על עוצמה ואדמה – משטר המק' הישראלי / קדר ויפתחאל
ב-99 הקיבוצים בנגב רצו להקים חוות בודדים על קרקעות חקלאיות (ראנצ'ים). לטענתם זאת הגשמת החזון הציוני וצ'ופר לקיבוצים שהפריחו את השממה. עיריית דימונה רצתה שהחוות יוקמו בשטחה ולא בשטח הקיבוצים. הבדואים מחו שרוצים לנשל אותם מהאדמה. יוזמת הפיתוח הזאת משקפת את עוצמת המבנה המשטרי שיכונה "אתנוקרטיה מיישבת".
בחברות אתנוקרטיות יש 3 מעמדות אתניים – מייסדים, מהגרים, ילידים. המבחנה האתנוקרטי יוצר דינמיקה פוליטית שמאפשרת לקבוצות הדומיננטית לשמור על מעמדן הבכיר. ניתן להבין את המאבק בשאלת הקרקעות בישראל דרך מבנה זה. עוצמה ודמה משתלבות. אולם ככל מבנה הבנוי על הדרה ואי-שיוויון גם המשטר האתנו'רטי בישראל מתחיל להיסדק.
מסגרת תיאורטית מושגית
אתנוקרטיה – סוג מבשא המבייע להתפשטות קבוצה אתנו-לאומית בטריטוריה רב-אנית בשנויה במחלוקת.
במדינה אתנוקרטית השיון האתני ולא האזרחי הוא המפתח המרכזי לחלוקת משאבים וכח.
נטייה להיווצרות מעמדות אתניים.
אתנוקרטיה מיישבת מדגישה את פרוייקט ההתישבות האתני, בעל מאפיינים קולוניאליסטים, כמימד מכונן של המשטר. מוסדות המדינה מעורבים בו.
הנדבכים היוצרים את המבנה האתנו' הם מגוונים, והמאמר יתמקד במערכת המרחבית-קרקעית.
ההשתלטות של הקבוצה האתנית מיוצג כנובע מצדק/שליחות היסטורית/אמת. המבנה המטרי האתנו' הוא מסגרת הבסיס לסממנים השלטוניים (פוליטיקה ברמה יותר נמוכה). שתי הרמות יכולות להשפיע אחת על השנייה.
היווצרות המשטר האתנו' נבעה משילוב מנועים היסטוריים-גיאו' רבי עוצמה: חברת מתיישבים, הבניית לאומיות אתנית חזקה, חלחול הגיון אתני לזרימת ההון.
חברת המתישבים – חברות "חיצוניות" כוננו עקב פלישה למדינות אחרות ו"פנימיות" ע"י פיזור אוכלוסיה תבוך המדינה כדי לחזק את שליטת הרוב במיעוטים. בישראל – זהו שילוב. חברת המתישבים מבוססת על ניסיון להבנות היררכיה של מעמדות אתניים, והן נמנעות מעירוב עם הילידים. לקבוצת "המייסדים" יש את המעמד הדומיננטי, ל"מהגרים" פחות אבל הם מנסים לדמות למסייים, "הילידים" נמצאית מבודדת בשוליים. זה מוביל לכך שזרימת ההון פועלת ע"פ היגיון אתני.
אתנו' והמערכת המרחבית-קרקעית
השליטה קרקע קשורה בשתי מערכות – הקרקעית והתכנונית. ברוב האתנו' יש למייסדים מעמד בכיר בשתיהן. בד"כ מדובר בזכויות שנקנו בכח הזרוע ותורגמו למערכת חוקית. יש למערכת המשפט תפקיד חשוב בכך שאדמות נזגלות מהילידים.
דוגמה מסרי לקנה: יש מאבק בין הסינהילויזים למיעוט הטאמילי. באמצע שנות ה-70 הפקיעו קרקעות ב"רפורמה אגררית", והן הועברו בעיקר לסיניהילזים. הסיניהיליזים יזמו מפעלי התישבות באזורים שעלהם טוענים הטאמילים לזכויות קולקטיביות. רוב המתישבים באזור היו סינהליזים מעוטי הכנסה, וכך הם הורחקו גיאוגרפית ממוקדי הכח השלטוניים. כך נוצר גם ריבוד פנימי בתוך האתנוס השולט.
האתנו' הישראלית-יהודית
בישראל יש משטר אתנו' במניע את הפרוייקט הציוני של ייהוד המדינה. השאכנזים הם המייסדים, המזרחים, הרוסים ואתיופים הם המהגרים והערבים הם הילידים. אין ערעור פוליטי מהותי על ההגמוניה של פרוייקט הייהוד, אלא רק על צורת יישומו.
ייהוד המרחב – גיבוש משטר המק' הישראלי
ב-48, נותרו 160 מתוך 900 אלף ערבים בישראל ועלו 700 אלף יהודים מאירופה. מרבית העולים יושבו על קרקע שהוחזקה בעבר ע"י ערבים. פרוייקט היהוד כלל חקיקה שאיפרה העברת הבעלות על קרקעות ערביות ליהודים. כלל גם את הריסת רוב הכפרים הערבים והגבלה מרחבית על יישובים ערבים והקמת מוקדי עיור יהודים בספר. במקביל היתה הקצאה לא שיוויונית בין מייסדים למהגרים. לגבי איך עשו את זה - ראו סיכום המאמר של קדר בקניין. פותחו קטגוריות משפטיות שונות – דיירים דיור ציבורי, חקלאים ערבים, חקלאים יהודים – ועליהן הוחלו דינים משפטיים שונים. כך שמרו על חזות ניטרלית תוך שימור האפלייה וההגמוניה האתנו'.
הפערים בין אשכנזים למזרחים העמיקו עקב דפוסי חלותק המרחב בשנות ה-70 והקמת ההישובים הקהילתיים. הקמת היישוב התיה תלויה ברקבה למעגל מקבלי ההחלטה, וכך רוב היישובים הוקמו בידי אשכנזים. היישובים הסתייעו במימון ציבורי והפכו לאיכותיים באמצעות מנגנון סינון. בפועל מדובר בהעברת משאבים מקבוצות חלשות לחזקות.
תהליך ההתישבות – מאז 48 הוקמו 600 ישובים יהודיים ו-0 ערבים.
המדינה יצרה מנגנון שבו אדמות עוברות מבעלות ערבית ליהודית (באמצעות דיתוף גופים יהודיים עולמיים בבעלות על הקרקעות). זה איפשר להמשיך באפלייה החוקית. המנגנונים מאפשרים את הדרת הערבים, שהלכה למעשה אינם יכולים לחכור/לרכוש קרקע ב-80% משטח המדינה (על רקע זה – קעדאן).
משטר המקרקעין נהפך לגורם חברתי מרבד.
התישבות א/עובדת? המייסדים מחקלאות לנדל"ן
בראשית שנות ה-90 החלו לחצים על חלוקת המרחב ומשטר המק' – העליה מבריה"מ, ליברליזיצה של המשק הישראלי כולל שוק הנדל"ן, תהליכי פירבור. בתחילת שנות ה-90 החל מהלך לשינוי מהותי של מעמד המחזיקים בקרקע חקלאית. מדובר בהחלטות של המינהל שאיפשרו למחזיקים לשנות את ייעוד הקרקע ולקבל מעין בעלות על חלק מהקרקע בייעודה החדש. הסברים אפשריים לשינוי זה: היחלשות האידיאולוגיה הקולקטיביסטית בחברה ועליית ערכי כלכלת השוק; משבר כלכלי של ההתישבות העובדת. במקביל, היתה תחושת "מחסור" בקרקעות עקב העליה, שבפועל לא היתה אמיתית ולא קשורה.
תהליך נוסף שיש לקחת בחשבון – התגבשות הזכות החוקתית לקניין.
המודות המרכזיים שהיו אחראים לשינוי משטר אחזקת המקרקעין מייצגים באופן לא –פרופורציונלי את קבוצת המיידים.
החלטה 553 של המינהל היתה התקדימית. החלה 666 יצרה אפלייה בין "המעבדים העונתיים" (בעיקר בדואים) לאנשי ההתישבות העובדת. החלקאים הפרטיים עתרו לבג"צ נגד ההחלטה והיא נפסלה ע"ב ניגוד ענינים. ההחלטה הוחלפה ב-727, תוקן הפגם הפרוצדורלי אך לא המהותי (אוקי אבל להבנתי בינתיים גם היא נפסלה בבג"צ הקשת המזרחית).
שר התשתיות ב-96, שרון, מינה ועדה לדון בסוגיתת הפשרת הקרקעות. העובדה שועדה לא-בחרת קיבלה מנדט להכריע בסוגיה כה מרכזית מהווה הפרטה של תהליך קבלת ההחלטות (הערה שלי – סליחה – ועדות לא מחליטות הן ממליצות). הרכבה של הועדה היה עם אופי "הפרטתי". הועדה המליצה על הטבות רק למייסדים.
מאז היו גם נסיונות חוק ל"עיגון זכויות החקלאים בקרקע" (בתמיכת ח"כים חברי קיבוצים ומושבים).
החלה גם מחאה ציבורית – הקשת הדמוקרטית המזרחית, עדאלה, החברה להגנת הטבע, האגודה לזכויות האזרח ועוד – תחת ארגון הגג שתי"ל. המחאה הציוברית הביאה את המינהל לפרסם את הצעת ההחלטה שלו באינטרנט – שקיפות יוצאת דופן. מרבית התגובות טענו שיש פה אפלייה, הקצאה בלתי הפיכה של מירב עתודות הקרקע לקבוצה קטנה שאין לה לא זכות חוקית ולא הצקה. מדובר גם בפגיעה בקניין של ערבים.
סיכום – עמ' 28-29 למי שמעוניין.
בזכות ההתחשבות בחוכרי קרקע חלקאית / זנדברג
עתירת הקשת הדמוקרטית והביקורת כנגד העדפת החוכר החקלאי
העתירה מוחה כנגד: שיעור הפיצוי בגין ביטול חוזה החכירה, שיעור ההנחה ברכישת זכויות חכירה בייעודה הקרקע החדש, זכות הקדימה לחוכר לרכישת הזכויות בייעודן החדש. טענתם העיקרית של העותרים היא שאין הצדקה לתת עדפיות למי שקיבל פיקדון לעבד את הקרקע.
ננסה לשמוע את קולו של החלקאי קשה היום: העדפת החוכרים היא צדדק חברתי. יש זיקה בינו לבין נחלתו, כפי שיש זיקה בןי החוכר העירוני לדירתו. חוכרי קרקע חקלאית תרמו במשך שנים לטובת הציבור כולו כ"חלוצים". השיטה בה פועלת היום הקשת המזרחית עלולה לפגוע מחר ב"חוכר האקדמי".
תניות שימוש הקרקע החלקאית ודין המחלול- הלקח ההיסטורי
מדיניות שמירת הקרקע הקלאית דומה למדיניות הענקת הזכויות בתקופת השלטון העות'מני (מירי, מוואות). הגישה היתה שמי שמחזיק ומנצל מקרקעין זכאי לזכויות בהן, ומי שלא – נשללות לא הזכויות. בישראל זה מעודד ערכים כמו "גאולת הקרקע", הפגנת ריבונות באוזרי ספר, עצמאות כלכלית חקלית, עבודה עיברית, פיזור אוכלוסין מהעיר אל הכפר. בדין העות'מני (מחלול), רוכשי זכויות מכח עיבוד או החייאה זכו בזכויות קניין מלאות לכל ייעוד. הם שימשו בסיס לרישום בעלות מוחלטת.
האם יש הבדל בין מחזיק שטוען לבעלות לבין חוכר? לכאורה ברור שהמחכיר לא ויתר על הזכות להשבת הקרקע כיוון שהדבר מפורט בחוזה. אולם: החקלאי רשאי להנות מההנחה המדינה ויתרה על זכויותיה בקרקע. כיוון שנס ליחה של מדיניות עידוד החקלאות, נס לחה של תניית שימור הייעוד החקלאי של הקרקע בחוזה. שנית, יש הסתמכות.
זכויות החוכר החקלאי והלקח ההיסטורי של חוכרים במקרקעי הסולטן (ג'יפתליכ)
ג'יפתליכ הן קרקעות שהיו של הסולטן התורכי ועברו ב-1908 לבעלות המדינה העות'מנית. הם הוחזקו ע"י חקלאים בסוג של חכירה. ב-21 הבטיחה הממשלה הבריטית להעניק זכויות במקרקעין למעבדי השטח. ניתן היה לרכוש את השטח בפריסת תשלומים ל-25 שנים. הלקח של הבריטים היה שאין להם הרבה ברירות, הם אולי הבעלים של הקרקע אבל לא יכולים להשתמש בזכויותיהם, אלא אם הם רוצים להיכנס ולפנות כל חקלאי פיזית מהבית.
זכויות החוכר הקחלאי ולקח תהליך הפרטת מקרקעי מושאע בכפר העברי
אחת מצורות הקניין הנפוצות בכפר הערבי עד המאה ה-19 היתה שיטת המושאע הכפרי – חלוקה שיתופית לצרכי עיבוד בין בני הכפר. לכל חלקאי היתה זכות לעבד את הקרקע לזמן מוגבל וזה פגע בפיתוח. לכן הבריטים פעלו להפרטת המושאע, לכל שימוש שהוא.
קדר "מתחשבן" עם החקלאי העברי קשה היום בגין "החטא הקדמון" של קבוצת המייסדים.
זכויות חוכרים ופסיקת ביה"ד האירופי לזכויות אדם
בשנת 86 בפרשת James vs.
העובדה גימדיניות המינהל להעדפת חוכרים גורמת במקומות מסויימים להתעשרות יתר אינה פוסלת את המדיניות העומדת ביסוד העדפתם של חוכרים. המדינה משתתפת בשיעור משמעותי בעליית ערך הקרקע עב שינוי הייעוד באמצעות דמי החכירה שהיא גובה עם שינוי הייעוד. המדינה והציבור נהנו מן הייעוד החלקאי כאשר שגשג, מדוע החוכר צריך לשאת לבדו בסיכון של אובדן הרווחיות של הייעוד החקלאי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה