תאגידים - סוף ד- ה' 2 (תחילת ד' בפוסט נפרד)

פרקליטות ת"א נ' ז'ק כהן
3 האחים כהן ניהלו 3 חברות (סול בע"מ, רה-סול, בנסול) לשינוע דלקים. הם מואשמים בעבירות מס ומרמה. הנאשמים טוענים שמדובר ב-6 ישויות משפטיות נפרדות. התביעה מבקשת ה"מ או שימוש בדוק' "מעוולים בצוותא" מהמשפט הפלילי.
מדובר באשכול חברות - בקבוצת חברות שהוקמו במטרה לפעול יחדיו בשוק הדלקים. סול בע"מ עמדה במרכז פעילותם העסקית של הנאשמים, אף שלא היה לה חשבון בנק על שמה, ואף שבפועל היתה ריקה מכל תוכן. היא נועדה למעשה מלכתחילה, לשמש כיסוי בלבד לכל שנעשה על ידי כל הנאשמים האחרים בשוק הדלקים, ובחובות כלפי רשויות המס. על רקע מצבה הנואש של סול בע"מ בשוק הדלק, ועל רקע חובות גדולים, החליטו הנאשמים להקים חברה חדשה שנכנסה לנעליה של סול בע"מ ונטלה מידיה את עסקיה. הנאשם 1 ניהל את כל שלוש החברות באשכול. טשטוש גבולות זה בין הנאשמים ובין עצמם, שהתבטא בשטח, לא קיבל כל ביטוי בדיווחי הנאשמים לשלטונות המס, שכלפיהם דאגו הנאשמים ליצור מצג שווא של הפרדה חשבונאית בכל הנוגע למערכת ניהול הספרים בחברות.
דוגמאות לאי ההפרדה: התשלומים עבור הדלקים שרכשה הנאשמת 4 מבז"ן, שולמו מתוך הכספים שנמשכו מחשבונות הבנק של החברה הנאשמת 5; שינוע הדלקים מבז"ן התבצע על שמה של הנאשמת 4, באמצעות הנאשמת 6; ואחסון הדלקים הנרכשים נעשה במיכליה של הנאשמת 5, מבלי שהנאשמת 4 נדרשה לשלם דמי שכירות ו/או דמי שימוש עבור האיחסון, ומבלי שהכנסותיה של הנאשמת 5 בגין האיחסון בכליה, מצא ביטוי בספריה.
פסה"ד:
תיאורית המיזם רואה באשכול חברות גוף אחד בעל זרועות הרבה הפועל במאוחד. מותר להשתמש בה על אך שבחו"ח החדש אין סעיף ספציפי שעניינו בסיטואציה כאמור.
כאשר עסקינן בקבוצת חברות כמו זו בעניננו, הפועלות כגוף אחד, בראש אחד ובמחשבה אחת, אך מציגות מצג שונה, של הפרדה, ניתן וצריך להרים המסך בין זרועותיו השונות של אותו גוף, על מנת לבחון את הפעילות שרחשה בפועל מאחורי המחיצות המלאכותיות שהקימו אורגניהן, בין חוליותיו השונות, במטרה להציגן באור כוזב.
הרמת מסך בין חברות בקונצרן מבהירה כי לא תאגיד מסוים ביצע את הפעולה העומדת לדיון, אלא הקונצרן שעליו הוא נימנה, וזאת על ידי התבוננות דרך הקליפה של הישות הנפרדת של החברה שבתוך הקונצרן, במטרה להגיע אל הישות הכלכלית שמאחוריו, או, אל הגוף השולט בישות כלכלית זו.
החברה השליטה נחשבת כאחראית למעשה שבוצע בתוך המיזם, משום שהיא שביצעהו הלכה למעשה. מצופה מבית המשפט שלא יפעיל תורה זו של המיזם, אלא בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות התייחסות אל הישות הכלכלית של קונצרן החברות, במקום אל הישות המשפטית העצמאית של כל אחת מהן.
תורת האורגנים:
משבוססה אחריותם של הנאשמים 1 ו-3 למעשי העבירה שיוחסו להם באישום הראשון, שוב לא נותר לי אלא לבדוק, מה השלכות יש לקביעה זו על התאגידים שבקונצרן ועל זיקתן למעשי העבירה.
בשאלה זו, שעניינה, אחריות התאגיד בפלילים, יש לדון לאור עקרונותיה של תורת האורגנים. השאלה המרכזית שיש לדון בה, בעניננו, בהקשר דברים זה, היא, האם נופלים הנאשמים 1 ו-3, להגדרה זו של "האורגנים".
השאלה הנדרשת לדיון, היא עובדתית ביסודה, לאמור, האם הוכיחה התביעה כי אותן עבירות בוצעו אכן בענין דנא, על ידי "פעולה אקטיבית" של האורגנים בחברות אלה, ועל ידי מחשבה שהתקיימה אצלן, מכח מחשבותיהם של הנאשמים 1 ו-3, אותן ניתן לייחס לחברות הנאשמות. לשיטתו של פרופ' פרוקצ'יה, נקבעת כעיקרון, אחריותו הפלילית של התאגיד, לפי פרמטרים הנגזרים מן המבחן הפונקציונלי, להבדיל, מן הפרמטרים שמעמיד לצורך כך המבחן הארגוני, אשר מלומדים רואים בו דווקא מבחן בסיס. נושאי משרה שאינם דירקטורים דווקא, עשויים, גם הם, לחייב את התאגיד בפלילים בגין מעשיהם.


רחמים נ' רחמים
במהות הדברים העתירה הינה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו כל אחת מהמבקשת והמשיבות 1 ו- 2 הינה בעלת אישות משפטית נפרדת ואין מקום להתעלם מאותה אישות משפטית נפרדת ולייחס חובות של החברה האחת לחברתה. כל אחת מהחברות מעסיקה עובדים משל עצמה. עם זאת, שירותי המזכירות ניתנים לשלושת החברות על ידי אותן פקידות הרשומות כעובדות של המשיבה 1. לשלוש החברות אותו מנהל באותו משרד. כל אחת מהחברות עוסקת בהיבט אחר של פעילות שמהותה עבודות עפר.
פסה"ד:
כאשר בוחנים בתי המשפט אם מתקיימים יחסי קרבה בין החברות שבקונצרן, הרי שהם בוחנים את קיומם של חלק, או כל, היסודות העובדתיים הבאים:
1. מי מינה את מנהלי העסקים של החברה הבת?
2. האם החברה האם היא המוח המפעיל של העסק?
3. האם רווחי העסק של החברה הבת מופקים ממומחיותה ומשיקול-דעתה של החברה האם?
4. האם החברה האם שולטת בעסקיה של החברה הבת?
5. האם החברה האם היא בעלת יכולת החלטה לגבי הונה של החברה הבת?
6. האם שליטתה של החברה האם בחברה הבת היא אפקטיבית ומתמדת?
די בכך שהתשובה על חלק משאלות אלו תהיה חיובית, על מנת שבית המשפט ימצא כי התקיימו יחסי קרבה בין החברה האם לבין החברה הבת, וירים את מסך ההתאגדות.
אין מדובר באשכול חברות על פי המבנה הקלאסי של חברות אם וחברות בנות; מדובר בחברות שקשורות בכך שלכולן בעל מניות זהה. גם כך, נראה לי שעל פי מבחני הקרבה שפורטו לעיל ניתן לראות בחברות חברות קשורות הפועלות בשיתוף פעולה כלכלי.
הדיון בשאלה האם להרים מסך במקרה של חברות קשורות, יערך בשני שלבים: ראשית ידונו המבחנים לשם קביעה האם מדובר בחברות קשורות שניתן עקרונית להרים מסך ביניהן; שנית, אם תנתן תשובה חיובית לשלב הראשון, תידון התכלית שלשמה יש להרים את המסך. נראה לי כי גם היום ועפ"י גישת הביניים המועדפת, עצם הקרבה בין החברות לא די בה כדי להורות על הרמת המסך, אם כי עצם הקרבה משמשת גורם ממריץ להרמת המסך, ונשמרת עדיין הדרישה שהרמת המסך תעשה רק במקרים בהם נראה שהקרבה הכלכלית משמשת ליצירת הפרדה מלאכותית בין חובות ה"חברה" "וזכויותיה", באופן שיש בו כדי לסכל באופן בלתי הוגן את יכולתם של נושי החברה להיפרע מנכסיה.
במקרה זה, הנושה לא הביא כל ראיות לכך שהקמת החברות השונות או אופי הפעילות ביניהן נועדו להונות נושים או להבריח נכסים מחברה לחברה. לא הוכח אף שניהול עסקי החברות לא היה לטובת אחת מהן, או שהיה בה משום סיכון בלתי סביר באשר ליכולתן של החברות לפרוע חובותיהן. מעצם הקמתן של שלוש חברות הפועלות בשיתוף פעולה כלכלי, אין ללמוד שמדובר ב"פיקציה משפטית גרידא". מעבר לכך, לא הוכח שהיה "ערבוב נכסים". אף אם תאמר שאכן היו יחסי קרבה בין החברות וערבוב מסוים היה, למשל בכך שמשכורתם של כל עובדי החברות שולמו באמצעות המשיבה 1 בלבד, עדיין נדרש כאמור להוכיח שהדבר נעשה בכוונה להונות נושים וכד', דבר שלא הוכח. ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו כל אחת מהמבקשת והמשיבות 1 ו-2 הינה בעל אישיות משפטית נפרדת.

מ"י נ' ירון וול
"קרטל המעטפות" – אישומים של מנהלי חברות המעטפות והחברות בעבירות על חוק ההגבלים העיסקיים.
פסה"ד:
אחריות נושאי משרה בתאגיד: נאשם 1 היה מנהלה של גברעם, ועל כן הינו אורגן של החברה. אף לו עסקינן במנהל אשר אינו 'אורגן', על פי הוראות חוק החברות, הרי שהאחריות הפלילית המוטלת על פי החוק יוצאת מגדרי חוק החברות. ס' 48 לחוק מרחיב את האחריות למעשי התאגיד אף על "מנהל פעיל". המבחן הינו מבחן ההשפעה ולא מבחן התפקיד. בכל חברה תפקיד המנהל הכללי הינו יישום בפועל של החלטות הדירקטוריון, ועל אף זאת, הינו אורגן בכיר אשר מייחסים את מעשיו לחברה. הרשעת נאשם 1 בביצוע העבירה המיוחסת לו באישום הראשון, מובילה לכך שיש להרשיע אף את גברעם באישום זה.
הפרשנות הנכונה של סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין הינו כי יש להרחיב את בעלי התפקידים היכולים לחייב את החברה במעשיהם. על פי סעיף 48 לחוק, בידי המנהל הפעיל להוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל אמצעים סבירים להבטחת שמירתו של חוק זה, ואז הרי שלא ניתן יהיה להחיל עליו אחריות למעשי התאגיד.

יצהרי נ' אימפורט
היקף אחריותם של חברה ואורגן שלה בגין חוב כספי של החברה כלפי אחד מנושיה.
אימפורט סיפקה נייר לכרמל הדפסות ולא קיבלה את מלוא התמורה. בין היתר, מודפס בבית הדפוס המקומון "צפון העיר" אשר מוצא לאור על ידי קבוצת חברות עליהן נמנו כרמל הדפסות, דפוס כרמל בע"מ, ספקטרום, וצפון העיר. בחברות אלו שימש המערער 1, אליעזר יצהרי, כמנהל או כדירקטור. כמנהל מפעל הדפוס של קבוצת החברות כיהן זיתוני. חברות אלה אינן צד להליך המשפטי שבפנינו, שכן לא נתבעו כלל על ידי המשיבה. במהלך המשא-ומתן הציג זיתוני - כך לטענת המשיבה - את יצהרי כבעל הון עתיר נכסים, אשר יהיה אחראי לניהול ולמימון העסקי של כרמל הדפסות וידאג לפירעון התחייבויותיה. בתחילת שנת 1999 נקלעה כרמל הדפסות לקשיים כלכליים והחלו לחזור השיקים שנתנה למשיבה בעקבות האמור, החליפה כרמל הדפסות את השיקים שלה והעבירה למשיבים תחתם שיקים של חברת ספקטרום, בה משמש זיתוני כאחד מבעלי המניות. זמן קצר לאחר מכן הוטל עיקול על חשבונה של ספקטרום. על כן, שיקים אלו לא כובדו גם כן והם הוחלפו בחודש ינואר 2000 בשיקים של צפון העיר, בחתימתו של המו"ל - יצהרי.
פסה"ד:
ארבל: מצגי המערערות לא שיכללו יחסים חוזיים בין הצדדים, על סמך "הבטחת" המערערות לשאת בחובות שעלולים להתגבש כלפי המשיבה, אם לא יפרע חיובה של חברת כרמל הדפסות. המערערות הינן בעלות אישיות משפטית נפרדת מקבוצת חברות הדפוס ומעורבותן, בהיקף כזה או אחר בעסקי הדפוס, כשלעצמה, אינה יכולה להביא לקשירתן למערכת היחסים החוזית שבין המשיבה ובין חברות הדפוס ולא לחיובה לשאת בחובותיהן של אלו האחרונות כלפי המשיבה. לנוכח האמור, לא עמדה לטעמי המשיבה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה ולא היה מקום לחייב את המערערות בחיוב אישי. אשר על כן, אני סבורה כי דין ערעורן של המערערות להתקבל.
אחריות אישית של יצהרי: מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נדמה כי ניתן לדלות מספר מקורות משפטיים ששימשו בסיס להטלת אחריות על יצהרי. ראשית, בית המשפט קבע כי יצהרי עשה שימוש ציני ורציף במושג האישיות המשפטית בכדי להימלט, בסיומו של יום, מזיהוי מקור החוב. התנהגותו עלתה כדי רשלנות ומצג מטעה בניהול ענייני החברה, באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליו. מקור שני ניתן לזהות בקביעת בית המשפט המחוזי כי ליצהרי חיוב חוזי כלפי המשיבה. מקור נורמטיבי נוסף, שלישי במספר, על בסיסו נקבעה אחריותו של יצהרי, נוגע לחבותו בנזיקין כלפי המשיבה. בית המשפט מצא שמעשיו של יצהרי עלו לכדי רשלנות ומצג מטעה. בהתאם למודל האחריות האישית, אורגן בחברה אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה נזיקין כלפי נושה של החברה.
אחריותו האישית של נושא משרה בחברה, שמקורה בחוזה שנטלה על עצמה החברה והפרה אותו, תוטל רק במקרים נדירים דוגמת תרמית. האם המקרה שלפנינו הנו מסוג המקרים החריגים המצדיקים ייחוס אחריות בנזיקין לאורגן או לנושא משרה כלפי נושה חוזי של החברה? איני סבורה, כי על ההבחנה בין נושה נזיקי לבין נושה חוזי של החברה לעמוד במרכז ההכרעה המשפטית במקרים כגון דא. שיקולי מדיניות משפטית כבדי משקל מובילים למסקנה שראוי לצמצם את אפשרותם של הנושים להגיש תובענה נגד מנהלי החברה (אלא אם כן אורגן בחברה ידע או היה צריך לדעת כי קיימת הסתברות גבוהה מאד לכך שהחיוב אותו נטלה החברה לא יכובד).
רשלנות נזיקית:
1. חוב"ז: חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו. בשים לב לדברים אלה, מתוך מערכת היחסים בין הצדדים ניתן ללמוד, כי תפקודו של יצהרי במערך הדפוס חרג מתפקוד שגרתי של מנהל בחברה. נראה שידו של יצהרי הייתה בכל. במקרה דנן, לטעמי, מטים את הכף השיקולים התומכים בהכרה בחובת הזהירות שחב המערער.
2. התרשלות - היתה. התנהגותו העסקית של המערער חרגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים הסבירים ואינה ראויה להגנה.
סיכומם של דברים, מעשיו של יצהרי מבטאים התנהלות שאין להשלים עימה. אף במציאות עסקית בה שואף כל צד להשיא את רווחיו, אין מקום לאפשר פגיעה מהותית באינטרסים הסבירים של הצדדים לעסקה.
ברק: מסכים אך צריך לבסס על הפרת חובת תו"ל ולא על רשלנות.

ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה
המערער וגרושתו הקימו עסק נגרות. לאחר מכן התאגדו. המשיבה היתה מספקי החברה. עד יולי 1999 היו המערער ורעייתו יחדיו בעלי השליטה בחברה. ביולי 1999 העביר המערער את מניותיו לרעייתו וחדל להיות דירקטור בחברה, ומאז יולי 1999 החזיקה הגב' בן-אבו בכל מניות החברה (בשלב מסויים העבירה מניה לחברה אחרת). הונה הרשום של החברה – חברה משפחתית – עמד על 14,000 ש"ח, והונה הנפרע – על 22 ש"ח.
המערער ורעיתו והחברה לא דיווחו למשיבה על הקשיים שאליהם נקלעו, וגם לא כי המערער חדל מניהול החברה; הוא המשיך לפעול מטעמה. בבית המשפט קמא טענה המשיבה להרמת מסך ההתאגדות, נוכח זהות כנטען בין המערער ורעייתו לשעבר לחברה, ללא הפרדה בין עסקי החברה לפעילותם ותוך עירוב ואף נטילת כספים; מנגד, טענו הנתבעים, כי אין הנסיבות מצדיקות הרמת המסך. היתה לשיטתם הפרדה בין פעילותה העיסקית של החברה לבינם, והחשוב לענייננו, המערער לא היה בעל מניות ודירקטור בחברה מאז 11.7.99, ועל כן ללא כל כוח שררה בה. החוב החל להתגבש רק לאחר שהמערער נפרד מן החברה.
פסה"ד:
רובינשטיין (יחיד): מאפשר הרמת מסך .הביטוי "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", הן בכלליותו והן בנגזרות של "ניהול עסקי החברה שלא לטובת החברה" או "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (כפי שקבע בית המשפט קמא במקרה דנן לגבי ס"ק ג(2)), והוא הדין לביטויים כמו "להונות או לקפח אדם" (כלשון ס"ק ג(1)) - עניינם, בסופו של יום, מקבילתו של תום הלב. יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב.
מימון דק כלשעצמו אינו שיקול להרמת מסך, אך מימון דק + הסתרה הוא כן שיקול.
ככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר.
במקרה זה היתה חובת תו"ל לדווח למשיבה שהעסקים הידרדרו ושאין סיכוי לפרעון החובות.
ברק (רוב): מתנגד להרמת מסך. המערער חב באחריות מכח ס' 12 לחוק החוזים. החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים החוזיים. החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב. על רקע מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין המערער ורעייתו לבין המשיבה, החובה לפעול בדרך מקובלת ובתום לב הטילה על המערער ורעייתו חובת גילוי רחבה, מוגברת, כלפי המשיבה.


עודד יצחק נ' לוטם שיווק
המשיב 2 הינו מנהל ובעל מניות עיקרי במשיבה 1, שהינה חברת שיווק בע"מ. המערער עבד במשתלה השייכת למשיבה 1 תחת פיקוח המשיב 2. במהלך העבודה המערער נפגע בעינו. הוא טוען שלא ידע שהוא עובד עבור חברה. סביר שהחברה לא תוכל לעמוד בנטל הפיצויים. האם מנהל החברה חב ישירות בנזיקין?
פסה"ד:
ארבל: אחריותם האישית של הפועלים במסגרתו של התאגיד עומדת מכוח עצמה, ואין היא יונקת כוחה מהתאגיד. יתרונה של האחריות האישית הינו הרחבת מעגל היריבויות בלי לפגוע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. ההלכה הכללית בעניין אחריותם הנזיקית האישית של נושאי משרה, נקבעה על-ידי הנשיא שמגר בעניין בריטיש קנדיאן בילדרס ובעניין צוק אור בקשר לביצוע עוולה של גניבת עין ובקשר לביצוע עוולת רשלנות על-ידי מנהל חברה קבלנית בגין ליקויים שונים שנמצאו בדירות הקונים. ההיגיון, כמו גם התכלית, העומדים מאחורי הלכה זו נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בעוולה נזיקית שנגרמה בתאונת עבודה. אם נקבע שפעולותיו של המשיב 2 מילאו אחר היסודות של עוולת הרשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין יישא המשיב 2 באחריות אישית כלפי המערער אף שהוא מנהל המשיבה 1.
יסודות עוולת הרשלנות מתקיימים: חוב"ז מושגית מתקיימת כיוון שמדובר במנהל העבודה. חוב"ז קונקרטית מתקיימת כייון שיש צפיות וכיוון שהמשיב 2 הוא המפקח. ניתן היה לנקוט אמצעי זהירות סבירים.
ברק: בפסיקתו של בית-משפט זה דנים לעתים באחריותו האישית בנזיקין של אורגן. לדעתי, דבר זה אינו רצוי, ויפה עשתה חברתי שהבחינה הבחן היטב בין מעמדו של בעל המניות והמנהל כאורגן לבין מעמדו של מנהל העבודה כמזיק. היותו אורגן, לעניין האחריות האישית של התאגיד, אינו מטיל עליו תוספת אחריות אישית, כשם שאינו מעניק לו חסינות מאחריות אישית.