חסיון רופא-חולה – ס' 49
למה שנרצה חיסיון כזה? לשמור על צנעת הפרט של המטופל. אנחנו רוצים שהוא יחשוף את כל הפרטים שונגעים למצבו הרפואי כדי שיקבל את הטיפול הרפואי המיטבי. מתנגדי החיסיון מעלים 2 טענות: לא ברור האם יש כאן ערך חברתי חזק מנגד לערך בירור האמת – לא מדובר במידע רפואי שפוגע בצנעת הפרט, וכשכן מדובר במידע כזה אנחנו מאד רוצים לדעת למה; לא ברור עד כמה החיסיון על המידע מתמרץ. זה טיעון רלוונטי גם לחסיונות טיפוליים אחרים. הסיבה בגללה לא ברור אם החיסיון ישפיע על התמריצים היא שהזירה השיפוטית היא לא טבעית ליחסי רופא-חולה. טוב זה תלוי בהקשר.
החיסיון חל על כל הצוות הרפואי ולא רק הרופא המטפל הספציפי, עד רמת בית החולים. בעל החיסיון הוא החולה ורק הוא רשאי לוותר עליו. הנהנה הוא הרופא. ההנאה מהחיסיון (כמו בחיסיון עו"ד-לקוח) – הרופא לא ימסור שום מידע שהחולה מסר אבל החולה יכול לסרב לענות על השאלה "מה מסרת לרופא" אבל לא לגבי המידע עצמו.
התנאים לחיסיון:
זיקה ענינית לחולה עצמו
שהגיע תוך העבודה כרופא
קשור לעבודה הרפואית – בארה"ב ביהמ"ש בודקים עד כמה המידע היה חיוני לטיפול הרפואי. נניח שאדם מגיע ירוי ואומר לרופא איך ירו בו זה לא בהכרח רלוונטי.
פרקטיקות לא חוקיות של הרופא – לא יחול על זה כי אנחנו לא רוצים לתמרץ פעילות בלתי חוקית
דברים שלפי טיבם נמסרים לרופא מתוך הנחה שישמרו בסודיות – מסוג הדברים שנמסור בבדיקה בחדר סגור. יש פה מבחן אובייקטיבי – גם אם האדם רגיש לפרטיותו זה לא רלוונטי. פסה"ד המנחה הוא ישמחוביץ' – רופא שעסק בתחום הפוריות. חוקרי מס הכנסה הגיעו לבית/קליניקה שלו לבדוק שהצהיר על מלוא ההכנסות. בין הכרטיסיות היה מידע על זהות המטופלים. הרופא טוען שחל על המידע הזה חיסיון ולכן אסור לרשויות המס לבחון אותו. מדובר על סוג מידע שאדם חייב להנפיק לרשויות המס, היה אפשר לדחות את התביעה על הסף. מעצם טיבו הרישום לא יכול להיות חסוי. ביהמ"ש קבע: שמות חולים וכתובתם אינם בגדר החיסיון. זוסמן אומר שיש נסיבות בהן צנעת הפרט תחיל את החיסיון גם על המידע הזה אבל לא בטיפולי פוריות. לאור חוק ההגנה על הפרטיות וחו”י כבו”א בסבירות גבוהה כן יראו בזה מידע חסוי. בכל מקרה מדובר בחיסיון יחסי, ולאור הערך הנגדי היה אפשר להסיר אותו. לא מדובר פה על בדיקה שגרתית של רשויות המס אלא שהיה להם חשד מוקדם שהוא מעלים הכנסות. מדובר בחשיפה רק לרשויות המס ולא בחשיפה פומבית כך שהנזק לא מאד גדול. האדם יושב בחדר הקבלה של המרפאה ולכן יש פה חשיפה של שמו לציבור.
הויתור על החיסיון – מפורש - הרבה פעמים חברות ביטוח דורשות ביטוח על החיסיון מראש. מכללא – כמו בעו"ד-לקוח, אם הוא תובע את הרופא או את ביה"ח. או כאשר החולה מזמן את הרופא כעד מטעמו וחוקר אותו – הרופא בעצם יהיה חשוף לחקירה נגדית.
זהו חיסוין יחסי- ביהמ"ש יכול להסיר אותו. השיקולים – מצד אחד חיוניות המידע להכרעה השיפוטית(להגנה של הנאשם), ואיזה סוג של הכרעה שיפוטית זאת (מה עומד על הכף) מצד שני הצורך של החולה להפוך את הרופא לאיש אמונו והאפשרות להקטין את הנזק (דלתיים סגורות)
החסיונות האחרים מאד דומים
ס' 50 – פסיכולוג-מטופל. אחד ההבדלים בין ס' 49 ל-50 הוא שס' 49,48 חל על כל המערכת וס' 50 זה רק על הפסיכולוג. לפעמים יש זוג מטופלים, ואז הבעלים הם שני בני הזוג ושניהם צריכים לוותר כדי שהוא יוסר. אם אדם טוען טענת אי-שפיות ומבקש למשל לתמוך אותה בטיפול פסיכולוגי- החיסיון מוסר על כל הטיפול.
50א – עובד סוציאלי.
51 – כוהן דת. זה רק לגבי קתולים. זהו חיסיון מוחלט. לא ברור מי הבעלים. הפרקטיקה הדתית אוסרת על הכומר לחשוף את המידע גם אם המתוודה מוותר. פס"ד פרידמן – רב אינו כוהן דת.
חסיונות פסיקתיים
בפס"ד ציטרין נקבע שהרשימה בפק' הראיות אינה סגורה.
חיסיון בנקאי
אמנם יש חוק והסכמי סודיות אבל זה לא מספיק בבימ"ש.
התפתחות החסיון
עד פס"ד גוזלן לא דובר על חיסיון בנק-לקוח, אלא כאשר עלתה שאלה שבה הבנק מעביר מידע דנו בפרוצדורה בה המידע יובא לביהמ"ש. בגוזלן עלתה השאלה מה קורה כאשר אחד מבלעי הדין מזמן את הבנק כדי לעיין בחשבונות של מישהו שהוא צד חיצוני להתדיינות. היה תאגיד בנקאי צרפתי שהתדיין עם פלאטו שרון. בני הזוג גוזלן הם לא צד פורמלי להליך – טענו שהם מחזיקים בכסף של שרון. הדגש בפסה"ד של המחוזי היה על הפרוצדורה להבאת המידע, לא תהו איך יש להם זכות לקבל מידע על החשבון שלהם. קבעו שס' 39 תקף גם על צדדים שלישיים. בעליון גוזלן טענו: ס' 2(7) או 2(8) לחוק הגנת הפרטיות בשילוב ס' 32. ס' 2(7) קובע שהפרת חובת סודיות על פי דין היא פגיעה בפרטיות. ס' 32 קובע שחומר שמושג תוך פגיעה בפרטיות פסול מלשמש ראייה בביהמ"ש, עם סייגים. ביחד זה יוצר סוג של חיסיון יחסי, ע”ב רעיון פרי העץ המורעל. ס' 2(8) מתיחס לחובת סודיות ע”פ הסכם לרבות הסכם מכללא (בעצם פתיחת החשבון בבנק). ס/ 15א לפק' הבנקאות – לא רלוונטי ליחסי בנק-לקוח לכן אין חובת סודיות ע"פ דין. ביהמ”ש לא דחה את הקונסטרוקציה אלא שמדובר בחשד לקנוניה ולכן ביהמ”ש מורה לגלות את החומר.
כלומר בנסיבות אחרות ניתן לקבל את הקונסטרוציה – פס”ד סקולר נ' ג'רבי – סכסכוך בין שתי כיתות של יורשים, אחד מהצד של הדבר והשני מהצד של האשה. היורשים של האשה טוענים שהצד השני משך כספים מהחשבון המשותף ומבקשים לקבל פרטי חשבונות של הבעל, הבת והאשה. היורשים של הבעל מתנגדים בטענה כללית של חוק הגנת הפרטיות והמחוזי מקבל את החיסיון. אין פה חשד לקנוניה (ביקורת – יש פה!)
הביקורת על הקונסטרוקציה – בהקשר של חיסיון בנקאי הרבה פעמים נגן על תאגידים. אי אפשר להשתמש בחוק הגנת הפרטיות, ולכן בעצם החיסיון לא יחול. מצד שני היא כוללת יותר מידי מצבים, כלומר רלוונטית לא רק לבנקים אלא לנושאים אחרים רבים.
שורה תחתונה – ביהמ”ש העליון הבין את הבעיה עם הקונסטרוקציה ולכן בחר בחלופה שגם היא בעייתית. ביהמ”ש רצה לראות בזה הרחבה של ס' 39. הבעייתיות עם זה היא שס' 52 לא חל כי הוא מתיחס רק לפרק ג. זה מגביל את החיסיון לבימ”ש ולא לרשויות חקירה.
מאפייני החיסיון
יחסי. מעורב כמו מרבית החסיונות (יש חסיונות אישיים כמו הפללה עצמית ויש תוכניים שמתיחסים לתוכן המידע למשל בטחון המדינה). חשוב מי מביא את המידע וגם מהו המידע. אפשר לבקש מבעל הדין עצמו לספק את פרטי החשבון, רק לבנק אסור לתת. כמובן שאין בעיה עם בקשת המידע מצד ג'.
הנהנה – מבחינה פורמלית הבנק. בפועל כדי לא לעקר אותו מתוכן אנחנו מאפשרים לבעלים להגיד שמשהו הוא חלק מהחיסיון אבל לא על המידע עצמו. בהקשר הבנקאי אין משמעות למידע עצמו והתקשורת, לכן אפשר לבקש מבעל החשבון להביא את החשבונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה