חסיון לטובת המדינה – ס' 44 – אסור למסור ראיה שתפגע בבטחון המדינה אלא אם כן שופט מחליט שצריך.
ראה"מ, שהב"ט או שה"ח צריכים להוציא תעודה שהראיה תפגע בבטחון המדינה או ביחסי החוץ. למשל, ראיות מודיעינייות, דברים שקשורים לגרעין. בעל החיסיון הוא הציבור, רשויות המדינה. הנהנה מהחיסיון – אינו מוגבל לשימוש של רשויות המדינה בלבד. אפשר להשתמש בו גם בסכסוך אזרחי. כל אחד מהצדדים או כל עד יכול לפנות לשר הרלוונטי כדי לקבל את התעודה. מה שקורה בפועל בסכסוכים אזרחיים, המידע נמצא אצל עדים, ואז העד מביא את התעודה. מדובר בחיסיון קוגנטי – זהו מידע לא קביל. העד אינו הבעלים של המידע. יש טענה שביהמ"ש אמור בעצמו לעורר את ענין החיסיון.
זהו חיסיון יחסי – ביהמ"ש יכול להסיר אותו. יש פרוצדורה מיוחדת להסרת החיסיון, משום שלא אותו המותב של המשפט הרגיל מכריע. מי שמכריע הוא שופט של העליון בפרוצדורה של "עתירה לגילוי ראיה" בפני דן יחיד. הדיון בדלתיים סגורות. השופט רשאי לשמוע הסברים, לעיין בראייה.
במשפט המקובל מבחינה היסטורית החיסיון הזה ושל ס' 45 היו מוחלטים. לאחר פס"ד העצני החיסיון לטובת הציבור הפך ליחסי והחיסיון לטובת המדינה נותר מוחלט .לאחר חקיקת שני הסעיפים האלה, שניהם הפכו יחסיים.
אחד החריגים היחידים בהם שופט של אותו מותב יכריע בגילוי הראייה כאשר מדובר בדיון בבג"צ. ההעדפה היא לתת לשופט חיצוני למותב להכריע אבל עקרונית שופט מאותו מותב יכריע. ההנחה היא שמדובר בשופטים מקצועיים ולכן ידעו להפריד את המידע אם החליטו לא להסיר את החיסיון.
במישור המהותי
החיסיון יוסר אם הצורך של הצדק לגלות את הראיה עדיף על ביטחון המדינה.
ברק בפס"ד ליבני מדבר על 2 ערכים ציבוריים: הגינות ההליך מול ביטחון המדינה. אם הראיה חיונית להגנת הנאשם, הגינות ההליך במובן צדק אם הנאשם תגבר על השיקול הבטחוני חמור ככל שיהיה. זה לא אומר שהכרח שהמידע ייחשף. התביעה צריכה להחליט האם היא רוצה לפגוע בבטחון המדינה או למצות את הדין עם הנאשם. באופן אידיאלי התביעה תוותר על ההרשעה. אבל יש כאן בעיית נציג, לא ברור עד כמה האינטרס החברתי יופנם. רק במצבים בהם הראיה חשובה אבל לא חיונית להגנה עושים באמת את האיזון, ואז אפשר להתיר את החיסיון.
פס"ד מזריק – השאלה מהי ראיה חיונית. ראיה חיונית היא כזו שעלולה לעורר ספק באשמת הנאשם בין אם באופןם ישיר ע"י ביסוס טענות ההגנה ובין אם באופן עקיף ע"י כרסום בראיות התביעה. דורנר: מאד גורפת בשאלת חיוניות הראיה, ובמיוחד לגבי עדות, כי היא אינה תחומה מראש. לכן בעדות הנטייה היא לצאת מנק' הנחה שהיא חיונית להגנת הנאשם. ברק: מגיע לאותה תוצאה אבל הפרשנות העקרונית שלו לעניין החיוניות יותר מצומצמת. הוא לא מוכן לקבל ספקות בעלמא על זה שהעדות היתה יכולה לזכות, אלא צריך להתחשב במימד אובייקטיבי חיצוני לפוטנציאל המזכה. ביהמ"ש צריך להתחשב במכלול הנסיבות של העדות ולהעריך את הפוטנציאל שלה. הנאשם יכול להסביר למה הוא צריך את העדות באופן פרטי למותב, אבל שוב הבחינה היא אובייקטיבית ומתחשבת בכלל הנסיבות.
האינטרס הביטחוני יכול להפגע מהמידע עצמו וגם מדרך ההבאה, למשל חשיפת המודיע המשטרתי.
ביהמ"ש מעיין בראיה החסויה, מעיין בשאר הראיות בתיק ובקו הטיעון של שני הצדדים. לאחר קבלת ההחלטה הוא מעביר את הכדור לתביעה. בהחלטה של ביהמ"ש עשיית הצדק גוברת ובהחלטה של התביעה ביטחון המדינה גובר.
בהליך האזרחי זה יותר מסובך. הסיבה היא שבדר"כ לנאשם יש פחות מה להפסיד (אין שלילת חירות) והתביעה לא מייצגת את האינטרס הציבורי. לכן האיזון שונה ומעדיפים את שמירת החיסיון. פס"ד בנזימן – כתבה שהפתרסמה ב-91 בהארץ והתיחסה להתנהגות של שרון במלחמת לבנון הראשונה, כשנאמר בין היתר "בגין יודע ששרון רימה אותו". שרון הגיש תביעת דיבה נ' בנזימן הכתב. הם רוצים להתגונן בטענת "אמת דיברתי" ומבקשים לזמן גורמי צבא מהפיקודת העליון. המחוזי הסכים וזימן אותם והם הוציאו ת' חיסיון ואז הגישו עתירה לגילוי ראיה. הש' אור מדבר על ההבדלים בין הפלילי לאזרחי,
אגב, ביהמ"ש יכול להורות גם על גילוי חלקי של הראיה.
ס' 45 – חיסיון לטובת הציבור. כאן יכול להחליט כל שר. בדר"כ רואים את זה בהקשר בטחון פנים. מודיעים משטרתיים, תצפיות וכו'. המותב שדן הוא ותו מותב, בדלתיים סגורות, ולכן יכול לדחות את הסרת החיסיון לסוף.
ס'46 - הפרוצדורה
חסיון מפני הפללה עצמית – ס'47
ס 2(2) לפק' הפרוצדורה הפלילית – עד יכול לא להשיב על שאלות בשלב החקירה המשטרתית. בביהמ"ש יש את ס' 47 – עבור עד. זכות השתיקה היא הגילום החזק ביותר מפני הפללה עצמית, כי היא מאפשרת אפשרות שתיקה מוחלטת, בלי קשר האם השאלה מפלילה. הזכות הזאת הוענקה בצורה מפורשת רק לנאשם במשפט של עצמו (ס' 161 בחסד"פ). הבעיה ההיא לגבי מי שנחקר במשטרה כחשוד. הפרקטיקה מקנה להם זכות שתיקה מוחלטת. למשל פס"ד חוגלה. מצד שני בחקיקה – ס' 28א לחוק המעצרים שקובע שצריך להזהיר עצורים ששתיקה שלהם יכולים להפוך לראייה נגדם. שזה חיסיון מפני הפללה עצמית. השאלה הזאת לא הוכרעה ע"י הפסיקה.
אם הנאשם מחליט לוותר על זכות השתיקה – הוא חייב לדבר על הכל. ההיגיון הוא שלא לתת יותר מידי פור לנאשם. להזכירנו לא ברור איזה מהזכויות יש לחשודים לכן יש פה בעיה....
תחולה-
החיסיון מםני הפללה עצמית מתיחס גם להליך פלילי וגם אזרחי.
זכות השתיקה בהליך שיפוטי היא רק בהליך פלילי כי מדובר על נאשם בהליך שלו, זה יכול להיות רק פלילי.
פס"ד חכמי – רצו לזמן את חכמי כעד מטעם ההגנה כנגד הנאשם לוי. חכמי העלה את הלכת קינזי כמו שלמדנו, וגם ביקש לא להעיד בטענה שיש הליך מקביל שבו הוא הנאשם באותה פרשה ויש לו זכות שתיקה. ביהמ"ש קבע שיש לו זכות שתיקה רק בהליך שלו. הרי גם לעד אחר יש אולי פוטנציאל מפליל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה