דיני ני"ע מול דיני חברות – דיני ני"ע הערך הראשונים התפתחו בשנות ה-30. חוק ני"ע בארץ הוא מ-68. זהו תחום מאד דינמי ויש הרבה שינויים בחוק. במשבר של 29, התפתחה תודעה (ריאליזם משפטי, ברלי ומינץ) שהחברה הנסחרת היא גוף ציבורי. הם הדגישו את בעית הנציג וא העובדה שאנשים מנהלים "כסף של מישהו אחר". הטענה שלהם היתה שעשו סיווג לא נכון של דיני החברות – החברה המסחרית אמורה להשלט ע"י המשפט הציבורי ולא הפרטי. הסביה היא שכאשר חברות נופלות נוצר "כדור שלג" של נפילות, כך שכאשר יש משבר, הוא מתגלגל גם על המוכשרים ותמי הלב. כשלון עסקי הוא לא תמיד ענין של מיקרו-כלכלה. כל אחד נסמך על האחרים. זה משפיע יותר חזק על עסקים קטנים. שוקי ההון הם מצרך ציבורי – יש אינטרס מאקרו-כלכלי בבריאות של שוק ההון. ברלי ומינץ אמרו שמנהלי חברות מחסריות צריכים להתמנות ע"י הציבור, לראות את משרתם כמשרת אימון – כאילו היו נציגי ציבור.
רעיון טשטוש הקלסיפיקציות המשפטיות יוצג בארץ ע"י ברק – החלת עקרונות משפט ציבורי על הקונטקס הפרטי. זה השפיע על התפתחות הדין, גם אם לא נקלט בצורה מלאה. אבל זה הביא לדיני ני"ע, שהם חלק מהמשפט המנהלי.
יש את רשות ני"ע שפועלת מטעם הציבור.
דיני חברות חלים גם על חברות ציבוריות וגם על פרטיות, בעוד דיני ני"ע רק על ציבוריות.
התפיסה הבסיסית היתה שהתפקיד המרכזי של דיני ני"ע הוא שמירת היעילות של השוק. הרשות לא מתערבת במבנה הפנימי ובניהול הענינים של החברה. היא מתערבת בשוק ההון. במשך שנים היתה תפיסה שההתערבות צריכה להיות מינימלית, אם כי כבר שנים היא לא מינימלית. יעילות השוק דורשת תחרות משוכללת על הכיס של המשקיע, ולשם כך יש צורך שיזרום מידע לשוק. זה כולל חובות גילוי למשל, וגם מניעת מניפולציה בשוק. ההנחה היתה שזה יפתור את בעית הנציג, כי חברות שמישהו "שודד" אותן הן פחות ריווחיות, ואם היא צריכה לדווח את זה המשקיעים יענישו אותה והמחירים יירדו.
האבחנה הזאת נקלטה גם בישראל. הקונספט הזה החזיק עד המשבר האחרון. היום מסתבר שהבטחת השקיפות זה לא מספיק. למשל, יש עכשיו הצעה לתת ביטוח להנפקה של אג"ח בפיקוח המדינה.
בארה"ב, דיני החברות הם נושא של מדינות בעוד דיני ני”ע הם פדרליים. השאלה בדיני ני"ע היא איפה החברה נסחרת ולא איפה היא נרשמה! חברה יכולה להשלט ע"י שתי מערכות של דיני ני"ע, אבל זה בתחום משפט בינ”ל פרטי.
הרמת המסך
שלב א' – לפני חו"ח – לפני פבר' 00'. הרמת המסך נתפס כקשור לאישיות המשפטית הנפרדת. הרעיון היה שהמדינה מאפשרת לאנשים לפעול במסגרת אישיות משפטים נפרדת ולהנות מ-א"מ אבל לא בכל מחיר. כאשר יש שימוש לרעה במסך ההתאגדות, ביהמ"ש יתעלם ממסך ההתאגדות ותוטל אחריות אישית על הבעלים של חברה לחובות שלה. מה זה שימוש לרעה? לא לגמרי ברור, יש שק"ד לביהמ"ש. ברמה המעשית, ה"מ (הרמת מסך) היתה נדירה, גם במקרים שגבלו בתרמית. ביהמ"ש פחדו להכיר ב-ה"מ כדי שאנשים יוכלו להסתמך על עקרון האישיות המפשטית הנפרדת.
שלב ב' – אחרי חו"ח לפני תיקון 3 – לפני 17.3.05 – החוק הרחיב מאד את ה"מ. עברו לשימוש בקונספט של עקרון תו"ל, למרות שזה לא המונח שהשתמשו בו בפסיקה. אם יש התנהגות חסרת תו"ל זה מאפשר את ה"מ. היום מאות פס"ד כאלה, לעומת בודדים בעשרות שנים קודם לכן. חו"ח כלל גם את ס' 54(ב) שבינתיים התבטל, על פיו ה"מ יכולה להיעשות אל רק כפי בעלי מניות אלא בנסיבות מתאימות אפשר להטיל אחריות אישית גם על נושאי משרה. בעצם כבר לא מדברים על בעלי מניות באשר הם אלא על אנשים שיש להם שליטה ופעלו בחוסר תו”ל.
שלב ג' – אחרי תיקון 3 – הטענה היתה שאם באמת רוצים להעביר את מרכז הכובד של ההסדר לאנשים ולפעולות שלהם, צריך להכניס לתוך הס' יסוד של אשם. ביטלו את ס' 54(ב) כיוון שיש מספיק סעיפים שמטילים אחריות על דיר' ונושאי משרה שלא פעלו כשורה. בנוסף טענו שחוסר תו"ל אינו קריטריון מספיק, מפני שעודף ה"מ פוגע באישיות המשפטית הנפרדת. הוסיפו את יסוד דילול זכויות הנושים – ובמילים אחרות לא מספיק מימון דק. זה לא מספיק כי אם הנושים ידעו שיש מימון דק הם פיצו את עצמם באמצעות הריבית. דילול – מעשים שלא היו צפויים במועד מתן ההלוואה.
פסה"ד המרכזי בענין הוא ויטלי קריספי.
ס' 6:
ה"מ רק נגד בעל מניות
צורך בכך שמדובר ב"מקרה חריג"
6(א) – יסוד האשם
6(ב) – נטילת סיכון בלתי סביר – מימון דק, דילול נושים בדרך של הברחת נכסים, מעבר לפעילות מסוכנת. זה לא מספיק, אלא יש תנאים מצטברים של פגיעה בתכלית החברה – כלומר אלה לא מקרים של הצלת העץ הבוער. תכלית החברה היא לעשות כסף.
דרוש יסוד נפשי של מודעות – חוסר תו"ל או רשלנות אינם מספיקים. חשד אך לא ברר – עצימת עיניים מספיקה. עצימת העיניים היא לכך שהחברה לא פעלה לתכלית מיקסום רווח או דיללה זכויות נושים.
ס' 192-193 המוזכרים הם חובות של בעלי שליטה. ככל שיש לך יותר שליטה כך יש יותר אחריות בה"מ.
התחלנו לדבר על מקורות אחריות בדיני חברות אבל התמקדנו רק בה"מ. אבל זאת לא המסגרת היחידה ואפילו לא המרכזית להטלת אחריות אישית על מי שפעיל במסגרת החברה. אז כמה מילים על זה בשביל התרגיל: אמרנו שיש את הפרימידה של מי שפעול בחברה. בראש נמצאים בעלי המניות, אבל הם לא מענינים כרגע. מתחתם נמצאים בעלי השליטה ובעלי המניות המעורבים. מתחתם הדיר', ההנהלה והעובדים. עד עכשיו דיברנו על אחריות בעלי השליטה. מסגרות הדין להטלת אחריות אישית:
בתוך דיני החברות: חובות אמון (דיר', נושאי משרה), חובות הגינות לותו"ל (בעלי שליטה ובעלי מניות מעורבות).
מחוץ לדיני החברות: נזיקין, עונשין ועוד. האחריות האישית מכח תורת האורגנים: בעלי המניות מסמיכים מישהו לפעול בשמם (בעל שליטה/דיר'/נושא משרה). הוא פועל מול צד ג' בשם מי ששלח אותם. אם הוא עושה עבירה, הוא לא פטור מאחריות משפטית. כאשר אדם פועל בשם חברה, והוא עושה הכל בסדר, החברה תהיה חייבת. אבל, אם הוא מבצע עוולה/עבירה/חוסר תו"ל יש אחריות אישית.
לפני 2005, כאשר רצו להגיע לאדם כזה שפעל באופן לא ראוי, היה אפשר להגיע אליו גם בה"מ וגם באחריות אישית. בה"מ חייבים שהחברה כולה תהיה אחראית לא אדם ספציפי. במקרים של כפילות לדעתה צריך ללכת על אחריות אישית וזה גם נקלט בפסיקה.
תרגיל -
לגבי השיעור הקודם – צריך לזכור שלא כל הנושים החוזיים יכולים להגן על עצמם באותה צורה – למשל עובדים לא מקבלי םבטוחה קניינית מהבוס.
ממצאים אמפיריים בארה"ב לגבי תביעות ה"מ הראו שהיו הרבה פחות מקרים של ה"מ כלפי נושים נזיקיים מאשר כלפי נושים חוזיים, למרות שהאינטואיציה היא הפוכה. כאשר בימ"ש קבעו שהיה מצג שווא כלפי נושה חוזי, היה סיכוי גבוה מאד ל-ה"מ.
תורת האורגנים
דיני שליחות – הקשר המשפטי הישיר הוא בין השולח לצד ג', לאחר שהשליח מבצע את תפקידו הוא יוצא מהתמונה. יש הרבה דינים בתאגידים שהתפתחו מדיני השליחות. יש בעיה בדיני שליחות – אם השלוח מבצע עבירה במהלך השליחות זה לא ייוחס לשולח. תורת האורגנים באה להתגבר על הבעיה, כי יש מקרים שבגלל שיקולי מדיניות משפטית אנחנו נרצה להטיל אחריות פלילית על "שולח".
הס' הרלוונטים – 46 – הגדרת האורגנים של התאגיד
47- הכלל של תורת האורגנים
דיברנו בתחילת השנה על פס"ד מודיעים – חברת מודיעים היא הבעלים של רכב. הרכב עבר עבירת תנועה. זה נלט במצלמה אז לא יודעים מי נהג. פק' התעבורה היא חוק פלילי. ע" החוק, רואים את בעל הרכב כמי שביצע את העבירה, זאת אחריות אישית. החברה נקנסה ב-2000 ש"ח וערערה. אילו היה מדובר בעבירה של אחריות מוחלטת, לא היתה בעיה להרשיע את התאגיד, כי לא צריך להוכיח כוונה פלילית. אבל העבירה הזאת דורשת מחשבה פלילית. באמצעות ותר האורגנים מייחסים אחריות אישית ישירה את התאגיד. הסיבה היא שלא רוצים שהתאגדות בחברה תהיה דרך להתחמק מפלילים, יש יעד חברתי של ציות לתמרורים. למה אנחנו מענישים את התאגיד? הוא מונע הנזק הזול. ברגע שהוצאנו כסף מהקופה המשותפת לתשלום קנס, לבעלי המניות יש פחות כסף. זה אמור לתמרץ אותם לפקח בצורה יותר טובה על הנהגים. יש טענה שהטלת אחריות פלילית על תאגיד מענישה רק את בעלי המניות הקטנים.
ההפך מתורת האורגנים - יש חוקים ספציפיים שמטילים אחריות פלילית אישית על נושאי משרה (הגבלים עיסקיים, שמירת הניקיון). התאגיד עושה עבירה והאחריות היא על נושא משרה. למשל, אם חברה היא צד לקרטל, מרשיעים גם את המנהל שלה. אותן ההצדקות של תורת האורגנים – למנוע החצנה של הפעילות האסורה. רוצים לשים את האחריות על מונע הנזק הזול ביותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה