גיאו - ברבמן / הריסות בלתי חוקיות

לפנינו עוד מאמר שמאלני למדי. אם הייתי יודעת שהקורס הזה הוא "מבוא לשמאל קיצוני במדינת ישראל" אולי הייתי לוקחת משהו אחר.



85% מהבתים הפלסטינים במזרח ירושלים "אינם חוקיים", שזה 20,000 מבנים שנבנו ללא היתר בניה מאז 67. מ-87 ועד 04' ישראל הרסה 400 מהם, לא מטעמים בטחוניים אלא כתוצאה של אכיפת חוקי תכנון ניטרלית-לכאורה. הפלסטינים רואים את זה כמלחמה אתנו-לאומית שמטרתה השתלטות על אדמות והתעלמות מהחוק הבינ"ל. המאמר יתמקד במהלכים הלא-חוקיים שנעשים במזרח ירושלים – כאשר כל צד רואה את המעשים של הצ השני כלא-חוקיים.

אי-חוקיות (להלן א"ח) מבוססת אובייקט – מעצבת את הגיאוגרפיה הפיזית. א"ח מבוססת סובייקט – מעצבת את הגיאו' האנושית.

דמוגרפיה וטריטוריה

החלוקה בין ירולשםי המערבית למזרחית התבססה בשנים 48-67. ב-67 ירושלים שילשה את גודלה המוניציפלי ונוצר מצב בו רבע מהתושבים ערבים. ב-73 נקבעה מדיניות של שמירת היחס. ב-80 חוקק חו"י ירושלים בירת ישראל. למרות זאת כיום רק 65% מהתושבים בעיר הם יהודים. לרוב הפלסטינים במזרח העיר אין ת"ז כחולה. הם יכולים להצביע בבחירות לעירייה אבל לא עושים את זה –מה שממחיש את הפער בין המצב ה"חוקי" למצב ב"שטח". הנרטיב הישראלי הוא ערבוב בין סגרגרציה לאסמיליציה של האוכ' הפלסטינית – מצד אחד ישראל רוצה לשלוט בעיר ומצד שני מפחדים מהשתלטות דמוגרפית של הפלסטינים.

תכנון ה"ירושלימות"

ישראל אינה מגדירה את הבתים שהיא הורסת א"ח אך ההריסות נעשות מכח חוק. בין השנים 67-99 ניתנו לפלסטינים מספיק אישורי בנייה ע"מ לאכלס 25 אלף מתוך 112 אלף של הגידול באוכלוסיה. ישראל ביטלה את תוכניות המתאר הירדניות ואיטית בייצור תוכניות חדשות, כך שרבע ממזרח העיר אינו מתוכנן. השטח שאינו מתוכנן מוגדר "אזור ירוק" וכך אי אפשר לקבל שם אישורי בנייה. רוב הקרקע אינה רשומה בטאבו וזה תנאי לקבלת היתר בנייה. הפלסטינים לא רוצים לרשום את הקרקע בגלל חוק נכסי נפקדים.

יש אפלייה בירוקרטית: אישור תוכנית מקומית בשכונה יהודית לוקח שנה ובאזורים הפלסטינים 13, וגם כשהיא מאושרת אין תקציב לביצוע. ליהודים נתנים יותר אחוזי בנייה – שהפלסטינים ישמרו על אופי "כפרי". הריסת בתים של יהודים היא נדירה. 80% מהבנייה הלא חוקית בעיר היא של יהודים ו-80% מההריסות הם של ערבים.

תוצאות בירוקרטיות של א"ח

א"ח והבית

נוטים להתיחס לא"ח כאל משהו בשולי החוק ולא כאל תופעה בפני עצמה. המאמר ידגיש שיש לא"ח כוחות מוסריים. יש בה איזה הירואיות. מדוע מתמקדים דווקא בבתים? הספרות רואה ב"בית" הארכה של ה"עצמי". במקרה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני יש לו גם משמעות לאומית. למשל החזרה של היהודים לארץ היא חזרה "הביתה". לפלסטינים יש את רעיון ה"צומוד" של דביקות בקרקע שלך. בירושלים, יהודים ופלס' בונים בתים כהכרזה ולאו דווקא במטרה לגור שם.

הפלסטינים טועענים שבניית שכונות יהודיות במזרח העיר אינה חוקית ע"פ החוק הבינ"ל.

"חיזיון" ההריסה

כשהורסים בית כווווולם באים לראות. יש עיתונאים, פעילי שמאל, משטרה, שמח. יש משמעות לחשש מכך שיהרסו לך את הבית. יש משהו פטישיסטי בהריסה של בית (?!) מבחינה רגשית עבור הפלסטינים זה כמו רצח של ילד (לפחות זה מה שהם אומרים). מצ שני יש כאלה שאומרים שישראל לא סדיסטית אלא בכלל לא שמה על הפלסטינים.

מפות, צבעים, תמונות, תיקים

השליטה המודרנית במרחב היא ע"י מפות, בדגש על מפות רשמיות. לישראל קשה לשלוט על הפלסטינים וחסר רישום קודם של הקרקעות. הבירוקרט בחרו הממוזג מנותק לחלוטין מהשטח ורק רואה את המפה. המפות יוצרות פער בין איך החלל נתפס לאיך שחיים בו. לכותבת ממש מפריע שדווקא הצבע הירוק נבחר לשמש לאזורים שבהם הורסים בתים. בכלל, זה לא מאמר, זה "רצף תודעה".

בקיצור הבעיה היא שהופכים את המרחב ל"רישמי" בעזרת הייצוגים הבירוקרטים שלו וזה משפיע בחזרה על המרחב. הבירוקרטיה הופכת את האנשים לזרים זה לזה ועושה דה-הומניזציה.

פיקוח

הפקחים הם הכי חשובים כי הם היחידים שמקשרים בין המרחב לייצוג הבירוקרטי שלו. האם מחליטים איזה בתים הם א"ח, איזה צריך להרוס ובאיזה סוג הליך. הם מכריזים על מספר קטן יחסית של בתים כלא חוקיים. למה? יש להם סדר עדיפויות והם פועלים ברציונליות (לטענתם). הם רואים עצמם כיעילים ו"טכניים" ולכן הומנים. יש למעשה שתי מחלקות של פקחים שלא ברורה לחלוטין חלוקת העבודה ביניהן (כלומר כן יש ברדק ולא "רציונליות"), ואיזה בית יהרס תלוי לא רק ב"חוקים" אלא גם ביחסי הכוחות בין המחלקות.

שרירותיות: שתי נקודות מבט

בגדול, הפלסטינים טוענים שיש ממש רנדומליות באיזה בית יהרס ואיזה לא, וכנראה שזה קצת נכון. הפקחים עושים את זה בכוונה כדי שהפלסטינים יפחדו יותר. ישראל גם נותנת חנינה לחלק מהבתים וכך הפלסטינים חושבים שמי שקיבל חנינה הוא משת"פ.

פשיעה: לחיות באוויר

הישראלים מציגים את הא"ח של הפלסטינים כפשע וכך הופכים אותם לבלתי נאמנים או חסרי אונים, בעוד העירייה היא המושיע המוסרי. זה מועדד פלסטינים לעבור על החוק. לטענת הפלס' אין להם ברירה אלא להיות "פושעים", החוק אינו חוקי. הפלס' במקביל רואים את עצמם כ"פושעים".

התנגדות דרך א"ח וצורות התנגדות אחרות

מסגרת הדיון

כל הזמן בונים יותר ויותר בתים א"ח. יש בזה אקט של התנגדות.

בנייה לא חוקית כהתנגדות אנטי-הומוגנית

הפלס' עושים מחאה מרחבית. יש כאלה שרואים בכך מחאה מאורגנת, חלק מממלחמה תוך התעלמות מיחסי הכוחות המובנים. אוקי הפואנטה היא שההתנגדות נעשיתבאמצעות הריסת ההרמוניה (לא לבנות מחדש את הבית, או כן לבנות אותו מחדש).

התנגדות יומיומית

התנגדות יכולה לבוא לידי ביטוי לאו דווקא בהפגנות כוח אלא בפעולות כמו מריחת זמן, חבלה, וכל מיני מעשים קטנים. למשל, הפלסטינים סרקסטים או צוחקים על ביהמ"ש. בצד הישראלי – חוסר מודעות למצב הפלסטינים הוא סוג של התנגדות.

לסיכום – לא מחדש אז מי שרוצה זה בעמ' 35-38