ברגר נ' שר הפנים
בבג"צ קודם ביהמ"ש קבע כי פקודת קביעת הזמן, מטילה חובה על שר הפנים להנהיג "זמן קיץ" לתקופה שתיקבע בכל שנה ושנה. תוצאה זו לא נראתה למחוקק, והוא קבע כי לשר הפנים "סמכות מלאה להפעיל את שיקול דעתו ולהחליט אם יש מקום להנהיג שעון קיץ או לא". העותרים פנו לשר הפנים בבקשה, כי יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו ויקבע "שעון קיץ" ביוני-אוקטובר 82'. שר הפנים סירב, ומכאן העתירה. ברק: העותרים ציינו, כי מחקרים שונים הוכיחו, כי אי-הנהגתו של שעון קיץ מונעת אפשרות לחסוך הוצאות בתחום האנרגיה. לטענתם, עמדתם של משרדי האנרגיה, הבריאות, המסחר והתעשייה וכן עמדתן של התאחדות התעשיינים וההסתדרות הכללית היא בעד הנהגתו של שעון קיץ. לדעתם, מונעת עמדתו של שר הפנים משיקולים דתיים בלבד, החלטתו היא בלתי סבירה ומעוגנת בשיקולים זרים. לעניין ההבחנה בין מעשה ומחדל: הכללים המקובלים על השימוש בכל שיקול-דעת מינהלי, חלים גם בענייננו. ההבחנה בין מעשה לבין מחדל שהיא קשה כשלעצמה אינה רלוואנטית לעניין הפעלת שיקול הדעת, שכן בזו כמו בזו, בהתקיים התנאים הנחוצים לכך, חייבת הרשות המינהלית לפעול, אם כי מרחב הפעולה שלה הוא שונה. רשות מינהלית, המסרבת לעשות שימוש בסמכות הרשות הנתונה לה ומסרבת להתקין אקט מינהלי כללי, חייבת לבסס סירוב זה באמות המידה המקובלות. המרחק בין סמכות חובה לבין סמכות רשות לעניין התקנתה של נורמה כללית אינו רב כלל ועיקר. בשני המקרים חייבת הרשות לשקול בדבר, ואינה יכולה להימנע ממעשה בלא מחשבה תחילה. בסמכות חובה - השיקול חייב להובילה לביצוע הסמכות במהירות הראויה; בסמכות רשות - הפעלת הסמכות חייבת להתבסס על שיקולים רלוואנטיים לחוק המסמיך. שמגר: לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי הופך את הצו להחלטי במובן זה, שעל השר לשקול החלטתו מחדש, וזאת בדרך, המתחייבת לכך על-פי הדין. לאור מכלול נסיבותיו של עניין זה אינני סבור, כי על בית המשפט להיכנס עתה לנעלי שר הפנים, אשר בידיו הפקיד המחוקק את שיקול הדעת בסוגיה שלפנינו, כדי להכריע במקומו בין דעות והשקפות שונות. שלילתה או פסילתה של ההכרעה של שר, בין זו המעוגנת בסמכות, שהוקנתה לו על-פי חוק, ובין המינהלית הטהורה, שהיא תולדה של בחירה בין חלופות, אמנם איננה מחוץ לתחום סמכותו של בית-משפט זה בנסיבות מוגדרות, שאין כאן המקום לפרטן, אך לא זו הבעיה שלפנינו, כי, לדעתי, טרם התגבשו בשלב זה הנתונים, שאיפשרו החלטה לגוף העניין. לפי השקפתי, לא נהג השר בדרך נאותה, אחרי שבאה אליו פנייה להפעיל סמכותו על-פי דין, וגם פגם בדרך קבלתה של ההחלטה או של ההכרעה על-ידי מי שהוקנתה לו סמכות על-פי חוק, יכולה להיות בו עילה להתערבותו של בית-משפט זה ולביטולה של ההחלטה. בעל הסמכות עלול להיחשב למי שחוטא לחובתו, אם הוא מותיר את הסמכות, שהוקנתה לו, כאבן שאין לה הופכין במובן זה, שאינו נותן דעתו עליה מטוב ועד רע, בין לחיוב ובין לשלילה, ואינו שוקל כלל, אם ואימתי יפעילנה. נטילת סמכות על-מנת לא להשתמש בה לעולם היא פסולה מעיקרה. אין פירושו של דבר, כי לא ניתן לאמץ החלטה עקרונית, הקובעת מדיניות או דרך פעולה רצויה, אך גם החלטה עקרונית כאמור צריכה להיות פרי של תהליך מסודר, וגם אז ראוי כל מקרה קונקרטי להתייחסות עניינית.
למדן נ' מנהל אגף המכס והבלו
העותרים, נחשדו על-ידי מנהל אגף המכס (המשיב) בעבירות מכס והרכוש שלהם היה עלול להיות מוחרם. העותרים פנו אל המשיב בבקשה - הנשענת על סעיף 191לפקודת המכס למסור לידיהם את הטובין כנגד מתן ערבות בנקאית להבטחת תשלום שוויים, אם יפסידו בתביעותיהם. המשיב סירב להיענות לעותרים. לטענת העותרים, הרשות - הנתונה למשיב בסעיף 191- יש לפרשה כחובה, כל אימת שמוגשת למשיב בקשה . גם אם מסור למשיב שק"ד לסרב לבקשתם, הרי שבעניינם הוא הפעיל שק"ד פסול שכן פעל ע"ס חשדות בלבד.
פסה"ד:
בדרך כלל, כשמוקנית לרשות סמכות לפעול, והמחוקק נוקט לשון, על-פיה רשאית הרשות לפעול, או כל ביטוי אחר, המראה על הענקת סמכות לפעול, להבדיל מהטלת חובה לפעול, ניתנת לאותה רשות הסמכות להחליט, לאחר ששקלה בעניין, אם לפעול אם לאו. (2) לעתים יש מקום לסטות מהנוסח כפשוטו ולפרש הענקת רשות לפעול כמטילה חובה לפעול, כשעל-פי מטרת החוק, הקובע את הרשות לפעול, ועל-מנת לא לעשות את דבר המחוקק פלסתר. בענינו הטענה אינה מתקבלת.
אלראי נ' שר הפנים
הילה אלראי עותרת נגד שר הפנים בגלל שלא שלל את אזרחותו ואת זכות ההצבעה של יגאל עמיר. חוק האזרחות מפקיד את הסמכות לשלול אזרחות בידי שר הפנים. שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל.
פסה"ד:
הפרת האמונים היא תנאי להפעלת הסמכות אך אינה הופכת אותה לחובה. האזרחות היא זכות יסוד והרשות צריכה להזהר מפגיעה בה. העותרת לא הצליחה להוכיח שהחלטת השר נוגעת באי-סבירות קיצונית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה