גם אם שלטונות המכס ראו את עניינו של המערער כגמור זה מכבר, ואף אם פניותיו החוזרות ונישנות ניראו בעיניהם כהטרדה, עדיין חובה הייתה להשיב לו, משום ההוראה שבסעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות). אין זו תשובה למחדל זה, כי לאחר מכן נידונה בקשתו למתן רשות ערעור בבית המשפט העליון וכי דחיית בקשתו ממילא הייתה תשובה שלילית לפנייתו. אלה שני מישורים שונים. למרות הפגם המינהלי, אין לשנות את המסקנה. לפי סעיף 6(ב) לחוק ההנמקות, אי-מתן תשובה תוך 3 חודשים תיראה לעניין כל דין כהחלטה לסרב לבקשה ללא מתן נימוקים.
הינדס נ' מנהל מס שבח
המערערות מלינות על כך, שנגרם להן נזק עקב האיחור בהוצאת השומה. למרות שלאיחור במתן שומה מצד מנהל מס שבח יש השלכות המכבידות והפוגעות בצדדים לעסקה, לא נוכל לתת פירוש שהסנקציה כנגד המנהל היא שעליו לקבל את המוצהר .
הוראותיו של חוק ההנמקות אינן חלות על המקרה דנן, שכן הצהרות המוכר והקונה לפי חוק מס שבח מקרקעין אינן בגדר בקשה, המופנית לעובד ציבור כדי שישתמש בסמכות שניתנה לו על-פי דין, כלשון סעיף 2(א) לחוק הנ"ל. בקשה, על-פי לשונה, היא פנייה לרשות לפעול בעניינו של האזרח, לאחר שיקול דעת ובחירה בין פנייה לבין הימנעות ממנה. לעומת זאת, הגשת הצהרות לפי החוק, במועד הקבוע בו, הינה חובה, שאי-קיומה מהווה עבירה פלילית אשר עונש מאסר או קנס בצדה.
סעיף 6(א) לחוק ההנמקות מורה, כי "החלטה או פעולה של עובד הציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות הסעיפים 2א, 4או 5".
ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה
מדובר בעתירה לפסילת "הרשימה המתקדמת לשלום".
לצורך פסילת רשימה, מה צריך להיות מוכח לוועדת הבחירות המרכזית ועל מי הנטל להוכיחו?
משמילאה הרשימה אחר הדרישות הפורמאליות הקבועות בחוק יצאה בכך ידי חובתה, ומי שטוען, כי נפל ברשימה פסול, שעניינו במהותה ובמטרותיה, עליו הנטל להוכיח את התיזה האמורה ולשכנעה את הוועדה. מכאן כי אם עלתה הטענה, ש"הרשימה המתקדמת לשלום" היא בגדר רשימה המבקשת את חיסולה של המדינה, צריך היה להביא לפני ועדת הבחירות המרכזית ראיות.
החומר, אשר צריך להיות מובא לפני רשות סטטוטורית, אינו חייב להיות מוגש דווקא בצורת ראיות, הקבילות בבית-משפט והמוכחות בדרך בה מציגים ראיות בבית משפט. בעל הסמכות, אשר משתמש בשיקול הדעת שהוענק לו על-פי דין, אינו כבול בדיני הראיות אם לא נקבע אחרת בחיקוק, והוא רשאי לבסס את החלטותיו על ידיעות שהגיעו אליו אף שלא ניתן היה להוכיחן בדיון בבית-משפט לו הוחלו דיני הראיות. הובהר, כי שמועות פורחות גרידא אין די בהן כדי לשמש חומר שעל יסודו ניתנת החלטתה של רשות.
שאלה שנייה ונפרדת היא, מהו תהליך קבלת ההחלטה לפני הוועדה ובאיזו מידה יכולות לשמש אותה החלטותיהן של רשויות אחרות? רשות סטטוטורית אינה תלויה בהחלטתה בקביעה קודמת של מימצא על-ידי ערכאה שיפוטית, וכוח ההחלטה מסור בידיה, אך משניתנה לה סמכות ההחלטה כאמור, אינה יוצאת ידי חובתה, אם היא מעגנת את החלטתה בראיות קלושות או בלתי משכנעות.
שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי
החלטת הצנזור הצבאי בדבר קיומה של הסכנה לביטחון המדינה חייבת לבסס עצמה על עובדות ועל הערכות. אשר לעובדות, הרי הן נקבעות על-ידי הצנזור הראשי על בסיס החומר הראייתי המצוי בידו. קביעה זו של העובדות צריכה להיעשות על-פי אמות המידה המקובלות במשפט המינהלי. המבחן הינו, אם רשות שלטונית סבירה הייתה רואה בחומר המצוי לפניה חומר בעל ערך הוכחתי מספיק. סבירות ההחלטה היא פונקציה של הערכים המעורבים בהחלטה. על-כן, אם שיקול הדעת המינהלי עשוי לפגוע בזכויות אדם נדרשות ראיות משכנעות ומהימנות, שאינן מותירות כל ספק.
הערכה מטבעה צופה פני העתיד, ואין היא יכולה שלא לעסוק בבחינת סיכונים וסיכויים. כל שניתן לדרוש לעניין זה הוא, שהבחינה תהיה סבירה. אין לדרוש מהצנזור הצבאי כי תפעם בו רוח נבואה.
יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת
הטעם השני שניתן על-ידי המשיבה כדי לתמוך בסעיף 2.6 לקריטריוני ,נעוץ ברצון להגן על הצרכנים במדינות היעד של השירותים הבינלאומיים. לגבי טעם זה מתעוררת השאלה: האם יש לו תשתית ראויה של עובדות? מנכ"ל משרד התקשורת אומר כי הפעלת השירותים הבינלאומיים מלווה בעיות בתחום הצרכנות. אין הוא מציין מה הבעיות אך הוא מפנה לשתי התלונות שנתקבלו מדנמרק ומאנגליה ולדו"ח של ועדת פרוקצ'יה. שתי התלונות שנתקבלו מדנמרק ומאנגליה לא הצביעו על בעיות בשיטת התשלום בעבור השירותים הבינלאומיים.
תשובה אפשרית היא, שמשרד התקשורת חושש, לאו דווקא מפני פגיעה בהוראות הדין החל במדינת היעד, אלא מפני בעיות צרכניות ממין אחר. אולם, אם כך, מיד תשוב ותתעורר השאלה מה התשתית העובדתית שעליה מתבסס חשש כזה. והרי אין פוגעים בחופש העיסוק על יסוד חשש בעלמא או שמועות פורחות.
דו"ח ועדת פרוקצ'יה אכן חשף בעיות צרכניות של ממש אשר נלוו לשירותי המידע המקומיים. אולם העותרות טוענות כי אין דין השירותים הבינלאומיים כדין השירותים המקומיים. התלונות נגד השירותים המקומיים יכלו לשמש אות אזהרה גם כלפי השירותים הבינלאומיים. לכן, אם משרד התקשורת חרד לטובת הצרכנים במדינות אחרות, יכול היה לערוך בדיקה כלשהי כדי לברר אם אמנם השירותים הבינלאומיים פוגעים בטובת הצרכנים במדינות היעד. בדיקה כזאת, לא בשמים היא. אך מסתבר כי שום בדיקה כזאת לא נערכה.
טענה נוספת בפי משרד התקשורת: שסעיף 2.6 לקריטריונים דרוש כדי להגן על תדמית המדינה ועל יחסי החוץ שלה. אולם מסתבר, מבחינת התשתית העובדתית, כי גם טענה זאת אין לה רגליים. היא נובעת מן הטענה בדבר הפגיעה בצרכנים במדינות היעד, ואם זו נופלת משום שאין לה תשתית, גם זו אינה יכולה לעמוד. אין שום ראיה שתתמוך בטענה זאת.
משרד התקשורת לא עמד במבחן הראשון: הוא לא פעל באופן סביר לאיסוף הנתונים השייכים לעניין לפני קבלת ההחלטה.
משרד התקשורת לא עמד במבחן האחרון: הוא לא הניח תשתית של ראיות מהותיות שיש בהן כדי לתמוך במידה סבירה בהחלטה שנתקבלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה