התיק מ"י נ' ח'טיב ודעש היה אחד מאלפי מחלוקות קרקע בין ישראל לערבים בגליל. מחלוקות אלו החלו עוד בתקופה העות'מאנית. המשפט נסוב סביב 37 דונם בדיר חנא. הערבים טענו שע"פ החוק העות'מאני יש להם זכות לקרקע כיוון שעיבדו אותה במשך שנים. המדינה טענה שהקרקע היא ללא בעלים, כלומר של המדינה. התיקים הוכרעו במקרים רבים באמצעות צילומי אוויר שהוכיחו הםא הקרקע היתה מעובדת. בשנות ה-80, שיטה דומה ננקטה בועדות ערר ביו"ש. כיוון שזה שטח כבוש, המערך המשפטי היה אחר. המשותף למקרים האלה: המדינה טוענת לבעלות על חלקות קרקע עצומות, המדינה היא שחקן חוזר מול הפלסטינים הלא-מאורגנים, נשענו על הוחכות מתצלומי אוויר. ניתן לראות את הדיפוזיה של החוק הישראלי וההסמתכות על הלכות ביהמ"ש העליון - מהגליל לגדה. כיוון שכאמור אסור להחיל את החוק הישראלי, היתה ביקורת על כך, אבל ישראל טוענת שאין שינוי בחוק אלא במדיניות. המאמר טוען ששינוי בפירוש וביישום החוק *הוא* שינוי בחוק. למעשה ישראל התיחסה לגדה כמו אל אזורים ערבים אחרים תחת שלטונה ולא כאל שטח כבוש. המאמר יתמקד ב"חוק ה-50%" שהוא הלכה שקובעת שאם בעל הקרקע עיבד לפחות ב-50% ממנה, בלי קשר לתנאי השטח, היא שייכת לו.
מה זה דיפוזיה משפטית
האנתרופולוגים האירופיים במאה ה-19 התווכחו האם ההתפתחות התרבותית האנושית נובעת מ"אבולוציה" או מ"דיפוזיה" - העתקה של תרבות אחרת. יש מחלוקת בין האסכולות. מעניין לציין שחקר הדיפוזיה התמקד מעט מאד בנושא המשפט. המחקר המשפטי של העתקת משפט ממדינה אחתר לאחרת לא נכלל תחת ההמשגה של דיפוזיה. גם כאן הויכוח העיקרי היה מהות החוק כמנותק מהחברה ויכולתו להיות "מושתל" בחברה אחרת. טווינינג החל להתשמש במונח "דיפוזיה של החוק" ב-04'. הוא הציע להשתמש בתיאוריות הסוציולוגיות ע"מ לחקור את הדיפוזיה של החוק. הסיבות בגללן תיאוריית הדיפוזיה פחות מתאימה לחקר חוק ה-50%: היא מתיחסת בעיקר לדיפוזיות ע"פ אזורים נרחבים, היא מתיחסת לדיפוזיה של רעיונות מוגמרים (במקרה זה יש אבולוציה ודיפוזיה במקביל), היא נוטה להתיחס לדיפוזיה בחיוב. בכ"ז הוא ישתמש בתיאוריה בגלל הבסיס שלה: המעבר בחלל של תכונות חברתיות. צריך להבין שמדובר בתהליך שכולל את הערכאות הנמוכות, השפעות נורמטיביות וחברתיות. התפשטות החוק במרחב היא מאד משפיעה על החברה. ולא חשבתם שזה לא יגיע - המשפט לא רק מתפשט במרחב אלא גם מעצב אותו. גורמים מקומייים יכולים גם לעצב את החוק בתהליך הדיפוזיה - דיפוזיה פנימית בתוך המדינה (בין הערכאות). במקרה של ישראל, ביהמ"ש העליון הוא גם בג"צ, ולכן אחראי גם לדיפוזיה הפנימית וגם לדיפוזיה בין המדינות (ישראל והגדה).
התפתחות חוק ה-50%
הגליל לא היה בישראל לפי תוכנית החלוקה, ובנות ה-50 החלו נסיונות לייהד אותו. במקביל, לא הושלם הרישום של החלקות שם. המדינה רצתה להבטיח קרקע להתישבות יהודית. מרבית הקרקע מחשבה "מירי" - הגדרה עות'נאמית לעיבוד ארוך-טווח של הקרקע. בתקופת המנדט הבריטי, המירי הפכה לדומה יותר לבעלות. ישראל ראתה שמירי שלא עובדה רכוש של המדינה.ע"פ החוק העות'מאני, מי שמעבד קרקע 10 שנים הוא הבעלים, וישראל פחדה שזה יהפוך הרבה ערבים לבעלים. הממשלה החלה ליישב את הקרקע בהתבסס על תצ"אות מ-44 ובמקביל החליטה שדרושות 15 שנה של עיבוד ע"מ להפוך לבעלים. הממשלה הלאימה כ-60% מהגליל, כאשר על כ-60% משטח זה היו מחלוקות. החלו לרשום את הקרקע, ובמקרים של מחלוקת דנה בזה ועדה מיוחד תעם רשות ערעור לעליון. בזמן זה פותחה דוק' ה-50%, שהיתה חלק מדוק' אחרות שמטרתן להיטיב עם המדינה. הדוק' התפתחה בתוך מס' חודשים (פירוט בעמ' 15). צריך להזכיר שביהמ"ש העליון לא פיתח את ההלכה בואקום, אלא הגיב לערכאות נמוכות, שהושפעו מטיעוני המדינה. בשאלה האם השופטים באמת ניסו לעשות צדק או ניסו לדפוק את הערבים הכותב בוחר בדרך האמצע.
המעבר לגדה
רק בשנות ה-80 ישראל החלה לנכס קרקעות בגדה, בעקבות ה"מהפך" של הליכוד ב-77. למרות שישראל לא הכריזה רשמית על הגדה כ"שטח כבוש" היא צייתה מבחינה פורמלית לחוק הבינ"ל בנוגע לשטחים כבושים, וזה אומר שאסור לשנות את החוק שם (הירדני). גם כאן כמו בגליל, רצו ליישב יהודים במהרה, רצו קרקעות וחלוקת הקרקעות לא הוסדרה. האדמות בהן השתמשו לפני 78 היו אדמות "נטושות" (של נפקדים), אדמות שהיו של ירדן, אדמות יהודיות, אדמות שנתפסו למטרות צבאיות ואדמות מדבר לא מיושבות. החשש מהסכם שלום הביא כאמור להאצת ההתישבות, סכסוכי קרקעות עברו לעליון ושם התחילו לדבר בשפה של ה-50% כי אלה אותם אנשים (איזה בחורה ששמה אלבק שהיתה מעורבת בסכסוכים בגליל, זה הכל אשמתה).
המשפטנים הישראלים הציגו את דוק' ה-50% כחלק מהחוק הצבאי (שאותו מותר להחיל) והבינ"ל (סמכות הכובש לנכס קרקעות של הנכבש). כיוון שלירדן לא היה שום חוק בנושא קרקע מעובדת, ביהמ"ש העליון טען שזו לאקונה ומותר למלא אותה, או לפחות "להיות מונחים" ע"י הפסיקה הישראלית. כיוון שיותר קשה להגיע לבג"צ מאשר לערער לעליון, ועל ועדת ערר מותר רק בג"צ, הדיפוזיה הפנימית פה היתה שונה. זה מפחית את הסיכוי שהעליון ישנה את הדוק' של ועדת הערר.
חוק ה-50% סייע למדינה לקחת לעצמה יותר שטח מאשר היתה יכולה אחרת. התברר שתפקידם של ביהמ"ש הנמוכים גדול יותר מזה של העליון באימוץ ההלכה.
אף אחד לא ראה בזה הפרה של אמנות האג, כיוון שחשבו שאסור לשנות רק את החוק ומותר לשנות הלכות.
מה זה דיפוזיה משפטית
האנתרופולוגים האירופיים במאה ה-19 התווכחו האם ההתפתחות התרבותית האנושית נובעת מ"אבולוציה" או מ"דיפוזיה" - העתקה של תרבות אחרת. יש מחלוקת בין האסכולות. מעניין לציין שחקר הדיפוזיה התמקד מעט מאד בנושא המשפט. המחקר המשפטי של העתקת משפט ממדינה אחתר לאחרת לא נכלל תחת ההמשגה של דיפוזיה. גם כאן הויכוח העיקרי היה מהות החוק כמנותק מהחברה ויכולתו להיות "מושתל" בחברה אחרת. טווינינג החל להתשמש במונח "דיפוזיה של החוק" ב-04'. הוא הציע להשתמש בתיאוריות הסוציולוגיות ע"מ לחקור את הדיפוזיה של החוק. הסיבות בגללן תיאוריית הדיפוזיה פחות מתאימה לחקר חוק ה-50%: היא מתיחסת בעיקר לדיפוזיות ע"פ אזורים נרחבים, היא מתיחסת לדיפוזיה של רעיונות מוגמרים (במקרה זה יש אבולוציה ודיפוזיה במקביל), היא נוטה להתיחס לדיפוזיה בחיוב. בכ"ז הוא ישתמש בתיאוריה בגלל הבסיס שלה: המעבר בחלל של תכונות חברתיות. צריך להבין שמדובר בתהליך שכולל את הערכאות הנמוכות, השפעות נורמטיביות וחברתיות. התפשטות החוק במרחב היא מאד משפיעה על החברה. ולא חשבתם שזה לא יגיע - המשפט לא רק מתפשט במרחב אלא גם מעצב אותו. גורמים מקומייים יכולים גם לעצב את החוק בתהליך הדיפוזיה - דיפוזיה פנימית בתוך המדינה (בין הערכאות). במקרה של ישראל, ביהמ"ש העליון הוא גם בג"צ, ולכן אחראי גם לדיפוזיה הפנימית וגם לדיפוזיה בין המדינות (ישראל והגדה).
התפתחות חוק ה-50%
הגליל לא היה בישראל לפי תוכנית החלוקה, ובנות ה-50 החלו נסיונות לייהד אותו. במקביל, לא הושלם הרישום של החלקות שם. המדינה רצתה להבטיח קרקע להתישבות יהודית. מרבית הקרקע מחשבה "מירי" - הגדרה עות'נאמית לעיבוד ארוך-טווח של הקרקע. בתקופת המנדט הבריטי, המירי הפכה לדומה יותר לבעלות. ישראל ראתה שמירי שלא עובדה רכוש של המדינה.ע"פ החוק העות'מאני, מי שמעבד קרקע 10 שנים הוא הבעלים, וישראל פחדה שזה יהפוך הרבה ערבים לבעלים. הממשלה החלה ליישב את הקרקע בהתבסס על תצ"אות מ-44 ובמקביל החליטה שדרושות 15 שנה של עיבוד ע"מ להפוך לבעלים. הממשלה הלאימה כ-60% מהגליל, כאשר על כ-60% משטח זה היו מחלוקות. החלו לרשום את הקרקע, ובמקרים של מחלוקת דנה בזה ועדה מיוחד תעם רשות ערעור לעליון. בזמן זה פותחה דוק' ה-50%, שהיתה חלק מדוק' אחרות שמטרתן להיטיב עם המדינה. הדוק' התפתחה בתוך מס' חודשים (פירוט בעמ' 15). צריך להזכיר שביהמ"ש העליון לא פיתח את ההלכה בואקום, אלא הגיב לערכאות נמוכות, שהושפעו מטיעוני המדינה. בשאלה האם השופטים באמת ניסו לעשות צדק או ניסו לדפוק את הערבים הכותב בוחר בדרך האמצע.
המעבר לגדה
רק בשנות ה-80 ישראל החלה לנכס קרקעות בגדה, בעקבות ה"מהפך" של הליכוד ב-77. למרות שישראל לא הכריזה רשמית על הגדה כ"שטח כבוש" היא צייתה מבחינה פורמלית לחוק הבינ"ל בנוגע לשטחים כבושים, וזה אומר שאסור לשנות את החוק שם (הירדני). גם כאן כמו בגליל, רצו ליישב יהודים במהרה, רצו קרקעות וחלוקת הקרקעות לא הוסדרה. האדמות בהן השתמשו לפני 78 היו אדמות "נטושות" (של נפקדים), אדמות שהיו של ירדן, אדמות יהודיות, אדמות שנתפסו למטרות צבאיות ואדמות מדבר לא מיושבות. החשש מהסכם שלום הביא כאמור להאצת ההתישבות, סכסוכי קרקעות עברו לעליון ושם התחילו לדבר בשפה של ה-50% כי אלה אותם אנשים (איזה בחורה ששמה אלבק שהיתה מעורבת בסכסוכים בגליל, זה הכל אשמתה).
המשפטנים הישראלים הציגו את דוק' ה-50% כחלק מהחוק הצבאי (שאותו מותר להחיל) והבינ"ל (סמכות הכובש לנכס קרקעות של הנכבש). כיוון שלירדן לא היה שום חוק בנושא קרקע מעובדת, ביהמ"ש העליון טען שזו לאקונה ומותר למלא אותה, או לפחות "להיות מונחים" ע"י הפסיקה הישראלית. כיוון שיותר קשה להגיע לבג"צ מאשר לערער לעליון, ועל ועדת ערר מותר רק בג"צ, הדיפוזיה הפנימית פה היתה שונה. זה מפחית את הסיכוי שהעליון ישנה את הדוק' של ועדת הערר.
חוק ה-50% סייע למדינה לקחת לעצמה יותר שטח מאשר היתה יכולה אחרת. התברר שתפקידם של ביהמ"ש הנמוכים גדול יותר מזה של העליון באימוץ ההלכה.
אף אחד לא ראה בזה הפרה של אמנות האג, כיוון שחשבו שאסור לשנות רק את החוק ומותר לשנות הלכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה