בנישואים חופשיים, שהיו מוקבלים בתקופות מאוחרות יותר, האשה נשארת כפופה למרות אביה וזכויות הירושה נשארו אצל האב. זה יוצר נתק מוחלט מבחינה משפטית בין האם לבנה, הבן נשאר תחת מרות האב אם יש גירושין. לא יהיו לבן זכויות ירושה מצד אמו.
כשרות משפטית של הבנים הכפופים למרות: מעמדם המשפטי מוגבל מאד. ראשית, כיוון שאחד המאפיינים של המשפט הרומי בא לידי ביטוי בזכות לחיים או למוות שיש לאב המשפחה כלפי הכפופים למרותו (לא כלפי האשה גם אם זה נישואי מרות). ביום ה-9 ללידה האב יכול להכיר או לא להכיר בילד. הזכות הזאת מסוייגת בכך שאב המשפחה אמור בעקרון לכנס מועצת משפחה אם הוא רוצה להרוג את אחד הבנים. אבל – בתוך המשפחה אין סמכות לדין הרומי. יישום הזכות לחיים ולמוות היה נדיר. אנחנו יודעים על בן שהשתתף במרד והוצא להורג ע"י האב. מי שהכי סבל מזה זה הילדות הקטנות. היתה מגמה של הפקרת תינוקות, במיוחד במשפחות עניות, ובד"כ הנקבות היו ננטשות. יכלו לגדל את הילד שהופקר בתור עבד. לגבי זכרים, אם האבא בחר לא להכיר בילד זה כי הוא חשד שאשתו בוגדת בו.
במשפט הציבורי לבנים תחת מרות היו זכויות מלאות – הם יכלו להציע, להבחר למשרות וכו'. היתה הגבלה שנבעה מכך שלבן במרות אין רכוש. לכן, הוא לא יכול היה להצהיר את הצהרת ההון שהיתה כל 5 שנים. הצהרת הון חשובה כי על פיה היו קובעים את היחידה הצבאית שבה אדם היה משרת. ככל שהוא היה עשיר כך הוא היה יכול לקנות כלי נשק כבדים יותר, כלומר בשורות הראשונות. זה היה קובע גם את יחידות ההצבעה, ככל שהיה עשיר יותר לקול שלו היה כח גדול יותר. כל עוד שילמו ברומא מיסים, גובה המס נקבע ע"פ הצהרת ההון. הבן במרות היה מצורף להצהרת האב- יילחם ביחידה הבצאית של האב ויצביע ביחידה של האב. מי שערך את הצהרת ההון הוא הצנזור, שהיה גם אחראי למוסר.
בתחום הרכוש, אין לבנים במרות רכוש. כל הון שהם מייצרים, מעבודה או בדרך אחרת, הולך אוטומטית לאב המשפחה. אב המשפחה אחראי לחלוקת הרכוש.
מרות האב היא לכל החיים, בהיעדר פעולה משפטית.
הבנים במרות הם היורשים בדרגה הראשונה בירושה ע"פ דין. רעיון הצוואה הוא מאוחר יחסית.
ל-X יש שלושה בנים: A B C. אם B מת לפני X, ויש לו שני ילדים D ו- E. איך מתחלקת הירושה? כאשר X מת, יש 4 אבות משפחה – גישה פר-קפיטה. יכולה להיות גם שיטה פר דרגות – A יקבל חצי ו-B יקבל חצי. הגישה המקובלת במשפט הרומי היא גישת הענפים – E ו-D יקבלו שישית כל אחד (כאילו B לא מת לפני X).
המצב שבו הבנים במרות חסרי כל רכוש הביא להמצאת ה-PECULIUM – נכסים ייחודיים שאב המשפחה מעמיד לרשות הכפופים למרותו ע"מ שיוכלו לנהל חיים נורמליים ולא יצטרכו לבקש כסף כל שנייה. זה היה יכול להיות גם רכוש, גם כספים, עבדים. מבחינה משפטית, הפקוליום שייך לאב המשפחה והוא יכול לדרוש אותו בחזרה בכל רגע נתון. היו אדונים שנתנו רכוש לעבדים כדי שירוויחו עוד כסף, שהיה שייך בסוף לאדון.
בד"כ בצוואות האבות נהגו להוריש לכל בן ספציפית את הפקוליום שלו. אחרת, היה יכול הלווצר מצב שע"מ לאזן בין החלקים יהיה צריך להפרד מהפקוליום.
כיצד להשפיע על צעירים להתגייס לצבא? ברומא השירות היה חובה. בשלב מסויים לקראת הסוף עברו לצבא מקצועי. החייל המקצועי היה נאמן למפקד שלו, שגייס אותו ונתן לו משכורת. בתקופת אוגוסטוס ע"מ לעודד את הגיוס של חיילים מקצועיים היתה חבילת הטבות. חבילת ההטבות התיחסה לפקוליום – החוק קבע את ה"פקוליום הצבאי". המהפכה המשפטית היא שהפקוליום הצבאי, שכלל את כל מה שהחייל המקצועי הרוויח במהלך השירות, שזה משכורת, ביזה, בונוסים – נשאר בסמכותו של הבן במרות. כלומר, לבן במרות ששרת כחייל מקצועי היה רכוש שלו. הוא היה רשאי גם לרשום צוואה. זה הביא להחלשה של מרות האב. אב המשפחה יקבל את הרכוש הזה רק אם הבן מת בלי צוואה.
החלשה נוספת של מרות האב היתה כשהכירו בזכויות הבן בסוגים מסויימים של רכוש שהגיעו אליו ממקור חיצוני. אם למשל דוד רחוק השאיר לבן ירושה, בזמנים הקדומים זה היה הולך ישר לאב אבל לאחר החוק החדש נקבע שאם הנכס הגיע ממקור חיצוני הוא היה שמור לבן. אב המשפחה ניהל אותו ונהנה מהריבית בלבד כל עוד הוא היה בחיים.
לבן במרות היה מותר להתחייב משפטית, ברגע שהגיע לגיל הבגירות. אלא, שבאותה התחייבות הזכויות של הבן במרות עברו ישירות לאב – אבל לא החובות. אם הבן במרות קנה נכס ולא שילם, הנכס עובר לאב. בעל הנכס חייב לחכות רק אחרי שהאב מת, ורק אז הוא יכול לתבוע, ורק עד גובה הסכום שיש לו. בכמה מקרים היה אפשר לתבוע את אב המשפחה:
אם לבן הייה פקוליום, ניתן לתבוע את האב עד גובה הפקוליום
אם צמחה לאב המשפחה תועלת ישירה מן ההתחיבות
אם ההתחיבות נבעה מהרשאה מפורשת של האב
בתקופת נירון, היה איזה בן שלקח הלוואה. הוא נהיה לחוץ ורצח את האבא. עשו החלטת סנאט על שמו – MADECO – שאמרה שאסור לתת הלוואה לבן במרות אלא אם יש לו הרשאה מאביו – כי המדינה לא תכיר בתביעה שלו מהבן.
אב המשפחה נטל על עצמו את הנזק שנגרם ע"י הבן במרות אבל הוא היה יכול במקום למסור את הבן לניזוק ע"מ שיפצה על הנזק. היה דבר דומה לגבי עבדים.
איך נוצרת המרות?
ילד מנישואין כדין
אימוץ – אימצו כאשר הילדים מתו ורצו שהשם יימשך ושיהיה מי שיערוך את פולחן המתים. היו שני סוגי אימוץ:
ADOPTIO – המאומץ רק מחליף מרות. האב המקורי מעביר את הבן לאב מאמץ. בתקופה יותר מאוחרת היתה דרושה הסכמת הבן. עשו את זה באמצעות מכירה פיקטיבית של הבן שבה הוא נמכר 3 פעמים. רעיון המכירה המשולשת בא מכך שכאשר עשו חלוקת קרקעות או תבואה, אבות נהגו לשחרר את הבנים כדי שיקבלו גם. לאחר מכן האבות היו מחזירים את הבנים למרותם. המדינה הרומית החליטה לסגור את הברז, וקבעה שאחרי 3 מכירות המרות פוסקת לחלוטין.
ADROGATIO – אימוץ של אדם שהיה עצמאי מבחינה משפטית ומסכים לקבל על עצמו את מרות המאמץ. עשו את זה בשביל שהמאמץ יוציא אותך מהחובות וגם אפשר לרשת אותו בסוף. זה דרש אישור של הכהן הגדול כדי לוודא שיש מי שיעשה פולחן המתים למשפחה המקורית של המאומץ. היה מקרה שבו פוליטיקאי צעיר וידוע אומץ לצרכים פוליטיים ע"י מישהו שהיה צעיר ממנו. זה הביא לסדרת חוקים שהגבילו את האימוץ – נקבע שרק אדם בן 60 ומעלה יכול לאמץ כך, או בן פחות מ-60 אך לא יכול לעשות ילדים, ובכל מקרה צריך להיות מבוגר מהבן. אם למאומץ יש בנים ומרות, הם נכפפים למאמץ. מה לגבי האשה? לחשוב על זה לבחינה.
תוצאות האימוצים בשני המקרים – כל הרכוש של המאומץ עובר למאמץ. עוברים גם החובות.
המאומץ מקבל את השם של המאמץ ותוספת לשם שמזכירה את משפחתו המקורית.
אם המאומץ היה ממעמד גבוה יותר מהמאמץ הוא שמר על מעמדו למרות האימוץ.
ירושה – הבן המאומץ הפך ליורש על פי דין של האב המאמץ. הוא מפסיד את זכויות הירושה במשפחה המקורית. הפרטו התערב ושימר זכויות ירושה לבן שאומץ במשפחת המקור. יכול להיות שהבן אומץ באדופציו והאב המאמץ משחרר ממרות – זה משאיר אותו בלי ירושה בכלל.
פקיעת מרות האב:
מות אב המשפחה
מות הבן
EMANCIPATIO – הוצאתו של הבן ממרות האב כאשר האב עדיין בחיים כאשר הבן נשאר עצמאי. עושים 3 פעמים מכירה פיקטיבית. אב המשפחה המשחרר יכול להחליט שהוא משחרר גם את הבן וגם את הנכד, או רק אחד מהם. הבן מאבד את כל זכויותיו, אין יותר קשר משפטי ביניהם. אם לבן הגיע רכוש מצד ג', האב חייב להחזיר לו, אבל רשאי לשמור לעצמו שליש (בגלל שהוא מוותר על הריבית). האחים של הבן ששוחרר ורשים את האבא, והבן ששוחרר יכול לפנות לפרטו ולבקש סעד שייתן לו להצטרף ולהתחלק בעזבון. הפרטו אומר לו שהוא מסכים לצרף אותו לעזבון אבל בתנאי שכל מה שהוא הרוויח מאז שהשתחרר ממרות צריך להתווסף לעיזבון.
שינוי במעמד האישי – CAPITIS DEMINUTIO. יש 3 סוגים:
MAXIMA – אבדן החירות של בעל המרות או של הכפוף. אם למשל הוא נופל בשבי.
MEDIA – אבדן האזרחות של בעל המרות או של הכפוף.
MINIMA – אימוץ או נישואי מרות (בת נמכרת לבעלה במכירה פיקטיבית).
אגב גיל הבגירות היה 12 לבת ו-14 לבן, זה היה גם גיל הנישואין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה