שרי פרויקטים שריג בע"מ נ. חנוכה מאיר,
בפסה"ד של ביהמ"ש קמא מתוארת השתלשלות הסבת החוזים וההתקשרויות של המערערות, ובנוסף, הסבת החוזה שנעשה בעבר בין "שרי בניה" לבין מיכה צח לחברת "צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ", אף היא חברה בשליטתו של הרפז. נקבע כי הרפז עשה פעולות להברחת נכסים מחברות בשליטתו כדי שלא לשלם חובות לנושים, ובכללם לבנקים, ולא עשה הפרדה בין חיוביהן וזכויותיהן של חברותיו השונות, תוך ניצול עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, פעולות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי ביחד עם החברות בשליטתו לתשלום החובות שתוארו בתביעה. המערערים חולקים על חיובו האישי של הרפז בחובות החברה. נטען כי לכל היותר ניתן היה להרים מסך בין החברות, אך לא היתה הוכחה שהרפז ניצל את החברות כדי להבריח רכוש לחשבונו הפרטי או להתעשר באופן אישי על חשבון החברות.
לעמדתי, על אף שיקול הדעת הרחב שהעניק המחוקק לביהמ"ש בהרמת המסך, נקודת המוצא צריכה להיות הקפדה ושמירה על האבחנה בין האישיות המשפטית של החברה לבין פעולותיו של בעל המניות. הרמת המסך מכוונת כנגד בעל מניות שביקש לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, בהסתתרו מאחורי המסך החוצץ בינן לבין החברה, כדי להפיק טובות הנאה. על פי העובדות, כפי שנקבעו על ידי בימ"ש קמא, עולה שהרפז ניצל את האישיות המשפטיות של החברות השונות. לחברות לא היו נכסים משמעותיים. מ"שרי בניה" הועברו זכויות ל"שרי שריג", אח"כ הועברה הפעילות, במשמע ההנאה הכספית, ל"צוקית". הוכח שההעברות האמורות נעשו בעיקרן כדי לרוקן, מידי פעם, אותה חברה שנקלעה לקשיים פיננסיים במטרה שלא יהיו בה נכסים עקב התחייבויות לנושים. במקרה כזה, גם אם הרפז לא נטל כספים לחשבונו הפרטי, או להנאותיו האישיות, עדיין יש מקום להטיל עליו אחריות אישית.
שאול ששון נ. יורשי המנוח זכריה
הנושה היה עובד בחברה, וחייבים לו פיצויי פיטורין. הוא גילה שהחברה מכרה את כל נסכיה לחברה אחרת בבעלות אותם בעלים, באותו עסק, מיקום ועובדים. אין הסבר מניח את הדעת להקמת החברה החדשה. למעשה, רו"ח הטמבל הבהיר שהם הקימו אותה כי הקודמת נכשלה והם לא רצו את החובות... למרות זאת, החברה ה"ריקה" המשיכה לדון מולו בביהמ"ש. בנוסף היה עירוב בין נכסי החרבה לנכסי הבעלים. הוא דורש הרמת מסך.
בנסיבות שהוכחו לפני סבורה אני שנעשה שימוש קיצוני לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לקפח את המבקש. עיסקת הנכסים שבין החברה הקודמת לחברה החדשה מטילה, כשהיא לעצמה, צל כבד על מניעי המשיבים. עיסקה שבה רוכשת חברה את כל נכסיה של חברה אחרת, באופן שמותיר אותה כקליפה ריקה מתוכן יוצר, מטבע הדברים, את החשש שפעולה זו נועדה להרחיק את הנכסים מידיהם של נושי החברה. נסיבות אלו מצדיקות סטייה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה באמצעות הרמת מסך ההתאגדות בינה לבין בעלי מניותיה, וכך אני מורה.
אפרוחי הצפון בע"מ נ. עו"ד טומי מנור
חברי התארגנות העמק והמערער הקימו את החברה על מנת שתשמש כזרוע השיווקית בתחום הרביה של חברי התארגנות העמק והמערער.
המפרק מציין את הסיבות להתמוטטות החברה: ניהול מסחרי כושל; ניהול תוך ניגוד עניינים בין טובתה לבין טובת בעלי העניין בה, תוך העדפה של אינטרס האחרונים; דבר זה התבטא, בין היתר, בכך שהחברה התחייבה לקנות ביצי דגירה במחיר מובטח מבעלי העניין בחברה למרות שתוך זמן קצר מכרה אפרוחים במחיר הנמוך מעלות היצור שלהם. לאור כל זאת, הגיע המפרק למסקנה כי ניהול עסקי החברה על ידי המערער לא היה לטובת החברה והיה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
בענייננו, לא השקיעו בעלי המניות בהון החברה פרט ל- 190 ₪ כשמחזורה היה 10 מיליון לשנה. בהתחשב בכך, יש מקום לקבוע כי החברה מומנה במימון דק ביותר ויש לראות את חוב החברה למערער שיש לראות בו בעל מניות של החברה, בגדר הלוואת בעלים.ו
בפסק דין קריספי חזר בית המשפט העליון על ההלכה כי מימון דק של החברה, מהווה בדרך כלל עילה להדחיית חובו של בעל מניות. לפיכך, היה המפרק מוסמך להדחות תביעת חוב של בעל מניות הן עפ"י הדין שקדם לו והן על פי סעיף 6(ה).
נסיבות פעילותה של החברה שתוארו לעיל, מלמדות על עירוב בין העסקים והאינטרסים של החברה לבין אלה של בעלי מניותיה. עירוב זה משמש עילה להרמת מסך ההתאגדות וכפועל יוצא להדחיית חוב החברה לאותם בעלי מניות. הדחיה של תביעת חוב מהווה הרמת מסך חלקית בלבד. בעלי המניות של החברה אינם מחוייבים בכלל חובות החברה אלא בנכס אחד בלבד – זכות התביעה שלהם כלפי החברה. סעד מעין זה הינו מידתי באזנו בין האינטרס של שאר הנושים שאינם בעלי מניות של החברה לבין האינטרס של בעלי מניות שהתאגדו בחברה מוגבלת, אולם מימנו אותה על דרך של הלוואות בעלים במקום השקעה בהון מניותיה. מתייחסים אל ההלוואה כאילו היתה השקעה במניות.
ויטאלי קריספי נ. ח. אלקטרוניקה
המערער, שייסד בשנת 1986 את החברה, החזיק במשך כעשר שנים 57% ממניותיה, והיה בעל-השליטה בה, מנהלהּ, וחבר דירקטוריון . כתנאי לכך שהחברה תקבל הלוואות למימון פעילותה, נדרש המערער לערוב באופן אישי לחובותיה. על רקע זה שיעבד הוא מקרקעין שבבעלותו לבנק לאומי. בשנת 1994 פעל המערער להנפקת החברה בבורסה. חודש בלבד קודם לכן נכרת בין המערער לבין החברה הסכם להעסקת המערער כמנכ"ל למשך חמש שנים. בחודש יולי 1996 מכר המערער את מניותיו בחברה לעזיזי. בהסכם המכירה נקבע, כי תמורת המכירה תהיה סכום של כ-4.2 מיליון ש"ח, שישולם למערער, בין היתר, לאחר שהמערער יעביר לעזיזי את מניותיו בחברה, וידאג להתפטרות כל חברי דירקטוריון החברה מתפקידם, למעט הדירקטורים מטעם הציבור. ברם, ארבעה חודשים בלבד לאחר שנכרת הסכם זה, נקלעה החברה לקשיים כספיים, ולבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגשה בקשה לפירוקה. בסופו של הליך החברה לא פורקה, וחלף זאת ניתן בעניינה צו להקפאת הליכים, מונה לה נאמן , וכעבור מספר חודשים אישר בית-המשפט המחוזי הסדר לנושי החברה שהציע הנאמן.
ביני לביני, הגיש המערער לנאמן חמש תביעות-חוב שונות: פיצויי פיטורין; חוב עתידי בגין מימושו הצפוי של בנק לאומי את השעבוד על המקרקעין; שכר ראוי עבור שימוש שעשתה החברה במקרקעין שבבעלותו ועוד. כל תביעות-החוב שהגיש המערער נדחו על-ידי הנאמן, שבמקביל אף הגיש תביעה כספית כנגד המערער על סך 7,000,000 ש"ח. בגדרי תביעה זו טען הנאמן, כי במהלך שנות פעילותו בחברה המערער עשה בה כבתוך שלו, גרם לה נזקים כבדים, ואף פעל במירמה להוצאת כספים מן החברה.
פסה"ד - דורנר:באמצעות שלושת הכובעים שחבש, שלט המערער שליטה ניהולית ופיננסית מלאה בחברה. ניתן לקבוע בנקל, כי המערער ניצל את שליטתו בחברה לכריתת הסכם ההעסקה, וכי למעשה מדובר בהסכם אותו כרת עם עצמו, בכשירויותיו השונות.
סת הערך הכלכלי המרוכזת בנכסיה של פירמה חדלת-פירעון, ועומדת לחלוקה בין נושיה של הפירמה – בין במסגרת צו שניתן לפירוקה ובין במסגרת הסדר להבראתה – תחולק, במצב דברים רגיל, על-פי עקרון השוויון בין הנושים. משמעות עקרון זה היא, שנושים מאותה דרגת קדימות יזכו להיפרע מן המאסה – שהיקפה, כמובן, מוגבל – בשיעור שווה מתוך חובם. הכללים בדבר הדחיית זכויות נושים משקפים איפוא סטייה מעקרון החלוקה השוויונית, באופן הפוגע בקניינם של הנושים הנדחים. עם חקיקת חוק החברות נקבעה סמכותו של בית-המשפט להורות על הדחיית פרעון חובה של חברה לבעל-מניותיה בסעיף 6 לחוק, העוסק בהרמת מסך ההתאגדות, ואשר קובע בסעיף-קטן (ה):
אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה.
ניתן להדחות את זכותו של נושה שהוא גם בעל-מניות בַּחברה, שנקלעה למצב של חדלות-פירעון, אם נהג בחוסר תום-לב, ניהל את החברה באורח כושל, או אם מימן את פעילותה במבנה של "מימון דק". המערער והחברה פעלו כגוף כלכלי אחד, תוך שהמערער שולט שליטה מלאה בחברה; ושנית, כי החברה מומנה במבנה של "מימון דק", בין היתר, תוך שהחברה נוטלת הלוואות בסכומים גבוהים למימון פעילותה. ואומנם, אף ביחס להלוואה שבעטיה נוצר החוב המותנה למערער, אין זאת אלא כי דרישת הבנק מן המערער להעמיד ערבות אישית לחובות החברה כתנאי למתן הלוואה, נבעה מכך שלחברה עצמה לא היו נכסים משלה בעלי ערך כלכלי ממשי שאותם יכולה הייתה לשעבד. מימון החברה בדרך של מתן ערבות אישית לחובותיה אפשר איפוא למערער, מחד-גיסא, ליהנות לבדו מן הסיכוי להפיק רווחים מהמשך פעילותה של החברה, ומאידך-גיסא, להתחלק עם נושיה הלא-מובטחים של החברה בסיכון הרב יחסית שבפעילותה.
ריבלין: לא הובאה תשתית עובדתית מספקת לקביעה כי היה מקום, בענייננו, להדחות את פירעון חובו של המערער; זאת, משלא הוכח כי החברה מומנה במימון דק. מקום שהחברה מומנה במימון דק, קרי - לא הושקע בה די הון עצמי יחסית לסיכונים שהיא נטלה או יחסית לסכומים שגייסה באמצעות הלוואות מצדדים שלישיים, ובשל המימון הדק נדרש בעל המניות ליתן ערבות אישית על-מנת שתוכל החברה ללווֹת כספים. אלא שאינני סבור כי עצם ערבותו של בעל מניות לחוב של החברה, מצביעה, מניה וביה, על כך שהחברה מומנה במימון דק, ועל כן גם אינני סבור כי בכל מקרה של ערבות אישית כזו, יוכפף פירעון החוב לבעל המניות, בגין ערבותו, לפירעון יתר חובותיה של החברה.
את דוקטרינת ההדחייה ראוי, לדעתי, לצמצם ליחסים שבין בעל המניות לבין נושי החברה ולא להחילה על היחסים שבין בעלי המניות לבין עצמם.
נאור: מסכימה עם הניתוח של ריבלין. אני סבורה שכל עוד לא פעל המערער מול עזיזי כדי שזה ישחרר אותו מערבותו ולמצער כל עוד לא הסביר בצורה משכנעת את מחדלו לעשות כן - פועל המערער שלא בתום לב כלפי החברה, ומסיבה זו יש להדחות את חובו.
בפסה"ד של ביהמ"ש קמא מתוארת השתלשלות הסבת החוזים וההתקשרויות של המערערות, ובנוסף, הסבת החוזה שנעשה בעבר בין "שרי בניה" לבין מיכה צח לחברת "צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ", אף היא חברה בשליטתו של הרפז. נקבע כי הרפז עשה פעולות להברחת נכסים מחברות בשליטתו כדי שלא לשלם חובות לנושים, ובכללם לבנקים, ולא עשה הפרדה בין חיוביהן וזכויותיהן של חברותיו השונות, תוך ניצול עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, פעולות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי ביחד עם החברות בשליטתו לתשלום החובות שתוארו בתביעה. המערערים חולקים על חיובו האישי של הרפז בחובות החברה. נטען כי לכל היותר ניתן היה להרים מסך בין החברות, אך לא היתה הוכחה שהרפז ניצל את החברות כדי להבריח רכוש לחשבונו הפרטי או להתעשר באופן אישי על חשבון החברות.
לעמדתי, על אף שיקול הדעת הרחב שהעניק המחוקק לביהמ"ש בהרמת המסך, נקודת המוצא צריכה להיות הקפדה ושמירה על האבחנה בין האישיות המשפטית של החברה לבין פעולותיו של בעל המניות. הרמת המסך מכוונת כנגד בעל מניות שביקש לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, בהסתתרו מאחורי המסך החוצץ בינן לבין החברה, כדי להפיק טובות הנאה. על פי העובדות, כפי שנקבעו על ידי בימ"ש קמא, עולה שהרפז ניצל את האישיות המשפטיות של החברות השונות. לחברות לא היו נכסים משמעותיים. מ"שרי בניה" הועברו זכויות ל"שרי שריג", אח"כ הועברה הפעילות, במשמע ההנאה הכספית, ל"צוקית". הוכח שההעברות האמורות נעשו בעיקרן כדי לרוקן, מידי פעם, אותה חברה שנקלעה לקשיים פיננסיים במטרה שלא יהיו בה נכסים עקב התחייבויות לנושים. במקרה כזה, גם אם הרפז לא נטל כספים לחשבונו הפרטי, או להנאותיו האישיות, עדיין יש מקום להטיל עליו אחריות אישית.
שאול ששון נ. יורשי המנוח זכריה
הנושה היה עובד בחברה, וחייבים לו פיצויי פיטורין. הוא גילה שהחברה מכרה את כל נסכיה לחברה אחרת בבעלות אותם בעלים, באותו עסק, מיקום ועובדים. אין הסבר מניח את הדעת להקמת החברה החדשה. למעשה, רו"ח הטמבל הבהיר שהם הקימו אותה כי הקודמת נכשלה והם לא רצו את החובות... למרות זאת, החברה ה"ריקה" המשיכה לדון מולו בביהמ"ש. בנוסף היה עירוב בין נכסי החרבה לנכסי הבעלים. הוא דורש הרמת מסך.
בנסיבות שהוכחו לפני סבורה אני שנעשה שימוש קיצוני לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לקפח את המבקש. עיסקת הנכסים שבין החברה הקודמת לחברה החדשה מטילה, כשהיא לעצמה, צל כבד על מניעי המשיבים. עיסקה שבה רוכשת חברה את כל נכסיה של חברה אחרת, באופן שמותיר אותה כקליפה ריקה מתוכן יוצר, מטבע הדברים, את החשש שפעולה זו נועדה להרחיק את הנכסים מידיהם של נושי החברה. נסיבות אלו מצדיקות סטייה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה באמצעות הרמת מסך ההתאגדות בינה לבין בעלי מניותיה, וכך אני מורה.
אפרוחי הצפון בע"מ נ. עו"ד טומי מנור
חברי התארגנות העמק והמערער הקימו את החברה על מנת שתשמש כזרוע השיווקית בתחום הרביה של חברי התארגנות העמק והמערער.
המפרק מציין את הסיבות להתמוטטות החברה: ניהול מסחרי כושל; ניהול תוך ניגוד עניינים בין טובתה לבין טובת בעלי העניין בה, תוך העדפה של אינטרס האחרונים; דבר זה התבטא, בין היתר, בכך שהחברה התחייבה לקנות ביצי דגירה במחיר מובטח מבעלי העניין בחברה למרות שתוך זמן קצר מכרה אפרוחים במחיר הנמוך מעלות היצור שלהם. לאור כל זאת, הגיע המפרק למסקנה כי ניהול עסקי החברה על ידי המערער לא היה לטובת החברה והיה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
בענייננו, לא השקיעו בעלי המניות בהון החברה פרט ל- 190 ₪ כשמחזורה היה 10 מיליון לשנה. בהתחשב בכך, יש מקום לקבוע כי החברה מומנה במימון דק ביותר ויש לראות את חוב החברה למערער שיש לראות בו בעל מניות של החברה, בגדר הלוואת בעלים.ו
בפסק דין קריספי חזר בית המשפט העליון על ההלכה כי מימון דק של החברה, מהווה בדרך כלל עילה להדחיית חובו של בעל מניות. לפיכך, היה המפרק מוסמך להדחות תביעת חוב של בעל מניות הן עפ"י הדין שקדם לו והן על פי סעיף 6(ה).
נסיבות פעילותה של החברה שתוארו לעיל, מלמדות על עירוב בין העסקים והאינטרסים של החברה לבין אלה של בעלי מניותיה. עירוב זה משמש עילה להרמת מסך ההתאגדות וכפועל יוצא להדחיית חוב החברה לאותם בעלי מניות. הדחיה של תביעת חוב מהווה הרמת מסך חלקית בלבד. בעלי המניות של החברה אינם מחוייבים בכלל חובות החברה אלא בנכס אחד בלבד – זכות התביעה שלהם כלפי החברה. סעד מעין זה הינו מידתי באזנו בין האינטרס של שאר הנושים שאינם בעלי מניות של החברה לבין האינטרס של בעלי מניות שהתאגדו בחברה מוגבלת, אולם מימנו אותה על דרך של הלוואות בעלים במקום השקעה בהון מניותיה. מתייחסים אל ההלוואה כאילו היתה השקעה במניות.
ויטאלי קריספי נ. ח. אלקטרוניקה
המערער, שייסד בשנת 1986 את החברה, החזיק במשך כעשר שנים 57% ממניותיה, והיה בעל-השליטה בה, מנהלהּ, וחבר דירקטוריון . כתנאי לכך שהחברה תקבל הלוואות למימון פעילותה, נדרש המערער לערוב באופן אישי לחובותיה. על רקע זה שיעבד הוא מקרקעין שבבעלותו לבנק לאומי. בשנת 1994 פעל המערער להנפקת החברה בבורסה. חודש בלבד קודם לכן נכרת בין המערער לבין החברה הסכם להעסקת המערער כמנכ"ל למשך חמש שנים. בחודש יולי 1996 מכר המערער את מניותיו בחברה לעזיזי. בהסכם המכירה נקבע, כי תמורת המכירה תהיה סכום של כ-4.2 מיליון ש"ח, שישולם למערער, בין היתר, לאחר שהמערער יעביר לעזיזי את מניותיו בחברה, וידאג להתפטרות כל חברי דירקטוריון החברה מתפקידם, למעט הדירקטורים מטעם הציבור. ברם, ארבעה חודשים בלבד לאחר שנכרת הסכם זה, נקלעה החברה לקשיים כספיים, ולבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגשה בקשה לפירוקה. בסופו של הליך החברה לא פורקה, וחלף זאת ניתן בעניינה צו להקפאת הליכים, מונה לה נאמן , וכעבור מספר חודשים אישר בית-המשפט המחוזי הסדר לנושי החברה שהציע הנאמן.
ביני לביני, הגיש המערער לנאמן חמש תביעות-חוב שונות: פיצויי פיטורין; חוב עתידי בגין מימושו הצפוי של בנק לאומי את השעבוד על המקרקעין; שכר ראוי עבור שימוש שעשתה החברה במקרקעין שבבעלותו ועוד. כל תביעות-החוב שהגיש המערער נדחו על-ידי הנאמן, שבמקביל אף הגיש תביעה כספית כנגד המערער על סך 7,000,000 ש"ח. בגדרי תביעה זו טען הנאמן, כי במהלך שנות פעילותו בחברה המערער עשה בה כבתוך שלו, גרם לה נזקים כבדים, ואף פעל במירמה להוצאת כספים מן החברה.
פסה"ד - דורנר:באמצעות שלושת הכובעים שחבש, שלט המערער שליטה ניהולית ופיננסית מלאה בחברה. ניתן לקבוע בנקל, כי המערער ניצל את שליטתו בחברה לכריתת הסכם ההעסקה, וכי למעשה מדובר בהסכם אותו כרת עם עצמו, בכשירויותיו השונות.
סת הערך הכלכלי המרוכזת בנכסיה של פירמה חדלת-פירעון, ועומדת לחלוקה בין נושיה של הפירמה – בין במסגרת צו שניתן לפירוקה ובין במסגרת הסדר להבראתה – תחולק, במצב דברים רגיל, על-פי עקרון השוויון בין הנושים. משמעות עקרון זה היא, שנושים מאותה דרגת קדימות יזכו להיפרע מן המאסה – שהיקפה, כמובן, מוגבל – בשיעור שווה מתוך חובם. הכללים בדבר הדחיית זכויות נושים משקפים איפוא סטייה מעקרון החלוקה השוויונית, באופן הפוגע בקניינם של הנושים הנדחים. עם חקיקת חוק החברות נקבעה סמכותו של בית-המשפט להורות על הדחיית פרעון חובה של חברה לבעל-מניותיה בסעיף 6 לחוק, העוסק בהרמת מסך ההתאגדות, ואשר קובע בסעיף-קטן (ה):
אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה.
ניתן להדחות את זכותו של נושה שהוא גם בעל-מניות בַּחברה, שנקלעה למצב של חדלות-פירעון, אם נהג בחוסר תום-לב, ניהל את החברה באורח כושל, או אם מימן את פעילותה במבנה של "מימון דק". המערער והחברה פעלו כגוף כלכלי אחד, תוך שהמערער שולט שליטה מלאה בחברה; ושנית, כי החברה מומנה במבנה של "מימון דק", בין היתר, תוך שהחברה נוטלת הלוואות בסכומים גבוהים למימון פעילותה. ואומנם, אף ביחס להלוואה שבעטיה נוצר החוב המותנה למערער, אין זאת אלא כי דרישת הבנק מן המערער להעמיד ערבות אישית לחובות החברה כתנאי למתן הלוואה, נבעה מכך שלחברה עצמה לא היו נכסים משלה בעלי ערך כלכלי ממשי שאותם יכולה הייתה לשעבד. מימון החברה בדרך של מתן ערבות אישית לחובותיה אפשר איפוא למערער, מחד-גיסא, ליהנות לבדו מן הסיכוי להפיק רווחים מהמשך פעילותה של החברה, ומאידך-גיסא, להתחלק עם נושיה הלא-מובטחים של החברה בסיכון הרב יחסית שבפעילותה.
ריבלין: לא הובאה תשתית עובדתית מספקת לקביעה כי היה מקום, בענייננו, להדחות את פירעון חובו של המערער; זאת, משלא הוכח כי החברה מומנה במימון דק. מקום שהחברה מומנה במימון דק, קרי - לא הושקע בה די הון עצמי יחסית לסיכונים שהיא נטלה או יחסית לסכומים שגייסה באמצעות הלוואות מצדדים שלישיים, ובשל המימון הדק נדרש בעל המניות ליתן ערבות אישית על-מנת שתוכל החברה ללווֹת כספים. אלא שאינני סבור כי עצם ערבותו של בעל מניות לחוב של החברה, מצביעה, מניה וביה, על כך שהחברה מומנה במימון דק, ועל כן גם אינני סבור כי בכל מקרה של ערבות אישית כזו, יוכפף פירעון החוב לבעל המניות, בגין ערבותו, לפירעון יתר חובותיה של החברה.
את דוקטרינת ההדחייה ראוי, לדעתי, לצמצם ליחסים שבין בעל המניות לבין נושי החברה ולא להחילה על היחסים שבין בעלי המניות לבין עצמם.
נאור: מסכימה עם הניתוח של ריבלין. אני סבורה שכל עוד לא פעל המערער מול עזיזי כדי שזה ישחרר אותו מערבותו ולמצער כל עוד לא הסביר בצורה משכנעת את מחדלו לעשות כן - פועל המערער שלא בתום לב כלפי החברה, ומסיבה זו יש להדחות את חובו.
אורי פלזשטיין נ. דוד עובדיה
המבקשים היו בעלי המניות יחידים בחברת וי.ג'י.אפ לבנין והשקעות בע"מ ומנהלים בה. לחברה לא היו נכסים, ציוד או עובדים. מנהלי החברה לא קיבלו משכורת. בשנים 1991-1994 ביצעה החברה פרוייקטים שונים של בניה. במהלך 1994 פרעה החברה את מלוא חובותיה לבנקים. לאחר מכן לא ביצעה עוד עבודות בניה. בשנת 1995 נמכרה הדירה האחרונה, חילקה החברה דיבידנד לבעלי מניותיה וכן החזירה להם הלוואות בעלים. משנת 1996 ואילך לא היתה לחברה פעילות עסקית כלשהי אך נרשמו לה הפסדים בגין הליכים משפטיים שננקטו נגדה. המשיבים רכשו דירה מהחברה בשנת 1992. במהלך 1994 חייב בית משפט את החברה בתשלום פיצויים למשיבים. משנתברר כי לא ניתן לגבות את הסכום הפסוק בשל הפסקת פעילותה של החברה, הגישו המשיבים תביעה כנגד המבקשים, אשר, לפי הטענה, חבים באחריות אישית לנזקי המשיבים, וביקשו להיפרע מכיסם את ניזקם מכוח עוולת הרשלנות, ולחילופין מכוח הרמת מסך.
פסה"ד: אין צורך בהוכחת תרמית דווקא על מנת להרים את מסך ההתאגדות אלא די בהוכחת התנהגות שלא בתום לב מצד מנהלי החברה, שכל תכליתה לנצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת על מנת להסתתר ולברוח מפני נושים תמימים. על אף שתביעתם של המשיבים הוגשה כנגד החברה כבר בשנת 1994, רוקנו בעלי המניות את קופת החברה וחדלו מכל פעילות עסקית.
עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור. חלוקת דיבידנד לבעלי המניות לאחר הפסקת פעילותה העסקית של החברה וסיום מרבית התקשרויותיה עם הבנקים המלווים אותה בשעה שעומדות נגד תביעות על ליקויי בניה, וכאשר ידוע הצורך הקרוב לפרוע הלוואות בעלים מהווה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות משנעשתה לשם קידום אינטרסים אישיים בלבד (קריספי). מסקנה זו מקבלת חיזוק במצב בו קיימת מידה רבה של זהות בין אישיותה הנפרדת של החברה לבין אישיותם של בעלי מניותיה.
המבקשים היו בעלי המניות יחידים בחברת וי.ג'י.אפ לבנין והשקעות בע"מ ומנהלים בה. לחברה לא היו נכסים, ציוד או עובדים. מנהלי החברה לא קיבלו משכורת. בשנים 1991-1994 ביצעה החברה פרוייקטים שונים של בניה. במהלך 1994 פרעה החברה את מלוא חובותיה לבנקים. לאחר מכן לא ביצעה עוד עבודות בניה. בשנת 1995 נמכרה הדירה האחרונה, חילקה החברה דיבידנד לבעלי מניותיה וכן החזירה להם הלוואות בעלים. משנת 1996 ואילך לא היתה לחברה פעילות עסקית כלשהי אך נרשמו לה הפסדים בגין הליכים משפטיים שננקטו נגדה. המשיבים רכשו דירה מהחברה בשנת 1992. במהלך 1994 חייב בית משפט את החברה בתשלום פיצויים למשיבים. משנתברר כי לא ניתן לגבות את הסכום הפסוק בשל הפסקת פעילותה של החברה, הגישו המשיבים תביעה כנגד המבקשים, אשר, לפי הטענה, חבים באחריות אישית לנזקי המשיבים, וביקשו להיפרע מכיסם את ניזקם מכוח עוולת הרשלנות, ולחילופין מכוח הרמת מסך.
פסה"ד: אין צורך בהוכחת תרמית דווקא על מנת להרים את מסך ההתאגדות אלא די בהוכחת התנהגות שלא בתום לב מצד מנהלי החברה, שכל תכליתה לנצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת על מנת להסתתר ולברוח מפני נושים תמימים. על אף שתביעתם של המשיבים הוגשה כנגד החברה כבר בשנת 1994, רוקנו בעלי המניות את קופת החברה וחדלו מכל פעילות עסקית.
עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור. חלוקת דיבידנד לבעלי המניות לאחר הפסקת פעילותה העסקית של החברה וסיום מרבית התקשרויותיה עם הבנקים המלווים אותה בשעה שעומדות נגד תביעות על ליקויי בניה, וכאשר ידוע הצורך הקרוב לפרוע הלוואות בעלים מהווה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות משנעשתה לשם קידום אינטרסים אישיים בלבד (קריספי). מסקנה זו מקבלת חיזוק במצב בו קיימת מידה רבה של זהות בין אישיותה הנפרדת של החברה לבין אישיותם של בעלי מניותיה.
ת"א 10021/05, מור צבי, פרין יצחק (נפטר) נ' תומר בן אפרים, (ניתן ביום 1.9.2008) - סיכום בלינק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה