יישום העקרונות שלמדנו שבוע שעבר
מקרקעין
זידאני – אנגלרד מתלבט בין נזיקין לע"ע. אין פה בהכרח נזק כי אי אפשר היה לעשות שום דבר אחר עם הקרקע, כי שוק השכרת הדירות היה חלש. הסעד שניתן הוא דמי שימוש בקרקע – שווי שוק (הגבוה מביניהם). לא ברור מפסה"ד מה צריך לעשות במצב של שוק רגיל. אין פה פסילה של "הלכת אדוארדס", אם ירצו ליישם את זה יגידו שלזידאני לא היה את נתון הרווח.
במשפט האמריקאי, יש אוסף של פס"ד שעוסקים במחצבים ודמיהם, כאשר משיג הגבול לקח חלקים מהמקרקעין. יש 3 כללים שאפשר לאתר בפסיקה:
-
אם משיג הגבול ידע שהוא משיג גבול ופעל בזדון, אז הוא חייב להשיב את כל התקבולים (רווחים ללא ניכוי העלויות).
-
אם משיג הגבול לא ידע שהוא כזה, אז הסעד הוא שווי שוק.
-
אם משיג הגבול ידע אבל זה לא היה בזדון אלא בחוסר אכפתיות, אז הסעד הוא רווחים-נטו.
כלל 3 הוא כלל אדוארדס. זה מחזק את הטענה של דגן שבארה"ב הכלל הוא – הגבוה מבין (רווח / שווי שוק).
כלל 2 הוא הגיוני מפני שאנו רוצים לתמרץ לא לפגוע בזכויות – בכלל – אך לשם התמריץ צריך שהאדם ידע שהוא הולך לפגוע בזכות.
כלל 1 הוא למצבים מאד קיצוניים, ויש בו אלמנט עונשי.
ליזר – עיריית הרצליה זרקה לליזר אשפה בשטח. העירייה אומרת – נניח שקיבלנו רשות, הסעד צריך להיות דמי השימוש בקרקע. ליזר רצה לחשב לפי עלות ההובלה למקום אחר, עלות החיסכון.
הטענה של ליזר נשענת על ההיגיון של פס"ד OLWELL – היתה לא' מכונה לאריזת ביצים שעמדה לה להנאתה בחצר. מכונות לאריזת ביצים עלו המון כסף. ב' בא והשתמש בה, חסך לעצמו המון כסף. הסעד שנפסק היה עלות החיסכון.
איך מצדיקים את הנוסחה של ליזר? כאשר מדובר במק', הסעד צריך להיות הגבוה-ביותר-שאינו-עונשי. זה יאשרר את השליטה של אנשים במקרקעין שלהם. הדרך היחידה לעשות את זה היא הרתעה. זה ע"מ להגן על האוטונומיה. זה מעקר את התמריץ להפר – לשלול את כל הרווח מההפרה.
אפשר לטעון שליזר לא משתמש בקרקע. אנגלרד רומז שיש פה מונופלין דו-צדדי, לא רוצים לתת לצד אחד את כל כח המיקוח. זה אחד השיקולים לכך שהוא לא נותן לו את הסעד.
פס"ד ליזר לא בהכרח סותם את האפשרות להשתמש בהלכת אדוארדס על מקרקעין "אישיים" (אם היו שמים לו את הבוצה בסלון...)
גיוון בין משאבים
השורה התחתונה היא שכל משאב מקבל סעד אחר. הדפוס המתגלה הוא: ככל שמדובר במשאב יותר אישי הסעד הוא יותר גבוה. זה שזאת תופעה לא אומר שהכרח שהיא טובה מבחינה משפטית. אבל אפשר בהחלט להצדיק אותה, באמצעות תיאוריית ההטמעה של סיפור החיים במשאבים שיש לנו. אם זה נכון, אז המשאבים היותר חליפיים הם כאלה שאין בעיה להפעיל כלל שרק יוודא שאנשים לא מפסידים אבל לא חרד לקיום הפרות שאינן חורגות מכללי המשחק לעומת זאת במשאבים יותר מכוננים צריך סעד יותר גדול.
קניין רוחני
פס"ד ARO – ARO מסמתכים על פס"ד בדיני זכויות יוצרים. הסעד בדיני פטנטים בארה"ב הוא כמה שהפטנט עולה - FMV. בזכויות יוצרים הסעד הוא רווח יחסי (פס"ד שלדון). אם המפר הוא יעיל במיוחד בפטנטים, הוא הרוויח. בזכויות יוצרים אפשר לתבוע את כל המפרים הישירים והעקיפים. זה הגיוני כי אנחנו רוצים שכל אחד מהמפרים יהיה מתומרץ שלא להפר אלא לעשות עסקה. שווי שוק מגן על אינטרס הרווחה. אם בהסכם עם פורד הם קיבלו את כל הרווחה הגלומה במשאב, אין עוד על מה לדבר. אלה לא הסעדים בישראל אבל אנחנו יכולים ללמוד על:
-
מפרים במשותף – הטיפול בהם שונה לחלוטין בהתאם לסעד, לא כי מדובר בסעדים אחרים אלא כי עומד מאחוריהם רציונל אחר.
-
ההבדל בין פטנטים לז"י – פטנטים הם זכויות קניין בהקשר אינסטרומנטלי. המשפט מעניק פטנט כדי ליצור תמריצים לבני אדם לייצר דברים שמועילים לחברה. לכן סביר שהסעד יהיה תועלתני. לגבי זכות היוצרים, היא משאב הרבה יותר מכונן.
בישראל: הסעד של פטנטים מאד מבולבל. ס' 183(ב) אומר שאפשר לקחת הרבה דברים בחשבון. אפשר לתת יותר מ-FMV. לגבי זכויות יוצרים, הלכת ניאוגרפיקה אומרת ש"רווח". זה ע"פ החוק הישן – סעדים יותר נדיבים מאשר בארה"ב, אבל גם אצלנו ההגנה על ז"י יותר גבוה מאשר על פטנטים. החוק החדש – ס' 57 אומר שהמפר צריך לתת דין וחשבון למופר. זה ביטוי קצת מוזר ואפשר לפרש אותו בדרכים שונות. אפשר לפרש אותו ברוח ניאוגרפיקה, או שהכוונה היא שזאת הזדמנות לאמץ את הלכת שלדון.
מטלטלין
במשפט האנגלי והאמריקאי יש פס"ד מאד ותיקים. מצד שני, כאשר מנסים לברר מהו הסעד זה לא ברור. כנראה שזה רווח יחסי. אפשר להבין את זה בגלל תיאורית האישיות – יש הרבה סוגים של מטלטלין ברמות קרבה לאישיות שונות.
קניין רוחני
פס"ד אשי"ר – האם דיני הקניין הרוחני הם הסדר שלילי לע"ע? האם דרוש "יסוד נוסף" ומהו?
השורה התחתונה היא שאפשר להשתמש בדיני ע"ע לתביעה בגין שימוש בלתי מורשה ברעיונות שלא מוגנים ע"י קניין רוחני.
הבעיות האנליטיות עם פסה"ד:
-
מופיעה אצל שטרסברג כהן, זמיר ופרופ' פרידמן – צריך לבוא לעזרת אלה שמוצריהם הועתקו ואין להם סעד בקניין רוחני. אבל מה זה "המוצרים שלהם" אם אין להם קניין רוחני?! אז נניח שהם מתכוונים להגיד – אפשר להשתמש בדיני ע"ע כמתלה דוקטרינרי ל"מעין קניין רוחני"/”קניין רוחני במובן הרחב".
-
שט"כ מאד מתלהבת מדיני ע"ע. הביקורת היא – למה מה קרה? התשובה - אפשר להגיד שמותר לביהמ"ש להשתמש בכל מיני דינים, אין שום בעיה עם זה. השאלה מתי ראוי שזה ייעשה בהנתן שיש חקיקה. שט"כ אומרת שיש פער בין החוק למציאות הדינמית והשופטים צריכים לסגור את הפער. לא צריך להמציא הצדקות נורמטיביות לדיני הקניין הרוחני המסחרי, יש את ערכי העבודה והרווחה המצרפית. ע"מ להשתמש בערכים האלה, אם אין לנו אמצעי לעשות את זה בדיני הקניין הרוחני נשתמש בדיני ע"ע – להגן על קניין רוחני מבחינה מהותית.
אחרי ששמנו בצד את הבעיות האנליטיות נמשיך עם ביקורת מהותית:
רווחה מצרפית - שט"כ וברק אומרים שהסעד תלוי במידת ההרתעה שזה יתן מפני העתקות, ע"מ לתמרץ המצאות. המצאות במקרים רבים דורשות השקעה גבוהה בסיכון גבוה, בעוד העתקה היא קלה. זאת הסיבה המקובלת לתת זכות קניין בהמצאות. הביקורת: הבעיה היא שמנק' המבט של הרווחה המצרפית, השאלה החשובה היא טובת הצרכנים. אנחנו רוצים לתמרץ אנשים ליצור אבל גם לצרוך במחיר הנמוך ביותר האפשרי. יש פה איזון עדין. הפתרון הוא 20 שנה, הנחה שזאת נק' איזון טובה לגבי פטנטים. פסה"ד לגמרי מתעלם מהצורך הזה בנק' איזון. אנחנו לא תמיד רוצים לתת תמריצים – אלא רק אם בהעדר תמריץ לא תהיה יצירה.
תיאוריית העבודה - שט"כ מדברת על "קצירת פירות מעשיו", ברק על "תחושת הצדק", חשין מודה שהוא מרגיש שלא בנוח על כך שאין סעד על העתקה של “עלוקות”. הביקורת: ראשית - “עלוקות" הכרחיות ליצירת תרבות. שנית, תיאוריית העבודה נותנת פרס לחרוצים. אבל לא כל עבודה מצדיקה פרס. התנאים להענקת הפרס הם: הפעילות נחשבת מועילה; סביר שהפעולה תוסיף ערך; הפרס הוא רק חלק מהערך שהוסף. דיני הקניין הרוחני אכן מזהים קטגוריות של פעולות אנושיות מועילות (פטנטים, מדגמים, יצירות אומנות וכו'...); הם דורשים ערך מוסף (“התקדמות המצאתית"); הפרס הוא מוגבל.
לסיכום, הדינים החרותים משקפים הבנה עמוקה שאנחנו לא רוצים לתמרץ כל דבר, אלא בהתאם לרווחה המצרפית ולתיאוריית העבודה. השאלה האם התוספת של דיני ע"ע באמת נדרשת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה