עזבון דנקנר
העותרים הם בעלי קרקרע שבטח שהוכרז באתר עתיקות חל איסור לבנות םש ללא היתר ממנהל רשות העתיקות. כיוון שלא נמצאו עתיקות באזור הם מבקשים לבטל את ההכרזה. ע"מ לקבל אישור מהמנהל הם צריכים לעשות חפירת בדיקה, ואם יתברר הצורך גם חפירת הצלה הבדיקה נעשית ע"י הרשות כאשר 85% מהעלות היא ע"ח הבעלים.
פסה"ד: המבחן להאם שטח מכיל עתיקות או לא צריך להיות זה של "אפשרות סבירה" (הסתברות בינונית). רשות העתיקות צריכה לעשות את הבדיקה בזמן סביר ועל חשבונה, ע"מ לצמצם את הפגיעה בזכות קניין. אם רוצים לפרש את החוק כך שיפגע בקניין בצורה חזקה, האיזון צריך להיות שימוש במבחן הוודאות הקרובה להימצאות עתיקות.
גם אם נערך חוזה בין הרשות לבעלי הקרקע, ברור שזה נעשה בכפייה כי הרשות נותנת לבעל הקרקע היתר בנייה. מדובר פה בעצם ב"מס" ע"מ לקבל היתר בנייה. בחוק העתיקות אין הוראה אשר מאפשרת לפגוע בקניין ללא פיצוי ואפילו רמז לכך שצריך לתת פיצוי. אין הוראה שמאפשרת לגבות כספים מבעל הקרקע. התכלית של החוק היא הגנה על עתיקות וזהו אינטרס ציבורי. לשם כך מטילים מגבלות על הפרט. אין צדק בכך שהפרט, ולא הציבור, יצטרך גם לשלם על הבדיקה - צדק חלוקתי ושיקול כלכלי. זה כמו בהפקעת קרקע. ההגנה על זכות הקניין מחייבת פגיעה מידתית, במיוחד לאור חו"י כבוד האדם.
העתירה קונקרטית נדחתה, אך נקבע שלרשות העתיקות אין סמכות לגבות כספים.
ויסמן 131-154, 176-178
מחוברים
אין תשובה ברורה מהו "מחובר" לקרקע. השאלות הן - מה זה "קבע"? מהי מיתד החיבור הנדרשת? מה לגבי דברים שקל לפרק?
אנו מתיחסים למחוברים כאל מקרקעין משום שיש להם תכונת קביעות, וכדי לא ליצור נזק כלכלי לנכס ע"י פירוקו.
הבנוי והנטוע - האם הוא לעולם בגדר מק'? לדעתו לא תמיד. למשל, כאשר בנאי מביא פיגומים לבניין ואז לוקח אותם ברור שזה לא מק'. סוכה אינה מק' - אין פה את מאפיין הקביעות.
חיבור של קבע- כאשר יש צמידות רבה של המחוברים לקרקע, הבעיה פחותה (בתים, כבישים, מזרקות). כנ"לל גלבי דברםי שאין להם קיום בניתוק מהקרקע, למשל מבנים שנבנו במיוחד לתערוכה ואי אפשר לפרק אותם בלי להרוס אותם. הקיקיון של יונה הוא מק', גם אם הוא קיים רק יום אחד.
השאלה היא לא טכנית של אמצעי החיבור אלא של תוצאת החיבור. לכן לא צריך שהמחובר יהיה "מודבק" לקרקע. עם זאת ההלכה בשפלן נ' קאופר שונה.
מחוברים ניתנים להפרדה - אין הכוונה לאפשרית פיזית להפרדה (היום אפשר להזיז הכל עם ציוד הנדסי כבד) אלא לדברים שהתכוונו לאפשר להזיז אותם.
מחוברים שצמידותם לקרקע רופפת - כמו מבנה טרומי, גדר אבנים ללא מלט, חלונות בבית - לשם כך יש את מבחן הכוונה. האם היתה כוונה לחיבור קבע? לכאורה הס' בחוק שמגדיר מחוברים אינו כולל את המבחן אך ויסמן מציע לעשות מאמץ ולהכניס אותו. ניתן לראות יישום של זה בפס"ד מ"י נ' טמייזה (גלוסקמאות שנמצאו בקרקע נחשבו מק', כיוון שהיתה כוונה שיישארו שם). בפס"ד מעליות טל נקבע שמעלית היא מק' ולא נשאל האם היא ניתנת להפרדה. פס"ד בן זכאי קבע שכאשר בודקים אם דבר מה הוא מבנה קבע יש מבחן פיזי וגם סובייקטיבי-נפשי. יש עוד דוגמאות.
כוונה סוב' לעומת קיומו של מצג- מתחשבים בכוונה האוב'.
חיבור כדין ע"י בעל מק'
מה עושים כאשר לאדם אחד היתה זכות במטלטל (למשל קנייה באשראי, משכון)? בנסיבות כאלה הוא ייחשב ניתן להפרדה ולא מק'. זאת, אלא אם כן ההפרדה כרוכה בנזק רב. אך שוב צריך להתיחס כאן לסוגיית המצב (אם מישהו קונה את המק' ויש שיעבוד על המטלטל). צריך לשים לב שאם קובעים ע"פ המצג, זה פוגע בבעל המטלטלין, ולמצוא מגנון לטיפול בבעיה (יש כזה בארה"ב). לכן, כיוון שאצלנו אין הסדר, עדיף שלא לתת לרוכז תם הלב זכות במטלטלין של המשעבד, גם אם היה מצג.
חיבור כדין ע"י שוכר מק'
כדי לייעל את השימוש במק' רצוי לתת לשוכר לקחת אותם עימו כשהוא עוזב. מצד שני, רוצים לשמור על האינטרסים של צד ג', שיש לו מצג של חיבור. הפתרון המועדף הוא: לגבי הבנוי והנטוע- שכל עוד השוכר שם, המחוברים ייחשבו למק', אבל צריך לתת לשוכר לקחת את המטלטלין עמו כשהוא עוזב, כל עוד הפירוק אינו גורם נזק רב. לגבי מחוברים אחרים - ייחשבו שמק' רק אם אינם ניתנים להפרדה. בעל המק' תמיד רשאי לבקש מהשוכר את סילוק המחוברים. כאשר זכותו של צד ג' תם לב תלוייה בסיווג, המבחן יהיה מבחן המצג. אולם, סביר שצד ג' יבדוק את הנכס טרם הרכישה ויהיה מודע למה כלול בו ומה לא.
חיבור שלא כדין ע"י בעל מק'
סביר שביהמ"ש ייטה לראות במחוברים מטלטלין, אלא אם כן ההפרדה כרוכה בנזק ניכר. לגבי רוכש תם לב, מועדפת הזכות של מי שהיה הבעלים במטלטלין לפני שחוברו, אלא אם כן ההפרדה תגרום נזק ניכר. זה ע"פ עקרון אין אדם יכול להעביר יותר ממה שיש לו.
סיווג מחוברים כלפי גורמי חוץ
כגון רשויות מס ולצרכי הפקעה. צריך לפרש בגמישות ולמנוע פגיעה שאינה לצורך בבעל הנכס. כך, כאשר מפקיעים את הקרקע לצורך בניית מסילת רכבת, צריך לתת פיצוי על מבנים ונטיעות שבשטח. המבחן יהיה בד"כ מבחן החזות החיצונית של חיבור קבע.
חריגים לכלל שהבעלות בקרקע חלה גם על המחוברים (חוקים) - בתים משותפים, תיבות דואר, כבלים של בזק, נטיעות ארעיות של רשות מקומית על מגרש פרטי ריק.
לידאי נ' לידאי
המשיבה מבקשת להצהיר על שותפותה בנכסים של בעלה. הם נישאו לפני חוק יחסי ממון. אין מחלוקת שמגיע לה חצי מהרכוש השאלה היא מהו הרכוש - האם הוא כולל גם את בית המגורים וקופות גמל.
פסה"ד:
בית המגורים: הלכת השיתוף מקלה עם בן הזוג הטוען לשיתוף. די בכך שבני הזוג קיימו בזמן מגוריהם בבית חיים משותפים ולא משנה מי הכניס יותר כסף לבנייתו. ביהמ"ש קמא קבע שהקרקע שעליה הבית ניתנה לו במתנה ע"י אביו לרגל נישואיו. זאת טעות - האב נתן לבן רשות לבנות בית. הקרקע רשומה ע"ש הבן, אחותו והילד של בני הזוג. המשפט אינו מכיר בבעלות מחוברים בנפרד מהבעלות בקרקע. חמ"ק אינו עונה על השאלה מה זכותו של מי שבנה בית בהסכמת בעל הקרקע, וחוק השכירות והאילה לא חל על העניין כיוון שהוא מאוחר. באין חוזה בין הצדדים, הפסיקה מתיחסת למי שבנה כ"בר רשות". רשות ללא תמורה ניתנת לביטול, כתלות בנסיבות.
למשיבה אין זכות בעלות בבית, אך היא זכאית לפיצויים של מחצית ערך הבית, ללא הקרקע.
שלב נ' נווה הררי
המשיבים הם חלק מבעלים משותפים של חלקה בחולות ראשל"צ. ע"מ לכרות כורכר, המערערות סללו דרך של כמה מאות מטרים בתוך החלקה, בלי רשות. המשיבים ביקשו צו מניעה. המערערות טוענות שזה לא צודק, כי הן השקיעו הרבה כסף בסלילת הדרך ואין להן איך לתפעל את המכרה.
פסה"ד: העובדה שאין פה "צדק" לא צריכה לפגוע בזכות הקניין של המבקשים. מדבור פה בהסגת גבול לצרכים מסחריים. המערערות היו יכולות לסלול דרך אחרת, זה פשוט היה עולה יותר. המשפט האנגלי מתיחס לשתי צורות להיווצרות זכות מעבר:
1. מעבר כורח - כאשר הדרך החלופית מסוכנת. לצורך כל מביאים בחשבון את מצב הקרקע בזמן העיסקה וללא פעולות שנעשו לאחר מכן ע"י אחד הצדדים על דעת עצמו. ייתכן שניתן להכיר בזכות כזו, אך לא במקרה זה.
2. מעבר מתוקף "קנייה משתמעת" - לא ניתן להכיר בזכות.
היה ברור לצדדים בעת חלוקת הקרקעות שהן ישמשו לכרייה. ניתן להגיד שהצדדים העניקו זה לזה זכות לביקור בקרקע אך לא זכות לסלילת כביש, כיוון שלא ראו אפשרות לבניית מפעל בעת החלוקה.
רדומילסקי נ' פרידמן
המשיב מתגורר בדירה בתור "דייר מוגן", והבת שלו עברה לגור איתו עקב בעיות עם בעלה. בעלת הדירה המערערת טוענת ש:הוא משכיר שכירות משנה לבת שלו; הוא העביר חוט אנטנה מדירתו לבית הסמוך, וזה עובר בחצר שלה. למעשה ברור שהמערערת רק מפחדת שבהת תהפוך גם לדייר מוגן.
פהס"ד: זוסמן: מתיחת החוט ב"חלל הרום" אינה "מעבר" כיוון שהחוט קבוע. אילו חפצה המערערת להקים מבנה בחצר והחוט היה מפריע לה, היא היתה מקבלת סעד. הפגיעה במערערת היא אפסית, ויש פה השגת גבול "טכנית" בלבד.
כהן: כיוון שיש פה יחסי שכירות, צריך בכלל לדון לפי חוקי השכירות. מתיחת החבל אינה בגדר "כניסה" למקרקעין. בכל מקרה אין פה נזק ממון ומתן צו מניעה יהיה בגדר "התעמרות". מגיעים לאותה תוצאה גם ע"פ דיני המקרקעין וגם ע"פ דיני הנזיקין.
רוקר נ' סלומון
סכסוך שכנים בבית משותף שנמשך כבר שנים, כיוון שהשכנים (רוקר) בנו בשטח המשותף. לסלומון יש את הזכות להשבת המצב לקדמותו כיוון שהבניה היתה שלא כדין. רוקר טוענים שלאור הנסיבות צריך לא לתת צו להרוס את המבנה. הסיפור: בשנות ה-80 התברר שיש עוד זכויות בנייה בבנין. רוקר רצו לבנות כדי להרחיב את הדירה שלהם בקומת הקרקע וסלומון התנגדו. הוחלט לאפשר לרוקר לבנות, בתנאי שיבנו מחסן לרוקר, במקום המקלט שהם לוקחים מהם. רוקר סגרו את העמודים, ניכסו את המקלט ובנו עוד חלק בחצר (וגם מחסן). עלות השבת המצב לקדמותו היא כ-100,000 ש"ח. הבניה נעשתה ברווחים שבין צווי מניעה.
אנגלרד: לא רואה הבדל בין בנייה שלא כידי ברכוש משתוף לבין בנייה שלא כדין במקרקעי הזולת. סלומון תובעים ע"פ פקנ"ז (29) וחמ"ק (21-26). ניתן להפעיל את הוראות פרק ד' - רכוש משתוף - על בתים משותפים, בשינויים המתחייבים. ס' 21 (חמ"ק) מאפשר לנפגע לבחור את הסעדים. האם ביהמ"ש יכול להתערב? ס' 14 מתיחס ל"שימוש לרעה במקרקעין", מדובר על ביוטוי לעקרון תו"ל. המבחן לתו"ל הוא או סובייקטיבי (שימוש בזכות מתוך מניע פסול) או אובייקטיבי (גרימת נזק או אי נוחות) - מספיק מבחן אחד מבין שניהם.
האם מסיג גבול יכול לחסות בצל הדוקטרינה של ס' 14? התשובה היא כן. כלומר, הס' מאפשר לביהמ"ש שק"ד לגבי צו הריסה.
במקרה זה, הצדק מחייב לא לתת צו הריסה. הנזק שייגרם מההריסה אינו פרופורציונלי לנזק של סלומון.
דעת הרוב - טירקל (לוין): התביעות הקנייניות מכח חמ"ק מתקיימות בנפרד מעקרונות פקנ"ז, גם אם יש בהן יסודות נזיקיים. החוקים מייצגים אינטרסים שונים ותפיסות משפטיות שונות. ס' 14 כאשר נקרא בהקשרו, מתיחס למקרה שבו בעל מקרקעין עושה, למשל, הרבה רעש ובכך מפריע לשכניו. אין לראות בכך הגבלה של זכותו לפנות לסעד משפטי. רוקר אינם זכאים להגנת ביהמ"ש.
חשין: הנטל צריך להיות על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש למה לא יחזיר לתובע את שלו. לכן אין להשתמש במבחן אובייקטיבי.
ברק (שטרסברג-כהן): לביהמ"ש יש שק"ד, אך זה שק"ד צר, ע"פ ס' 39 לחוה"ח. ס' 14 הוא ביטוי לעקרון תו"ל הכללי, ולמעשה הוא מיותר. כל שימוש בזכות במקרקעין צריך להיעשות בתו"ל. המבחן הוא אובייקטיבי. מותר להגיש תביעה ע"מ לממש את הזכות שיתנהגו כלפיך בתו"ל. הוא חל על כל שימוש בזכות. לשופט יש שק"ד בהענקת סעדים. בלה בלה תו"ל תו"ל...
השיקולים לבחינת תו"ל: אופי המשאב; טיב היחסים עם הזולת כולל הסתמכות והאפשרות לתת פיצוי כספי; מידת הפגיעה באינטרס העצמי. היסטורית, המשפט מגן על זכות הקניין יותר משהוא מגן על חיוב. אולם, הקניין כולל גם היבט של אינטרס ציבורי. צריך לבדוק גם את עוצמת הפגיעה, משכה וכו'.
במקרה זה: יש לתת משקל לכך שמדובר ברכוש משותף ולא רכוש של הזולת (ישפ פה פחות פגיעה באוטונומיה); לנכונות לתת פיצוי כספי; יש פה פגיעה מהותית וקבועה מתוך מודעות. לרוקר לא מגיעה הגנת ביהמ"ש.
מצא: מסכים עם חשין שיש שק"ד מצומצם ורוצה להסתכל על כלל קטגוריית הבתים המשותפים.
העותרים הם בעלי קרקרע שבטח שהוכרז באתר עתיקות חל איסור לבנות םש ללא היתר ממנהל רשות העתיקות. כיוון שלא נמצאו עתיקות באזור הם מבקשים לבטל את ההכרזה. ע"מ לקבל אישור מהמנהל הם צריכים לעשות חפירת בדיקה, ואם יתברר הצורך גם חפירת הצלה הבדיקה נעשית ע"י הרשות כאשר 85% מהעלות היא ע"ח הבעלים.
פסה"ד: המבחן להאם שטח מכיל עתיקות או לא צריך להיות זה של "אפשרות סבירה" (הסתברות בינונית). רשות העתיקות צריכה לעשות את הבדיקה בזמן סביר ועל חשבונה, ע"מ לצמצם את הפגיעה בזכות קניין. אם רוצים לפרש את החוק כך שיפגע בקניין בצורה חזקה, האיזון צריך להיות שימוש במבחן הוודאות הקרובה להימצאות עתיקות.
גם אם נערך חוזה בין הרשות לבעלי הקרקע, ברור שזה נעשה בכפייה כי הרשות נותנת לבעל הקרקע היתר בנייה. מדובר פה בעצם ב"מס" ע"מ לקבל היתר בנייה. בחוק העתיקות אין הוראה אשר מאפשרת לפגוע בקניין ללא פיצוי ואפילו רמז לכך שצריך לתת פיצוי. אין הוראה שמאפשרת לגבות כספים מבעל הקרקע. התכלית של החוק היא הגנה על עתיקות וזהו אינטרס ציבורי. לשם כך מטילים מגבלות על הפרט. אין צדק בכך שהפרט, ולא הציבור, יצטרך גם לשלם על הבדיקה - צדק חלוקתי ושיקול כלכלי. זה כמו בהפקעת קרקע. ההגנה על זכות הקניין מחייבת פגיעה מידתית, במיוחד לאור חו"י כבוד האדם.
העתירה קונקרטית נדחתה, אך נקבע שלרשות העתיקות אין סמכות לגבות כספים.
ויסמן 131-154, 176-178
מחוברים
אין תשובה ברורה מהו "מחובר" לקרקע. השאלות הן - מה זה "קבע"? מהי מיתד החיבור הנדרשת? מה לגבי דברים שקל לפרק?
אנו מתיחסים למחוברים כאל מקרקעין משום שיש להם תכונת קביעות, וכדי לא ליצור נזק כלכלי לנכס ע"י פירוקו.
הבנוי והנטוע - האם הוא לעולם בגדר מק'? לדעתו לא תמיד. למשל, כאשר בנאי מביא פיגומים לבניין ואז לוקח אותם ברור שזה לא מק'. סוכה אינה מק' - אין פה את מאפיין הקביעות.
חיבור של קבע- כאשר יש צמידות רבה של המחוברים לקרקע, הבעיה פחותה (בתים, כבישים, מזרקות). כנ"לל גלבי דברםי שאין להם קיום בניתוק מהקרקע, למשל מבנים שנבנו במיוחד לתערוכה ואי אפשר לפרק אותם בלי להרוס אותם. הקיקיון של יונה הוא מק', גם אם הוא קיים רק יום אחד.
השאלה היא לא טכנית של אמצעי החיבור אלא של תוצאת החיבור. לכן לא צריך שהמחובר יהיה "מודבק" לקרקע. עם זאת ההלכה בשפלן נ' קאופר שונה.
מחוברים ניתנים להפרדה - אין הכוונה לאפשרית פיזית להפרדה (היום אפשר להזיז הכל עם ציוד הנדסי כבד) אלא לדברים שהתכוונו לאפשר להזיז אותם.
מחוברים שצמידותם לקרקע רופפת - כמו מבנה טרומי, גדר אבנים ללא מלט, חלונות בבית - לשם כך יש את מבחן הכוונה. האם היתה כוונה לחיבור קבע? לכאורה הס' בחוק שמגדיר מחוברים אינו כולל את המבחן אך ויסמן מציע לעשות מאמץ ולהכניס אותו. ניתן לראות יישום של זה בפס"ד מ"י נ' טמייזה (גלוסקמאות שנמצאו בקרקע נחשבו מק', כיוון שהיתה כוונה שיישארו שם). בפס"ד מעליות טל נקבע שמעלית היא מק' ולא נשאל האם היא ניתנת להפרדה. פס"ד בן זכאי קבע שכאשר בודקים אם דבר מה הוא מבנה קבע יש מבחן פיזי וגם סובייקטיבי-נפשי. יש עוד דוגמאות.
כוונה סוב' לעומת קיומו של מצג- מתחשבים בכוונה האוב'.
חיבור כדין ע"י בעל מק'
מה עושים כאשר לאדם אחד היתה זכות במטלטל (למשל קנייה באשראי, משכון)? בנסיבות כאלה הוא ייחשב ניתן להפרדה ולא מק'. זאת, אלא אם כן ההפרדה כרוכה בנזק רב. אך שוב צריך להתיחס כאן לסוגיית המצב (אם מישהו קונה את המק' ויש שיעבוד על המטלטל). צריך לשים לב שאם קובעים ע"פ המצג, זה פוגע בבעל המטלטלין, ולמצוא מגנון לטיפול בבעיה (יש כזה בארה"ב). לכן, כיוון שאצלנו אין הסדר, עדיף שלא לתת לרוכז תם הלב זכות במטלטלין של המשעבד, גם אם היה מצג.
חיבור כדין ע"י שוכר מק'
כדי לייעל את השימוש במק' רצוי לתת לשוכר לקחת אותם עימו כשהוא עוזב. מצד שני, רוצים לשמור על האינטרסים של צד ג', שיש לו מצג של חיבור. הפתרון המועדף הוא: לגבי הבנוי והנטוע- שכל עוד השוכר שם, המחוברים ייחשבו למק', אבל צריך לתת לשוכר לקחת את המטלטלין עמו כשהוא עוזב, כל עוד הפירוק אינו גורם נזק רב. לגבי מחוברים אחרים - ייחשבו שמק' רק אם אינם ניתנים להפרדה. בעל המק' תמיד רשאי לבקש מהשוכר את סילוק המחוברים. כאשר זכותו של צד ג' תם לב תלוייה בסיווג, המבחן יהיה מבחן המצג. אולם, סביר שצד ג' יבדוק את הנכס טרם הרכישה ויהיה מודע למה כלול בו ומה לא.
חיבור שלא כדין ע"י בעל מק'
סביר שביהמ"ש ייטה לראות במחוברים מטלטלין, אלא אם כן ההפרדה כרוכה בנזק ניכר. לגבי רוכש תם לב, מועדפת הזכות של מי שהיה הבעלים במטלטלין לפני שחוברו, אלא אם כן ההפרדה תגרום נזק ניכר. זה ע"פ עקרון אין אדם יכול להעביר יותר ממה שיש לו.
סיווג מחוברים כלפי גורמי חוץ
כגון רשויות מס ולצרכי הפקעה. צריך לפרש בגמישות ולמנוע פגיעה שאינה לצורך בבעל הנכס. כך, כאשר מפקיעים את הקרקע לצורך בניית מסילת רכבת, צריך לתת פיצוי על מבנים ונטיעות שבשטח. המבחן יהיה בד"כ מבחן החזות החיצונית של חיבור קבע.
חריגים לכלל שהבעלות בקרקע חלה גם על המחוברים (חוקים) - בתים משותפים, תיבות דואר, כבלים של בזק, נטיעות ארעיות של רשות מקומית על מגרש פרטי ריק.
לידאי נ' לידאי
המשיבה מבקשת להצהיר על שותפותה בנכסים של בעלה. הם נישאו לפני חוק יחסי ממון. אין מחלוקת שמגיע לה חצי מהרכוש השאלה היא מהו הרכוש - האם הוא כולל גם את בית המגורים וקופות גמל.
פסה"ד:
בית המגורים: הלכת השיתוף מקלה עם בן הזוג הטוען לשיתוף. די בכך שבני הזוג קיימו בזמן מגוריהם בבית חיים משותפים ולא משנה מי הכניס יותר כסף לבנייתו. ביהמ"ש קמא קבע שהקרקע שעליה הבית ניתנה לו במתנה ע"י אביו לרגל נישואיו. זאת טעות - האב נתן לבן רשות לבנות בית. הקרקע רשומה ע"ש הבן, אחותו והילד של בני הזוג. המשפט אינו מכיר בבעלות מחוברים בנפרד מהבעלות בקרקע. חמ"ק אינו עונה על השאלה מה זכותו של מי שבנה בית בהסכמת בעל הקרקע, וחוק השכירות והאילה לא חל על העניין כיוון שהוא מאוחר. באין חוזה בין הצדדים, הפסיקה מתיחסת למי שבנה כ"בר רשות". רשות ללא תמורה ניתנת לביטול, כתלות בנסיבות.
למשיבה אין זכות בעלות בבית, אך היא זכאית לפיצויים של מחצית ערך הבית, ללא הקרקע.
שלב נ' נווה הררי
המשיבים הם חלק מבעלים משותפים של חלקה בחולות ראשל"צ. ע"מ לכרות כורכר, המערערות סללו דרך של כמה מאות מטרים בתוך החלקה, בלי רשות. המשיבים ביקשו צו מניעה. המערערות טוענות שזה לא צודק, כי הן השקיעו הרבה כסף בסלילת הדרך ואין להן איך לתפעל את המכרה.
פסה"ד: העובדה שאין פה "צדק" לא צריכה לפגוע בזכות הקניין של המבקשים. מדבור פה בהסגת גבול לצרכים מסחריים. המערערות היו יכולות לסלול דרך אחרת, זה פשוט היה עולה יותר. המשפט האנגלי מתיחס לשתי צורות להיווצרות זכות מעבר:
1. מעבר כורח - כאשר הדרך החלופית מסוכנת. לצורך כל מביאים בחשבון את מצב הקרקע בזמן העיסקה וללא פעולות שנעשו לאחר מכן ע"י אחד הצדדים על דעת עצמו. ייתכן שניתן להכיר בזכות כזו, אך לא במקרה זה.
2. מעבר מתוקף "קנייה משתמעת" - לא ניתן להכיר בזכות.
היה ברור לצדדים בעת חלוקת הקרקעות שהן ישמשו לכרייה. ניתן להגיד שהצדדים העניקו זה לזה זכות לביקור בקרקע אך לא זכות לסלילת כביש, כיוון שלא ראו אפשרות לבניית מפעל בעת החלוקה.
רדומילסקי נ' פרידמן
המשיב מתגורר בדירה בתור "דייר מוגן", והבת שלו עברה לגור איתו עקב בעיות עם בעלה. בעלת הדירה המערערת טוענת ש:הוא משכיר שכירות משנה לבת שלו; הוא העביר חוט אנטנה מדירתו לבית הסמוך, וזה עובר בחצר שלה. למעשה ברור שהמערערת רק מפחדת שבהת תהפוך גם לדייר מוגן.
פהס"ד: זוסמן: מתיחת החוט ב"חלל הרום" אינה "מעבר" כיוון שהחוט קבוע. אילו חפצה המערערת להקים מבנה בחצר והחוט היה מפריע לה, היא היתה מקבלת סעד. הפגיעה במערערת היא אפסית, ויש פה השגת גבול "טכנית" בלבד.
כהן: כיוון שיש פה יחסי שכירות, צריך בכלל לדון לפי חוקי השכירות. מתיחת החבל אינה בגדר "כניסה" למקרקעין. בכל מקרה אין פה נזק ממון ומתן צו מניעה יהיה בגדר "התעמרות". מגיעים לאותה תוצאה גם ע"פ דיני המקרקעין וגם ע"פ דיני הנזיקין.
רוקר נ' סלומון
סכסוך שכנים בבית משותף שנמשך כבר שנים, כיוון שהשכנים (רוקר) בנו בשטח המשותף. לסלומון יש את הזכות להשבת המצב לקדמותו כיוון שהבניה היתה שלא כדין. רוקר טוענים שלאור הנסיבות צריך לא לתת צו להרוס את המבנה. הסיפור: בשנות ה-80 התברר שיש עוד זכויות בנייה בבנין. רוקר רצו לבנות כדי להרחיב את הדירה שלהם בקומת הקרקע וסלומון התנגדו. הוחלט לאפשר לרוקר לבנות, בתנאי שיבנו מחסן לרוקר, במקום המקלט שהם לוקחים מהם. רוקר סגרו את העמודים, ניכסו את המקלט ובנו עוד חלק בחצר (וגם מחסן). עלות השבת המצב לקדמותו היא כ-100,000 ש"ח. הבניה נעשתה ברווחים שבין צווי מניעה.
אנגלרד: לא רואה הבדל בין בנייה שלא כידי ברכוש משתוף לבין בנייה שלא כדין במקרקעי הזולת. סלומון תובעים ע"פ פקנ"ז (29) וחמ"ק (21-26). ניתן להפעיל את הוראות פרק ד' - רכוש משתוף - על בתים משותפים, בשינויים המתחייבים. ס' 21 (חמ"ק) מאפשר לנפגע לבחור את הסעדים. האם ביהמ"ש יכול להתערב? ס' 14 מתיחס ל"שימוש לרעה במקרקעין", מדובר על ביוטוי לעקרון תו"ל. המבחן לתו"ל הוא או סובייקטיבי (שימוש בזכות מתוך מניע פסול) או אובייקטיבי (גרימת נזק או אי נוחות) - מספיק מבחן אחד מבין שניהם.
האם מסיג גבול יכול לחסות בצל הדוקטרינה של ס' 14? התשובה היא כן. כלומר, הס' מאפשר לביהמ"ש שק"ד לגבי צו הריסה.
במקרה זה, הצדק מחייב לא לתת צו הריסה. הנזק שייגרם מההריסה אינו פרופורציונלי לנזק של סלומון.
דעת הרוב - טירקל (לוין): התביעות הקנייניות מכח חמ"ק מתקיימות בנפרד מעקרונות פקנ"ז, גם אם יש בהן יסודות נזיקיים. החוקים מייצגים אינטרסים שונים ותפיסות משפטיות שונות. ס' 14 כאשר נקרא בהקשרו, מתיחס למקרה שבו בעל מקרקעין עושה, למשל, הרבה רעש ובכך מפריע לשכניו. אין לראות בכך הגבלה של זכותו לפנות לסעד משפטי. רוקר אינם זכאים להגנת ביהמ"ש.
חשין: הנטל צריך להיות על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש למה לא יחזיר לתובע את שלו. לכן אין להשתמש במבחן אובייקטיבי.
ברק (שטרסברג-כהן): לביהמ"ש יש שק"ד, אך זה שק"ד צר, ע"פ ס' 39 לחוה"ח. ס' 14 הוא ביטוי לעקרון תו"ל הכללי, ולמעשה הוא מיותר. כל שימוש בזכות במקרקעין צריך להיעשות בתו"ל. המבחן הוא אובייקטיבי. מותר להגיש תביעה ע"מ לממש את הזכות שיתנהגו כלפיך בתו"ל. הוא חל על כל שימוש בזכות. לשופט יש שק"ד בהענקת סעדים. בלה בלה תו"ל תו"ל...
השיקולים לבחינת תו"ל: אופי המשאב; טיב היחסים עם הזולת כולל הסתמכות והאפשרות לתת פיצוי כספי; מידת הפגיעה באינטרס העצמי. היסטורית, המשפט מגן על זכות הקניין יותר משהוא מגן על חיוב. אולם, הקניין כולל גם היבט של אינטרס ציבורי. צריך לבדוק גם את עוצמת הפגיעה, משכה וכו'.
במקרה זה: יש לתת משקל לכך שמדובר ברכוש משותף ולא רכוש של הזולת (ישפ פה פחות פגיעה באוטונומיה); לנכונות לתת פיצוי כספי; יש פה פגיעה מהותית וקבועה מתוך מודעות. לרוקר לא מגיעה הגנת ביהמ"ש.
מצא: מסכים עם חשין שיש שק"ד מצומצם ורוצה להסתכל על כלל קטגוריית הבתים המשותפים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה