבה. רשות שילטון התובעת תשלום מן היחיד בלא שהוסמכה לכך בדין, חזקה עליה כי אילצה את היחיד וכפתה עליו אותו תשלום. זאת, אלא אם כן כוונתו של המשלם הייתה לשלם מתוך פשרה, על-מנת לסיים את הפרשה ולא לדון בה עוד. מחאה יכול שתלמד על אילוץ, אך היעדרה של מחאה אין בו כדי ללמד על היעדרו של אילוץ. אין לבוא בטרוניה אל המשיבה על-כי לא חשדה ברשות העתיקות - רשות ציבורית - ולא ביקשה לקבל הוכחות לסמכותה על פי דין. טענה סתמית של "פגיעה קשה בתקציב הרשות" - באשר היא - לא תוכר כעילת הגנה לגיטימית. יהיו מקרים שנכיר בהם בהגנה של פגיעה בתקציב הרשות. אלא שהשימוש בהגנה זו ראוי לו כי ייעשה בזהירות מירבית. על הרשות הנטל להוכיח כי התקציב יפגע משמעותית וכי אין בידיה אמצעים חלופיים מעשיים לצימצום הפגיעה. יישקל אותו גורם אל-מול יתר נסיבות העניין: עוצמת הפגיעה בשילטון החוק, התנהגות הצדדים ובמיוחד התנהגות הרשות. ככל שעוצמת הפגיעה בשילטון החוק רבה ועמוקה יותר; ככל שהתנהגות הרשות מקוממת יותר; כן ניטה שלא להכיר בהגנה של פגיעה חמורה בתקציב הרשות.
חשין: אדם ששילם יותר מידי מס זכאי להשבה. מה ההתישנות שחלה על כך? יש צורך חזק של ודאות בענייני מיסים, עבור הרשות, לכן יש הגבלות זמן נוקשות. אין עילה עצמאית מתוקף דיני ע"ע משום שס' 160 בפקודת מס הכנסה עצמו הוא נציג של ע"ע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה