הרעפה
יש דפוס שנדבר עליו: דגם תביעות חדש שבו המדינה או קופ"ח תובעת מעוול בעילת הוצאות שהגורם הציבורי הוציא להטבה או הקטנה של הפגיעה/נזקים שהיא גרמה. המעוול במקרים האלה הם תעשיות -
יצרני הטבק – ע"י המדינות
יצרני הנשק – ברובן מוגשות ע"י ערים, כי המשטרה היא תחת השלטון המקומי
יצרני האזבסט
יצרני המזון המשמין
בישראל זה היה בעיקר בהקשר של חברות הסיגריות. בארה"ב דפוס התביעה הזה הביא לראשונה לתוצאות משמעותיות נגד חברות הטבק. התגלו לראשוה עובדות מצמררות והיתה פשרה על הסכום הכי גדול בתולדות המשפט.
היום ניגע בהקשרים הרבה פחות דרמטיים.
נתחיל בתמיהה – למה צריכה להיות זכות להשבה בהרעפה? מקרה 1: נכס משותף ל-2 אנשים. הברז דולף ו-א' מתקן. הוא תובע את דמי התיקון מ-ב'. כל שיטות המשפט ייתנו השבה. נניח ש-ב' התנגד לתיקון הברז.
פס"ד מגדל – היו 2 ביטוחים על אותו אינטרס, ומגדל ביקשה השתתפות בתשלום דמי הביטוח. ס' 59 קובע שאין זכות השתתפות כי אחד היסודות שם לא מתקיים. מצד שני יש לנו את עקרון ע"ע. שני השופטים מגיעים לאותה נק'. אפשר לעשות אנלוגיה ואפשר לקחת עקרון על – השאלה אם צריך. הביקורת של דגן:
חשין הולך על "אבני היסוד". רק הוראה חד משמעית יכולה לדחוק את עקרון ע"ע. מעניין שבפס"ד שחר הוא לא חשב ככה. הבעיה היא ברטוריקה ולא בתוצאה. הרבה מהביקורת הזאת אפשר להגיד גם על אור. גם הוא מתיחס לחלוקה "צודקת". לא ברור עד כמה נחוץ שיוויון בין שתי חברות ביטוח דווקא. צריך לזכור שחברת הביטוח ששילמה קיבלה כיסוי ביטוחי – למה היא מקנאת בכך שהחברה השנייה לא צריכה לשלם? ולמה המשפט צריך להגן על הקנאה הזאת?
חשין נוגע גם בס' 59ג, 59ד – חוק חוזה הביטוח מאפשר להקטין ביטוחים אבל הוא לא אמור לאפשר לנו להמר. הגבול בין ביטוח לבין הימורים הוא לא גבול פשוט. אבל יש כלל שאין תוקף לביטוח שהוא בצורה דרמטית מעבר לשווי הנכס. ביהמ"ש אומר שבהנתן הכלל הזה, אין הבדל בין המקרה שס' 59 חל עליו ובין המקרה שהוא לא חל עליו. נתחיל עם המקרה שס' 59 חל עליו בבירור: אני ביטחתי את הנכס על סיכון אחד בשתי חברות ביטוח. אני צריכה להוגיע לשתיהן. אפשר להוריד את סכום הביטוח כך שלא אוכל לגבות פעמיים. המבטחים יהיו חייבים בפני ביחד ולחוד על סכום הביטוח, אבל גם דמי הביטוח יפחתו. המשפט מאפשר לי לגבות מאחד את הכל, והוא יוכל לחזור לשני. חשין אומר שאותו דבר קורה במצב שבו שני אנשים מבטחים את הנכס. מניעת כפל ביטוח נובעת משיקול חיצוני- אנחנו לא רוצים לאפשר להפוך את הביטוח לסוג של הימור. חשין אומר לנו בעצם שהחוק יצר מנגנון שבו האינטרסים של שני המבטחים לכודים זה בזה, בדיוק כמו שהאינטרסים של שני שותפים במקרקעין לכודים – אי אפשר לתקן את הברז שלי בלי לתקן את שלך. השאלה המרכזית היא מי זכאי למה.
לגבי הביטוי "מתנדב" – בסיטואציות רבות המשלם תובע את מי שנהנה. הנהנה אומר למשלם – התנדבת. מתנדב מקבל כוכבית אבל לא מקבל אגורה. ברור שבמובן מסויים המשלם הוא מתנדב, וברור שבמובן מסויים הנהנה מתעשר. אבל השאלה היא מתי אנחנו מגיעים למסקנה שמשלם מסויים הוא מתנדב או שמתעשר מסויים הוא שלא כדין. בחלק מהקטגוריות יש כללים ברורים אבל חשוב להבין איך נוצרו הכללים האלה כדי שנוכל להתקדם.
לגבי הטענה שהשבה היא אמצעי להתמודד עם טפילות – זה נכון. המצבים הטיפוסיים שבהם המשפט מאפשר השבה למרעיפים לקידום אינטרס עצמי הם אלה שיש בהם סכנה מבנית של טפילות. ההשבה היא אמצעי של המשפט לעזור לאלטרואיסט.
מה רע בטפילות? השאלה החלוקתית – בכל התנהגות טפילה יש תוצאה חלוקתית שונה מאשר כשאין טפילות, הטפילים משלמים פחות. נניח שיש גורם מסחריי משמעותי בשוק, והוא ממציא איזה פיתוח גלוי וכל הקטנים מחקים אותו. האם בהכרח זה רע? יכול להיות שחלוקתית זה טוב, כי יש אנשים שהם בעד חלוקה מהחזקים לחלשים.
תרבות – נוצרת רק ע"י טפילות. אנחנו לא קוראים לזה ככה – אלא שת"פ.
אבל איפה יש בבירור בעיה? אם כולם יהיו טפילים, לא תהיה התקדמות בחברה. כאשר כולם בערך שווים, התנהגות טפילה היא רעה לכולם, אין תמריצים לאלטרואיזם. בצבים שבהם באופן שיטתי התמריצים יובילו לכך שהפעולה לא תיקרה – שההחצנות החיוביות של הפעולה הן כה גדולות שבהעדר הפנמה אף אחד לא יעשה את הפעולה- טפילות היא בעיה בבירור. במקרה הזה, השבה היא מנגנון שמנטרל את היכולת להיטפל.
עד כאן יעילות ונעבור לאוטונומיה – האם ניתן להגן על סעד ההשבה מהזווית של האוטונומיה, במצב שבו תקשורת אפשרית ואין הסכמה להרעפה? בקטגוריה הזאת של המקרים, היתרון האובייקטיבי לכלל, ולכן גם לכל אחד מפרטיו, עולה על העלות של הפעולה. בהעדר התערבות המשפט הפעולה לא היתה קורית. אם נחשוב על אוטונומיה לא במושגים של "אני המלך" – חירות שלילית – אלא במושגים של חירות חיובית. אם אנחנו מגבילים את הסעד בהשבה לאותן קטגוריות של מקרים שבהן באופן מבני התמריצים הם כאלה שאנו עלולים לסכל את האפשרות של האדם להגיע לאפשרות שהוא רוצה, אנחנו מתקרבים לאוטונומיה. זה לגיטימי לפחות במצבים שבהם למתנגד אין נימוק לא-אופוטוניסטי מובהק להתנגד.
פס"ד קוקס – ביהמ"ש טוען שקוקס היא אופורטוניסטית, זה לא נכון שהיא "לא התכוונה לשלם" כמו שהיא טוענת. קוקס טוענת בשם האוטונומיה וזאת סיבה מאד לא משכנעת. אם הכלל המשפטי הוא שאין זכות השבה, היינו מסכלים את האפשרות של אחד הצדדים לפעול. כל עוד אין לנו כאן משהו סובייקטיבי. המשפט מנסה להבדיל בין מצבים שבהם ההתנגדות היא אמיתית ואז אם אכפת למשפט משיקול האוטונומיה הוא לא צריך לתת השבה, לבין מצבים שבהם ההתנגדות היא אופורטוניסטית. במקרים האופורטוניסטים אין באמת התנגשות עם האוטונומיה.
ביהמ"ש נמצא אחרי שהמרעיף כבר שילם. כשמדובר במקרה בדיד, מאד קשה לביהמ"ש לדעת אם אנחנו במצב שבו השבה אינה נחוצה ע"מ שהטפילות תקרה (לטפילות יש רק תוצאות חלוקתיות) או שהטפילות גם מייצרת תמריצים שעלולים לסכל את הפעולה.
פס"ד ULMER V FARSWORTH – שכן אחד עצר שטפון בעזרת סכר מהחלקה שלו ושל שכנו. האם זה מקרה שבו ראוי לתת השבה? ביהמ"ש לא נתן. זה בגלל שהוא יכול לדעת באיזה קטגוריית מקרים הוא נמצא.
פס"ד נתנו השבה בקטגוריות של חייבים במשותף, מעוולים במשותף, שותפים במקרקעין – כאשר יש הרבה התדיינויות כאלה ביהמ"ש מבין את הדינמיקות שסוג היחסים יוצר ופיתח את הסעדים מתוך הבנה אינטואיטיבית שהם פותרים את בעיית הטפילות שעשויה למנוע את הפעולה. כלומר בגלל שתמיד מסתכלים על הדברים בדיעבד, ועצם העובדה שהיתה הרעפה לכאורה אומרת שלא צריך תמריץ, החלטה נכונה תהיה רק במקרים שבהם יש קטגוריות גדולות. במקרה הבדיד קשה להכריע.
תת-הערכה סובייקטיבית – המצבים בהם ראוי שלא לתת סעד בהשבה. כאשר אדן מעריך פחות את היתרון שמורעף עליו, ייתכן שלא ראוי – גם מנק' מבט של תועלת ובוודאי מנק' מבט של אוטונומיה – שהסעד יורעף. המשפט נזהר מלחייב אדם לרכוש דברים שהוא לא רוצה.
פס"ד BOARD OF DIRECTORS – יש שם מתחם שיש עמימות לגבי ההסדר שחתמו עליו, שבה יש שני סוגים של מבנים – בתים קטנים ובניני דירות. רוב הדירות הן מושכרות. בעלי הבתים משקיעים במתחם שהיא כדאית באופן מצרפי. הם פונים אל בעלי הדירות ומבקשים השבה. ביהמ"ש קובע שאין זכות השבה ולדגן נדמה שהסיבה היא שהטעמים של בעלי הדירות הם זולים יותר משל אלה של בעלי הבתים. זה פשוט לא שווה להם. אנחנו לא בטוחים שההתנגדות היא לא אופורטוניסטית, וזה מספיק לביהמ"ש כדי למנוע השבה.
מהן הקטגוריות שלגביהן לא נניח תת-הערכה סוב'?
הוצאה שאיננה בשק"ד – כמו קוקס. יש הרעפות שמשחררת את המורעף מהתחיסות קודמת שאיננה נתונה לשק"ד המורעף ואין שאלה של סוב'. הוא חייב לשלם. למשל מסים. לא תמיד ברור מה האדם באמת חייב. למשל דוגמת הברז במקרקעין משותפים – תהיה השבה על תיקון אבל לא על השבחה. מאחורי ההבחנה עומדת ההבנה שחייבים קטגוריות. ההנחה היא שהשבחה היא שיפור מסויים בסטטוס קוו, שהמורעף לא רוצה, וקל יותר להגיד שהוא באמת אל רוצה את זה. לגבי תיקון, ההנחה היא שהאדם היה מרוצה מהסטטוס קוו כי הוא חי בו עד שהברז התקלקל. ברור שזה לא מדוייק. לפעמים תיפגע האוטונומיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה