עדים מיוחדים – לוקים בשכלם/נפשם
יש מתח בין מטרות דיני הראיות – ברור לכולם מה הבעייתיות מבחינת חקר האמת בעדות של לוקים בשכלם/נפשם. זה לא רק החשש שהעדות לא תהיה מהימנה אלא החשש שביהמ"ש לא יוכל לזהות את זה. במחלות נפש, העד יכול להיות מאד רהוט ובכ"ז לשקר. מצד שני, אם תפקיד דיני הראיות הוא ליצור תמריצים, אז אם לא היו מקבלים עשות שלהם בכלל הם היו הופכים ליותר חשופים לפשיעה. כלומר יש רצון למנוע תת-הרתעה של עבריינים כלפי פגיעה באותן אוכלוסיות.
שלבים התפתחות ההלכה:
לפני חוק ביטול השבועה (80) היתה הלכת פשרי. ההלכה אימצה את הדין האנגלי, שהתנה את הקבילות של העדות בשני מבחנים מצטברים – א. הבנה של העד את השבועה ואת החובה שלו לומר אמת. ב. כושר ההעדה. מורכב מ-3 חלקים: 1. היכולת לקלוט את מה שמתרחש סביבו. 2. כושר הזיכרון שלו. 3. היכולת שלו לתקשר ולשחזר את הדברים. כל מצב פיזוולוגי או נפשי שיש לו פוטנציאל לפגוע באחד מהדברים האלה יחשייב את ביהמ"ש לבחון את העניין. למשל, אדם שספד חבלה בראשו שעלולה לפגום בזכרון יצטרך לעמוד במבחנים. ההלכה מציבה חסמי קבילות. ע"מ לבחון את העמידה במבחנים הוא צריך לקבל חוו"ד ממומחה. זה לא אומר שביהמ"ש חייב לקבל את עדות המומחה לגבי מהימנות, אבל הוא צריך לנמק למה עשה זאת. לפעמים כדי שביהמ"ש יוכל להתרשם מכושר ההעדה של העד הוא צריך קודם לראות את התפקוד שלו, וההנחה היא שאין בעיה עם שמיעת העד ואז החלטה שהעדות לא קבילה. לגבי מפגרים, צריך לאבחן בין פטור מאחריות פלילית לבין כושר ההעדה. בפס"ד מלכה, ביהמ"ש הרשיע את הנאשם באונס מפגרת, כשעדותה היא הראיה המרכזית. ביהמ"ש מקבל את העדות למרות שבהקשר אחר, שבו היא עצמה עסקה בפעילות פלילית, ועדת האבחון קבעה שאין לה אחריות פלילית כי היא לא מבינה את טיב מעשיה. פשוט מדובר בשני כישורים שונים.
עם כניסת חוק ביטול השבועה: החוק הזה עשה חילון של חובת אמירת האמת, כי הוא החליך את השבועה באזהרה. בהקשרנו, זה העתיק את מרכז הכובד למבחני כושר ההעדה.
פס"ד ברדה – ביהמ"ש קובע מבחן משולש לקביעת המשקל. הם נשמעים מאד דומים למבחני המשקל הרגילים. 1 מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית – כולל חוו"ד של מומחים 2. ההיגיון הפנימי של העדות. 3. האמת החיצונית. פורמלית אלה אותם מבחנים של כל עדות אבל בהקשר הזה מבחן 3 מקבל משקל יותר גבוה. במקרה של ברדה, בכל מקרה היתה דרושה תוספת ראייתית, ובהימ"ש ביקש חיזוק מוגבר.
פס"ד פלוני- אין חסמים על קבילות אלא רק משקל, כחקל מהמגמה. מדובר בעבירת אינוס של מתלוננת מפגרת. היא מאד התקשתה להשיב על שאלות. מסתבר שיש לה תפיסת זמן לקויה. דורנר אומרת שכושר העדה הוא לא בינארי, זה לא שבקבוצות מסויימות יש כושר העדה ויש כאלה שאין, זה ספקטרום שכולל את כל האנשים בעולם. לכן דורנר הופכת את מבחני הקבילות למבחני משקל (כך שיש 5 מבחנים). דורנר אומרת שצריך לקחת בחשבון את הלקות של העד, ולכן אי מתן תשובה, גמגום וכו' לא יהוו אינדיקציה שלילית למהימנות של העד (תקף להתרשמות מהעד וההיגיון הפנימי). גם לאחר פס"ד פלוני אין דרישה פורמלית לתוספת ראייתית. קדמי רצה שתהיה חובת הנמקה אבל עמדתו לא התקבלה.
באופן כללי לגבי עדים נטולי חושים, אין איתם בעייה למעט בהקשר הספציפי שעיוור לא יהיה עד ראייה...
עדות קטינים
איזה בעיות יכולות להיות עם עדות קטינים?
יש להם פחות יכולת לקלוט את הסיטואציה, פחות מבחינים בין אמת לשקר, או לא מבינים שאסור לשקר וגם אין עליהם אחריות פלילית אם הם ישקרו. האמת שמבחינה מוסרית לילדים יש תפיסת אמת ושקר טובה.
רצון פטרנליסטי להגן על הילד. במיוחד בעבירות קשות על הילד, ההעדה גורמת לטראומה משנית.
ההתמודדות של דיני הראיות
לגבי הפגיעה הנפשית: החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). זוהי יצירה ישראלית ייחודית. המטרה היא לתת פתרון לעדות של ילדים בעבירות נגד המוסר או פגיעה בגוף (אלימות, מין, הזנחה). מצד אחד יש פה באמת עלות גבוה מצד הילד ומצד שני אלה עבירות שמאד חשוב לנו כחברה למנוע. מצד שני פה פגיעה בזכות הנאשם לחקור חקירה נגדית אופטימלית. הרעיון המרכזי של החוק הוא שהעדה בבימ"ש תותר רק באישור חוקר ילדים (עובד סוציאלי). אם חוקר הילדים לא מאשר, יש אפשרות שההודאה של הילד בפניו תוגש ושחוקר הילדים יעיד במקומו. זה אחד החריגים לעדות שמיעה – זה נחשב ראייה לאמיתות התוכן.
ס' 2 על תת-סעיפיו: החוק עוסק בילד מתחחת לגיל 14 בהליכים פליליים בלבד בעבירות הספציפיות המצויינות בו. הוא חל כאשר הילד הוא קורבן, עד או חשוד. יש לו תחולה רחבה – גם אם הילד הוא עד ראייה מקרי החוק יחול.
גם כשחוקר הילדים מאשר, עדיין מגבילים את מי שמותר לו להיות נוכח. ביהמ"ש רשאי להפסיק את העדות באמצע. החוקר יכול לאפשר את ההעדה בתנאים, למשל בתנאי שהנאשם לא נוכח, או רק בלשכת השופט, או בליווי.
לפעמים עובר הרבה זמן בין החקירה לגביית העדות, אז החוקר צריך להעריך מחדש את ההחלטה שלו סמוך למשפט. אפשר להעביר את ההחלטה לבחינה מחדש אצל חוקר ילדים בכיר.
חוקר ילדים צריך לנמק בכתב את ההחלטה.
ס' 4 – רק לחוקר ילדים מותר לחקור ילד בעבירות האלה, למעט העדות בביהמ"ש. חריגים לכך – אם מדובר על חקירה בסמוך למקום העבירה, ואם מי ששואל את השאלות הוא הורה/אפטרופוס.
ס' 9 – למרות שמדובר בעדות שמיעה זאת ראייה קבילה.
ס' 11 – איזון לטובת הנאשם – אי אפשר להרשיע רק ע"ב עדות ע"פ ס' 9 – יש דרישת סיוע חזקה במיוחד.
בעיות:
פגם ביכולת הנאשם לחקור חקירה נגדית.
חשש לפגם בעדות הילד. חוקרי הילדים לא משפטנים, הם עלולים לא לשאול נכונות או לשאול שאלות מנחות.
החוק חל גם כשהילד חשוד – יש פגיעה ממשית ביכולת שלו להגן על עצמו
הסמכות לקבוע האם הילד יעיד מסורה לחלוטין לחוקר הילדים, זאת פגיעה בשק"ד ביהמ"ש. אין ממש ערכאת ערעור פה (הם כפופים למשפט מנהלי אבל...), אין קריטריונים להחלטה שלהם. המתח הזעלה בפסיקה אבל הפסיקה תמיד מגנה על חוקר הילדים. רוצים לשמור על התפקיד החברתי שלהם. לגבי היקף שק"ד של חוקר הילדים, האם לקבל את חו"ד של חוקר הילדים על המהימנות? כיום אפשר להציג את החקיר בוידיאו. מצד אחד, לו יש את הגישה לילד והוא איש מקצוע. מצד שני הוא לא שופט. אולי יש לו אג'נדה – חוקי ילדים נחשפים באופן שיטתי לקורבנות. זה גם לא ראוי לקחת את שק"ד מביהמ"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה