אפשר לראות את הסרט בוירטואל, הוא ישלח את הלינק.
את העבודה צריך להגיש במייל ב-14 לינואר, הוא ישלח אישור.
מוואת – אדמות כמו מירי רק שהן לא חקלאיות. העקרון הוא שלא רק כלל ה-50% עבר מהגליל לגדה, אלא גם הכללים שהמוואת עברו מהגליל לנגב. זאת דוגמה טובה לדיפוזיה פנימית. הדוקטרינות שעברו: מי שעיבד אדמות מוואת היה צריך לרשום את הזכויות שלו ב-21 אחרת אין לו זכויות. זה הקשה על בעלי הקרקע לבסס את התביעות שלהם. גם כאן הבסיס היה תביעות של המדינה לאדמות מדינה. בסוף שנות ה-60 המדינה התחילה לעשות הסדר מקרקעין בצפון הנגב. תבעו את הקרקע על בסיס המדיניות של התביעות של הקרקע בגליל. המחוזי בב"ש יישם את הדוק' של הגליל וערערו על זה בפס"ד אל הואשלה לעליון. מה שקורה זה שדוק' ששימשו את המדינה בשנות ה-50 לא מתאימות למה שהמדינה מנסה לעשות בנגב היום. לדעתו יותר קל לבטל חוק מלהפוך דוק' שיפוטית, זה מבוסס על מה שנראה לו.
סיפוח מזרח ירושלים
נעשה בכלים משפטיים כמעט לא מוצהרים. נועדו לערפל את הסיפוח.
ב-67 סיפחו שטח גדול שרובו בלתי מיושב לירושלים. הסיבה היתה ליישב שם יהודים ע”מ לשמור על השליטה היהודית בעיר. הקהילה הבינ"ל והמשפט הבינ"ל התנגדו לסיפוח של שטחים שנכבשו. זאת אחת הסיבות לכך שלא כמו 48 לא היה סיפוח בגדה המערבית אלא הקימה ממשל צבאי בהתאם לדרישות המשפט הבינ"ל. שומרים על כללי המשחק הפורמליים של המשפט הבינ"ל גם אם מבחינה מהותית הממשלה לא תמיד מקדמת מדיניות שתואמת את זה. זה היה ממש מתחילת הכיבוש. בהתאם לכך קבעו שהמשפט שהיה קיים שם אז יימשך אלא אם ישנו אותו. זה שאומרים שמזרח ירושלים היא חלק מישראל הופך אותה לחלק מישראל. וזה בעייתי.
היתה הסכמה שמספחים את מזרח ירושלים, וחילוקי דיעות לגבי השטחים האחרים שנכבשו. לוי אשכול היה ראה"מ. גנדי צייר מפה למשה דיין והממשלה אימצה אותה. הגישה של משרד המשפטים היתה להחיל את השיפוט על מזרח ירושלים ולא להזכיר את המילים ירושלים או סיפוח. זה, כדי שהאמריקאים לא ינזפו בהם. התוצאה – שילוש השטח המוניציפלי.
איך זה עבד בפועל:
הם שינו את המינוח מ"סיפוח של הגדה" ל"איחוד ירושלים" ע"י הרחבה מלאכותית של המונח "ירושלים".
חוק לתיקון פק' סדרי שלטון ומשפט מס' 11 – המשפט והמנהל של המדינה יחול בכל מקום שנקבע בצו.
חוק לתיקון פק' העיריות – השר רשאי להרחיב תחום של עיר בלי וועדה.
פק' סדרי שלטון ומשפט צו קביעת שטחים – זה הצו שקובע את המקומות שנחשבים שטח ירושלים
פק' העיריות אכרזה על הרחבת תחום עיריית ירושלים – מגדיר את השטח של ירושלים
רואים משהו דומה בשני חוקים שהיו בשנות ה-50 והשתמשו בהם להפקעת אדמות של פליטים פלסטינים – חוק נכסי נפקדים וחוק רשות הפיתוח. הראשון אומר שיש אפוטרופוס לנכסי נפקדים והחוק מפקיע את הנכסים באופן קבוע. כדי להתשמש בזה ולהעביר את הנכסים ליהודים עשו את החוק השני. החוק הראשון הוא אומר שאפוטרופוס יכול למכור את הנכסים האלה רק לרשות הפיתוח.
מרכיב אלמנטרי של ריבונות הוא החלת המשפט של הריבון על המרחב.
המשפט ככלי להרחבת הריבונות של המדינה. למשפט יש כח להחליט שהוא חל על מקום שעד אז הוא לא חל בו.
הדרך שבה עושים את זה משקפת גישות פוליטיות – כאן ראינו את הדרך העקיפה המפא"יניקית. השווה עם חוק יסוד ירושלים בירת ישראל של הליכוד.
המאמר של ברוורמן
מהי הטענה המרכזית של המאמר?
"אי חוקיות" כישות נפרדת ולא כהפך/תוצר לוואי של חוקיות. כל צד משתמש בטענה של אי חוקיות של הצד השני כדי להצדיק את מה שהוא עושה.
המאמר מתמקד בדרכים בהן פקידי ממשל יוצרים אי חוקיות שתוצאתה יכולה להיות הריסת בית.
יש פרטים טכניים שמונעים מפלסטינים ממזרח העיר לקבל אישור בנייה:
-
ישראל רכשה שליש מהשטח
-
10% מהשטח שבבעלות פלסטינית פנוי לפיתוח ע"פ התוכניות
-
ישראל ביטלה את התוכניות הירדיות אבל עדיין רבע מהשטח אינו מתוכנן
-
35% מהשטח מוגדר כאזור ירוק שאסור לבנות בו
-
יש אזורי נוף פתוחים שאסור לבנות בהם
-
הפלס' חוששים מרישום כדי שלא יחילו עליהם את חוק נכסי נפקדים. נפקד הוא מישהו שהיה באזור א"י לא בשליטה יהודית בשנה שלפני הקמת המדינה. השתמשו בס' הזה ב-49 אבל לא מאז.
-
הפלייה בתוך המערכת. המחברת לא מתמקדת בזה כי היא חושבת שהאפלייה של מבנה המערכת היא כה גדולה שזה לא משנה.
האדמיניסטרציה – תפקיד המפות, הצביעה של המפות והצילום מאד ייחודי למאמר. היא מתמקדת בהליכים המנהליים הבירוקרטיים שזה גם חלק מאד חשוב של המשפט – LAW IN ACTION.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה