אדוארד נ' לי – המערה. זה פס"ד כ"כ ידוע כי הוא מצליח לבודד מקרה פשוט שמאפשר להבין דברים יותר עמוקים – אדם אחד לוקח מאדם אחר, שעל פני הדברים הוא בחזקתו, ללא הסכמתו, ואין שום טענת הגנה. זאת תמונת-ראי של מקרה ההרעפה – הצד הפעיל הוא הנתבע והוא הלוקח, השני לגמרי פסיבי – נטילה. אין קשר חוזי, אבל לא מדובר ב”זרים”. א' לקח מ-ב' טובת הנאה (במקרה זה משאב) – משהו שאפשר לספק איתו רצונות, שזה לא בהכרח קניין. השאלה כאן היא לגבי הסעד. מדובר על השבת רווחים בדיעבד, לא על צו מניעה ולא על השבה בעין.
האפשרויות לסעד:
על פי כמות הנזק – זה כתוב בחוק ע"ע. עילת הפטור הראשונה להשבה היא "שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה", במילים אחרות כאשר הנזק הוא 0 אין השבה. שופטים נוטים לא להתיחס למילות החוק האלה.
שווי הזכיה – גם זה מהחוק. מהו שווי הזכיה? האם זה תלוי במשאב?
מה שהזוכה הרוויח
שווי שוק
טענת ההגנה של אדוארדס – לא נגרם נזק. ביהמ"ש לא מקבל את הטענה. יש אוסף של מקרים בהם הסעד היה דמי השכירות הראויים אבל פס"ד הקודמים השתמשו בדמי השכירות הראויים כפרוקסי לרווח. הסעד הנכון הוא הרווח! הרווח הוא קירוב לרווחים ששוכרים יפיקו ממושכר. למה הוא טועה? זה ממש לא סביר, אף אחד לא ישכור בסכום שהוא כל הרווח שהוא עתיד להפיק. כלומר יש שני סעדים נפרדים – NET PROFIT – NP; FOR MARKET VALUE – FMV. איזה סעד ראוי? תלוי מה אנחנו רוצים להשיג.
קלברזי ומלמד – המדינה מקצה משאבים לאנשים בשני שלבים – מגדירה מה שייך למי; איך נגן על אותה זכאות. ההגנה על המשאב אפשרית באמצעות כלל של קניין או כלל של חיוב. כאשר המשאב מוגדר בכלל של קניין, תנאי הכרחי ומספיק להעברתו התקפה של המשאב מבעלות של אדם אחד לאחר היא הסכמה. בכלל חיוב, התנאי ההכרחי ומספיק להעברת משאב היא שבדיעבד הנעבר ישלם למעביר סכום שביהמ"ש יקבע כשווי המשאב.
ביקורת של דגן על השניים:
לגבי עצם ההבחנה בין השלבים – הם מניחים שהשאלה האם יש כלל קניין או חיוב זו שאלה של הגנה. לדעתו השאלה היא של סוג הזכות שיש לי – האם יש לי זכות שבה אני האדון, שנותנת תוקף לשליטה שלי, או שמא יש לי זכות ששווי הנכס יישמר בידי. הזכות שלא להפגע מבחינה חומרית, הזכות לרווחה הגלומה במשאב.
הם מצביעים על אוסף של שיקולים כלכליים לבחירה בין הכללים. בגדול, כלל קניין הוא יעיל כיוון שאינו כפוף לטעויות שיפוטיות באשר לערך שאנשים מייחסים למשבים שלהם. זוהי דרך שמאפשרת למשפט להיות אמיתי מבחינת התועלת – אם אדם מכר בהסכמה סימן שזה משתלם לו. המדידות של ביהמ"ש בכלל חיוב לא בהכרח משקפות סעד סוב'. כלל קניין מנק' מבט כלכלית עשוי להיות מאד יקר כיוון שהוא מוביל ליצירת כשלי שוק. כאשר יש לאדם זכות וטו הוא יכול להיות סחטן. דגן טוען שבלי להמעיט מחשיבות השיקולים הכלכלים לזכאות מסוג שליטה לזכאות מסוג רווחה, הבחירה צריכה להיות מונעת משיקולים ערכיים.
אז מה הקשר בין שליטה-רווחה לבין FMV-NP ?
| סעד | סוג זכאות / הערך המקודם |
| רווח ברוטו - תגמולים | ענישה – אדם צריך להחזיר יותר ממה שנשאר לו. ס' 3 בחוק ע"ע – זכות של זוכים לנקות את התשלומים שהוציאו. במשפט הפרטי בעקרון אין ענישה. |
| המקסימלי מבין רווח/ שווי שוק | כאשר רוצים לקדם גם שליטה וגם רווחה. |
| רווח נקי | שליטה – הרתעה. כאשר האדם תוהה האם להפר, אם המשפט רוצה שהוא לא יפר הדרך לעשות זאת היא להפוך את ההפרה ללא משתלמת מפני שהוא לא ירוויח כלום. אין תמריץ להפר. |
| רווח יחסי* | ראשית, זאת נקודה באמצע. שנית, זה אולי המחיר שהצדדים היו מסכימים עליו. זאת הסכמה היפותטית של צדדים סבירים מאחורי מסך בערות. לא ברור מי הטוב ומי הרע פה, גם הנוטל השקיע. |
| שווי שוק | רווחה – פיצוי. מבטיח שהבעלים לא ייפגע מבחינה חומרית. |
| נזק | פיצוי. אלטרואיזם – במצבי חירום אין זכות למנוע שימוש במשאב אבל צריך לשלם על הנזק |
* רווח יחסי – נניח ששווי השימוש האוב' הוא 90. הנוטל השקיע 10. התקבולים הם 110. כלל שווי שוק – הסעד יהיה 90. כלל רווח נקי – 100. רווח יחסי – ניקח את ה-110, נוריד מזה 90 וגם 10, שהם העלויות ששני הצדדים השקיעו. יש רווח נקי של 10, שהופק כתוצאה משילוב שני הגורמים. את ה-10 הזה נחלק פרו-רטה בין גורמי הייצור – 9 ו-1. הנוטל צריך להשיב 99 ולא 100. בסעד של רווח יחסי, הרווח נטו שנוצר מהתוצאה של השילוב בין שווי הנכס לעלויות שהשקיע הנוטל בייצור התקבולים (באופן סביר) מתחלק באופן יחסי בין הצדדים. זה מה שעשו בפס"ד שלדון נ' MGM וזה החוק בארה"ב לגבי זכויות יוצרים.
איזה סעד נקבע באדוארדס? ביהמ"ש מניח שתי הנחות עובדתיות – אין קש"ס בין רווחי המלון לרווחי שליש-המערה; ככל שיש יותר מערה יש יותר רווחים באופן לינארי. על הבסיס הזה, ביהמ"ש קובע שלי יקבל מאדוארדס את הרווחים נטו ששייכים לשליש הזה. זה רווח נקי ולא יחסי, כי הוא אומר שאין טעם לפלוש למערות של השכנים. ביהמ"ש רוצה להגן על הרכוש – לכן זאת זכאות שליטה.
פס"ד וינסנט – הספינה והמזח. פסה"ד היה שבעל הספינה משלם על הנזק ולא על השהות, דעת המיעוט שלא צריך לשלם על הנזק. למה רק את הנזק? הרי הוא השתמש במשהו שלא היה שייך לו, למה שלא ישלם על זה? המשפט רוצה לעודד אלטרואיזם. יש פה נסיבות קיצוניות שבהן לנוטל יש זכאות ליטול כל עוד הוא לא פוגע. הויכוח בין הדעת הרוב למיעוט הוא הויכוח בין אלטרואיזם מתון לבין הקרבה ממש. דעת המיעוט רוצה הקרבה ממש. ההפרדה בין נזק לשווי שוק היא בנסיבות בהן הנטילה פוגעת באופן אקטיבי במצב הכספי של המזכה, כלומר מורידה את שווי המשאב שבחזקתו או שהיא מסיטה קבלה של רווחים מצדדים שלישיים (למשל במצבים בהם יש הפרה של סימני מסחר באותו שוק גיאוגרפי ומבחינת סוג המוצר). הרווחים במקרה כזה הם נזק ממש, יש מצבים בהם עצם הנטילה גורמת נזק היפתוטי – לולא הייתי נוטל הייתי צריך לשלם. אנחנו נומר שמשהו הוא בעליל לא נזק כאשר במועד הרלוונטי הבעלים לא היה יכול או לא היה מעוניין להשיג את הרווח. למשל, הדר בחצר חברו שלא מדעתו, כאשר לדר לא היתה אלטרנטיבה אחרת, הוא הרוויח באמת, ובעל הקרקע לא התכוון להשכיר, כלומר לא נגרם נזק במובן הנוקשה.
בישראל – ההלכה כרגע היא רווח נקי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה