המשך הדיון בפס"ד אשי"ר.
עד עכשיו הצגנו פרשנות אחת, על פיה עקרון ע"ע הוא עוגן נורמטיבי לפיתוח דיני מעין-קנין-רוחני, מתוך תפיסה שאומרת שיש פער בין הדין הרשום לבין ההצדקות שביסודו. לכן יש לביהמ"ש סמכות לגשר על הפער. ההצדקות לקנין הרוחני המסחרי הן יעילות ועבודה. אפשר להתווכח האם זה מהלך לגיטימי. אבל גם אם חושבים שזה מהלך לגיטימי – ערכי היעילות והעבודה אינם מוחלטים אלא מתנים תנאים לתמריץ/פרס שהם מעניקים. האם באמת קיים פער בין ערכים לכיסוי שלהם בחוק?
הקטגוריות שמציעים השופטים להרחבת הדינים:
1. שט"כ אומרת שסעד יינתן כאשר אין הסדר חקיקתי מתאים לסוג הנכס המהווה קנין רוחני כלל, או כאשר הכנס אינו עונה לתנאים המהותיים של דיני הקניין הרוחני אבל הוא מספיק ייחודי. העובדה שמשהו אינו מכוסה לא אומר בהכרח שזאת לקונה. העובדה שאין הגנה לא אומרת שהערך אינו מוגן.
2. דיני הקניין הרוחני אינם מעניקים הגנה יעילה – מוצרים שחיי המדף שלהם קצרים יחסית לאורך הזמן לרישום.
הדוגמה הקלאסית היא אופנה. הביקורת של דגן: ההנחה היא שבשוק האופנה בהתחלה מרוויחים הרבה על דגם חדש ואז המחירים יורדים. LEAD TIME – מי שפורץ ראשון לשוק ואז מעתיקים אותו. אם בתקופה שבה עוד לא העתיקו יש הרבה רווחים, אולי לא צריך עוד הגנה משפטית. יש פה תמריץ מספיק וגם פרס מספיק. לכן הקטגוריה הזאת לא נכונה. הדגש הוא לא הניתוח של מי צודק אלא שיש פה נק' עקרונית – העדר הגנה יעילה יכולה להיות טובה/מכוונת, צריך לנתח את השוק באופן אמיתי ע"מ לדעת מה נכון.
בפס"ד האמריקאי INS V AP, שנחשב לבסיס של קנין רוחני של משפט מקובל, אבל מעולם לא יושם מעבר למקרה ההוא, היתה דעת מיעוט. הטענה היתה שלביהמ"ש אין את הכישורים לעשות מהלכים כאלה מהפכניים. יש משרד מקצועי של רשם פטנטים, יש שם מומחיות של משפט וטכנולוגיה. אפשר היה להשתמש בפרשנות מרחיבה של עקרונות דיני הפטנטים והמדגמים ולא להשתמש בע"ע. לסיכום דגן היה מעדיף זהירות שיפוטית.
פרשנות שנייה לפסה"ד: ע"פ ברק. נק' המוצא היא שמותר להעתיק. צריך יסוד נוסף – הפרה של מידות המסחר הראוי. השאלה היא דדרך הנטילה ולא האינטרס. יש פה הרתעה נגד התנהגויות מסויימות. למשל, דיני סודות מסחר אומרים שמותר לקחת את הסודות, אבל לא בריגול, גרם הפרת חוזה וכו'. הם מאפשרים השבה של רווח – הרתעה אופטימלית. הבעיה היא "כשמגיעים לתכל'ס זה נהיה סהרורי". ברק מתיחס לשיטתיות ההעתקה, לייחודיות ההמצאה – למה זה קשור?! אמרנו שלא מגנים על האינטרס ככזה.
זמיר אומר – לא לנסות להגדיר את היסוד הנוסף כי העתקה היא בעייתית. זה מחזיר אותנו לעמדה הקודמת שבודקת את האינטרס המוגן.
פס"ד הרר – הוא עשה הנדסה חוזרת. אז מה הבעיה עם זה? אפשר להגיד שהנדסה חוזרת זאת באמת התנהגות לא הולמת (פסה”ד הוא מלפני חוק סודות מסחר). דגן מזכיר שנימוס מוגזם אצל סוחרים הוא לא טוב לצרכנים, ומקובל לפרש הנדסה חוזרת כהתנהגות מוסרית.
פס"ד הזה הוא כמובן בעייתי. הוא מתיחס לטיבו של המשאב, למשמעות החברתית שלו ועוד – ואז הוא מציין שמוצר תעשייתי פונקציונלי הם בתווך בין משאב מכונן למשאב בר חליפין. ודגן אומר – מה?! לא ברור לו למה הנדסה חוזרת אינה הוגנת. יש פה זגזוג וחוסר בהירות בפס"ד – האם מדובר באינטרס שאסור לגעת, ואם כן למה, או שאינטרס שמותר לגעת בו אבל לא בצורה הזאת, אבל אז לא ברור מה הבעיה עם הצורה.
פס"ד של הלוטו – נמצא בסילבוס כדי להראות שהדברים במחוזי נראים אחרת.
סימנים מסחריים
במשפט האמריקאי, מצד אחד הם מובנים ע"י ביהמ"ש כ"סמל לזהות מסחרית" ולכן ניתן סעד גבוה. אבל ישנם בימ"ש שמבינים אותם כמשהו שמטרתו לא להטעות את הלקוחות, ואז לא יהיה סעד. אם המעתיק לא פועל באותו שוק גיאוגרפי ומסחרי, אין נזק לצרכנים ולא יהיה סעד.
זכות חוזית
במשפט האמריקאי, התשובה העקרונית שאין סעד, אם החוזה הופר ללא עוולה.
פס"ד ליבוביץ' – שם מקור ה"דבר מה נוסף". זהו פס"ד שמבין היטב שיש פה שני אינטרסים ושלא תמיד הגנה יותר גדולה היא דבר יותר טוב. הבעיה היא בהתנהגויות אנטי-חברתיות.
פס"ד סודהגל – אלה התנהגויות שיש סיבה טובה להרתיע מפניהן.
פס"ד אטלנטיק – אחת הדרישות בהפרת ח"ח היא שהחיקוק הוא לגנת התובע. האם החוק הוא לטובת המתחרה? אין לדעת, אבל צריך להבין שיש סכנה במתן סעד על ע"ע. צריך לחשוב על טובת הצרכנים. צריך לחשוב למה הצו לא נאכף ולמה מראש חוקקו אותו (אינטרסים של התעשייה המקומית, תנאים שהשתנו בינתיים). האינטרס המוגן לא צריך להיות של המתחרים.
אינטרסים אישיים
HART לעומת פס"ד DOUGLASS – הארט הוא פס"ד של ערכאה נמוכה בניו יורק שהוא האסמכתא שבלשון הרע אין סעד השבה, צריך לוותר על העוולה, לנהיח שהאדם מכר ולכן לקבל תמורה. פס"ד דגלס מאפשר להבחין בין שני מצבים – אם משווים אותו לאלוניאל אפשר לראות שהבעיה היא לא "להשתמש ולא לשלם" אלא "להשתמש במשהו שאני לא מוכר" וזה משהו שקשור לאישיות ולכבוד. זה סוג שונה של שימוש. דגלס הופך את הארט. אם יש מקום שבו ראוי שדיני ע"ע ירתיעו זה כאשר הנוטל לוקח את השם הטוב של אנשים, גם אם זה לא מוגדר קניין. השיקול של חופש הביטוי תומך בסעד של רווח, כך שאינו יוצר הרתעה מעבר לכך שלא יהיה רווח. (?)
פרטיות
פס"ד מקדונלד – מדבר בעד עצמו.
פס"ד בן עמי (הזונה) – זה דומה לסדרה של תביעות של ניצולי שואה ועובדי כפייה אחרים כנגד תאגידים גרמנים ואוסטרים בעילה של רווחים פסולים. גל התביעות הזה נגמר בפשרה בין ממשלת ארה"ב לבין ממשלת גרמניה ואוסטריה באמנה בינ"ל שמחקה את התביעות והעמידה קופה לארגונים הרלוונטים שאליה הגיעו כפסים מהממשלה והתאגידים. הסכומים הגיעו לניצולים ולארגונים יהודים. בעקבות זה הגישו תביעות של דור 2 ו-3 של עבדים אפרו-אמריקאים שתאגידים הפיקו רווחים בתקופת העבדות. הטענה החזקה שהושמעה כנגד התביעות האלה היא של קומודיפיקציה – אלה דברים חשובים מכדי להתיחס אליהם בכסף, זאת הפרה של זכויות אדם מרכזיות שיש. התשובה לטענה הזאת – זה תלוי בסעד ובמשמעות של הסעד. כאשר הסעד הוא שווי השוק, כלומר השכר הראוי, כלומר בפס"ד בן עמי חוק זכר מינימום – זה באמת נראה כאילו הבעיה היתה שלא שילמו להם כסף ולא שגזלו מהם את זכויות האדם. אבל ביה"ד לעבודה אומר שלא זה הסעד המתאים אלא להתשמש בדיני ע"ע כדי לתת סעד של רווחים. המשמעות של זה היא מתן תוקף לכך שלא היתה זכות מראש לפגוע בזכויות האדם. כלומר הסעד הנכון הוא הרתעה מפני שהערך הנפגע כאן הוא אוטונומיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה